"בן זוג" לצורך חוק הירושה

{הכותב לא ייצג בהליכים שיוזכרו בסקירה}

 

בעבר התכוונתי לכתוב סקירה, בעקבות פסק דין שניתן ביום 6.4.20 על ידי בית המשפט לעניני משפחה בתל אביב (כב' השופט יחזקאל אליהו) במסגרת ת"ע 3688-09-18 (וכן ת"ע 3699-09-18 ותמ"ש 18499-09-18) (פורסם ב"נבו"). כאמור בפתח פסק הדין הנ"ל, "במסגרת פסק הדין נדרש בית המשפט להכריע בשאלת פרשנות המונח 'בן זוג' לצורכי סעיפים 10 ו-11 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, האם פרשנות פורמאלית ודווקנית ולפיה מקום שלא סודר גט, יש לראות בצדדים כבני זוג נשואים לפי חוק הירושה? או פרשנות מהותית ולפיה מקום בו ייקבע כי המדובר בנישואין ריקים מתוכן, 'על הנייר', אזי יש לקבוע שלענין הירושה אין בפנינו בני זוג?"

בסופו של דבר, מצאתי כי מדובר בנושא, שראוי כשלעצמו לסקירה – מעבר לסקירת פסק דין ספציפי… אקדים את המאוחר, ואציין כי בפסק הדין הנ"ל נפסק, כי גם אם בני זוג נשואים "פורמאלית", יש לבחון את הקשר ביניהם מבחינה "מהותית"; אלא שפסק הדין הנ"ל – אשר לא ידוע לי אם הפך חלוט – אינו משקף, לכאורה, את ההלכה שבתוקף. יתר על כן, ביום 19.7.20, סמוך לאחר מתן פסק הדין הנ"ל, ניתן פסק דין של בית המשפט העליון (בע"מ 4532/20), במסגרת הליך אחר, שבמסגרתו נקבע כי "בפסיקתו של בית משפט זה [בית המשפט העליון – ד.ר.] הובהר כי יש לפרש את המונח 'בן זוג' לענין הוראות סעיפים 10-11 לחוק הירושה כמתיחסות לסטאטוס הפורמאלי שלהם, מבלי שיש ליחס משמעות לטיב מערכת היחסים", וכי "פסקי הדין של בתי המשפט לעניני משפחה, אשר נקטו כנטען ב'גישה המהותית', ברובם בוטלו בערכאת הערעור, ולא בכדי"…

אסקור תחילה (כפי שהתכוונתי מלכתחילה, כאמור…) את פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה במסגרת ת"ע 3688-09-18 הנ"ל; ואחר כך, אתייחס לפסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 4532/20 הנ"ל, ולפסקי דין נוספים {יובהר כי אין בסקירה התיחסות לתזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021, שפורסם ב-30.3.21}

 

פסק הדין בת"ע 3688-09-18

בהתאם לחוק הירושה (להלן: "החוק"), לאחר שאדם נפטר, הוא מותיר אחריו "עזבון", העובר ליורשיו "על פי דין", אלא אם הותיר הנפטר צוואה (בנסיבות מסוימות, תחול הצוואה רק על חלק מן העזבון). לפי סעיף 10 לחוק ("יורשים מבני המשפחה"), "יורשים על פי דין הם: (1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו; (2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם (בחוק זה – קרובי המוריש). זכויות הירושה שלהם יהיו לפי האמור בפרק זה". זהות היורשים (על פי דין) בפועל, סדר ההורשה והיקף הירושה, נקבעים (בעיקר) בהתאם לסעיפים 11-16 לחוק.

בסעיף 11 לחוק ("זכות הירושה של בן זוג"), נקבע, בין היתר: "(א) בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית… ונוטל משאר העזבון – (1) אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים – חצי…" (לפי סעיף 12 לחוק, "ילדי המוריש קודמים להוריו…")

{במאמר מוסגר: לפי סעיף 55 לחוק, "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש"; וראו ביתר הרחבה בסקירה זאת}.

על פי המתואר בפסק הדין, המנוח (בנם של התובעים) נפטר ב-2017 בעודו נשוי, לכאורה, לנתבעת (לה נישא ב-1992). למנוח ולנתבעת לא היו ילדים. המנוח לקה ב-2005 באירוע לבבי, ובעקבותיו באירוע מוחי, איבד את הכרתו, שקע בתרדמת ולא שב להכרתו עד יום מותו, במשך למעלה מ-12 שנים. לכאורה, בהתאם לסעיף 11 לחוק, זכאית היתה הנתבעת למחצית מעזבונו של המנוח, והוריו (התובעים) למחצית השניה. אולם, אמו של המנוח (התובעת) הגישה לרשם לעניני ירושה בקשה למתן צו ירושה, במסגרתה נכתב כי בנה נפטר כשהוא "חסוי והנישואין פקעו", וכי במותו לא היתה לו בת זוג – ולכן, בעלה והיא הינם יורשיו היחידים.

הנתבעת הגישה התנגדות, וטענה כי התובעת הגישה בקשה שקרית לצו ירושה, ביודעה כי הנתבעת הינה אלמנתו של המנוח. זאת ועוד, לטענת הנתבעת היא מונתה כאפוטרופסית לגוף המנוח, יחד עם התובעת, והעובדה כי המנוח הפך חסוי לא הפקיעה את נישואיו ולא שינתה את מעמדה כאשתו, ולאחר פטירתו – כאלמנתו. משכך, טענה הנתבעת, כי כאלמנת המנוח, אשר הותיר אחריו הורים, היא זכאית לרשת מחצית מעזבונו. לאור ההתנגדות, הועבר ההליך לבית המשפט.

כמתואר בפסק הדין, "בתגובתה טענה התובעת כי בשנת 2004 גילה המנוח כי הנתבעת הפקיעה את נישואיהם ובחרה בזוגיות עם פרופ' ר'… ומיד לאחר הגילוי הותיר בידי אמו את יפוי הכח (מכתב) מיום 10.3.04 [מדובר במסמך בכתב ידו של המנוח מיום 10.3.04 שכותרתו 'יפוי כח' ולפיו ייפה המנוח את כוחה של אמו לבצע כל פעולה בשמו – ד.ר.] וזהו לכל המאוחר מועד פקיעת נישואי הנתבעת והמנוח. לטענתה, היות המנוח רשום כנשוי לנתבעת הינה פורמאלית בלבד, שכן כוונת המנוח והנתבעת היתה להתגרש. הנתבעת לא ראתה עצמה כמי שזקוקה לגט והחלה בזוגיות מקבילה עוד בהיות המנוח כשיר משפטית (בשנת 2003) והנתבעת סרבה לחלץ עצמה מ'עגינות' ולא ראתה כל פסול בכך שחיה עם בן זוגה פרופ' ר' יחדיו בדירה משותפת החל משנת 2005, כאשר בנם המשותף נולד בשנת 2008… עוד הוסיפה התובעת וטענה כי טענות הנתבעת באשר למינויה כאפוטרופסית לגוף יחד עם התובעת אינן אמת וכי הנתבעת מעלימה מבית המשפט את העובדה כי ניסתה במחטף להתמנות כאפוטרופסית יחידה על המנוח כאשר כל דאגתה למנוח היתה ריקון נכסיו. עוד לטענתה ה'מינוי' אשר עמד בתוקף עד פטירתו של המנוח כלל התעלמות מוחלטת מהמנוח עד כדי כך שהנתבעת כמעט ולא טרחה לבקרו במקום אשפוזו".

נקבע, בין היתר: "כאמור לעיל, לצורך הכרעה בתובענות נדרש בית המשפט להכריע בשאלת פרשנות המונח 'בן זוג'…האם פרשנות פורמאלית ודווקנית ולפיה מקום שלא סודר גט, יש לראות בצדדים כבני זוג נשואים לפי חוק הירושה? או פרשנות מהותית ולפיה מקום בו יקבע כי המדובר בנישואין ריקים מתוכן, 'על הנייר', אזי יש לקבוע שלעניין הירושה אין בפנינו בני זוג?…

…סקירת הפסיקה שניתנה במרוצת השנים בבתי המשפט בסוגיה זו מלמדת כי הדעות נחלקו לשתי גישות קוטביות… האחת, היא הגישה הפורמאלית ולפיה, מקום שלא סודר גט או לכל הפחות 'הושלש גט', יש לראות בצדדים כבני זוג נשואים לפי חוק הירושה. פסק הדין המרכזי והמקיף, הנוקט בגישה זו הוא עמ"ש 38845-10-12… יודגש כי על עמ"ש 38845-10-12 הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בע"מ 1087/15… כעולה מפסק הדין זה ניתן על פי המלצת כב' שופטי ההרכב ובהסכמה ולפיכך הוא אינו כולל דיון לגופו של ענין והכרעה לגופה של המחלוקת שבפסיקה… השניה, היא הגישה המהותית ולפיה יש לבחון את מערכת היחסים בפועל כבני זוג וטיבה. לפי גישה זו, 'נישואין על הנייר' ריקים מתוכן של זוגיות ובכלל זה פרידה ארוכת שנים ובצידה ניהול מערכת יחסים זוגית אחרת וחדשה צריכה ויש בה להפקיע את זכות הירושה של 'בן הזוג' הרשום ככזה, גם אם הצדדים לא התגרשו בפועל… אציין כי לטעמי וכפי שאבהיר להלן המחלוקת בפסיקה הינה לכאורית ובסופו של יום נוקטים בתי המשפט בפועל בגישה מעורבת המשלבת בין שתי הגישות…"

לאחר סקירת הפסיקה, קבע בית המשפט: "באף לא אחת מהדוגמאות הנ"ל נדרשו בתי המשפט לשאלה האם 'בן זוג' לצורך פרשנות הוראת החוק הרלוונטית יכול להיחשב גם מי שאינו בן זוג במובן הלשוני הפשוט והמקובל של המונח, שאלה עובדתית זו הינה בגדר תנאי סף לדיון המשפטי הפרשני. כפי שקבע כב' הנשיא א' ברק בבע"מ 9607/03, "מבחינה לשונית הדיבור 'בן זוג' הוא אחד מצמד"…. את הדיבור בן זוג לא ניתן לפרש במנותק מהבחינה הלשונית שלו ומונחים כמו 'זוגיות' ו'תא משפחתי', שביסודן עומדת אותה קשירת גורל, מחויבות וחיים משותפים. קיומה של זוגיות חדשה והקמת תא משפחתי חדש עם בן זוג אחר, לרבות ובפרט הבאת ילד לעולם, אינה מאפשרת להמשיך ולראות ולהכיר באותו בן זוג כעונה להגדרת 'בן זוג',  כי אם 'בן זוג לשעבר'. כל פרשנות לשונית אחרת מרוקנת מתוכן את המשמעות של הביטוי 'בן זוג' ו-'זוגיות', סותרת ערכי יסוד בדיני משפחה ואינה באה לטעמי בגדר הפרשנויות האפשריות ללשון החוק… לפיכך וככל שיתברר כי חרף פרוד ארוך וממשי שבצידו הקמת תא משפחתי חדש, נותרו הצדדים נשואים – בדיקה פורמאלית, יש לעבור ולבחון את קשר הנישואין מהבחינה המהותית. האמור כמובן לא יחול ככל שמדובר בפרוד קצר וזמני. שינוי העיתים, ההתפתחות בתפיסה החברתית והקדמה אינם מכירים ואינם יכולים להכיר במצב עובדתי בו בן זוג אשר פנה באופן ברור ומפורש לקיומה של זוגיות חדשה יוסיף ויחשב בן זוג. פרשנות המכירה בהגדרה זו חוטאת למצב העובדתי, נוגדת את השכל הישר ופשוטם של דברים, הינה זרה ומלאכותית, עד כי דומה כי לא נדרש להיות משפטן על מנת להגיע לתוצאה זו".

בית המשפט הוסיף וקבע, כי סעיף 11(א)(2) לחוק, עצמו, הנוקט בדיבור 'בן-הזוג הנשוי', אינו מסתפק בפרשנות פורמאלית; וכי הגישה הפורמאלית לבדה אינה משתלבת עם סעיף 11(ג) לחוק (אשר "מלשונו הברורה והפשוטה… עולה כי קיימת זהות לכאורה בין הגדרת בן זוג על פי חוק יחסי ממון ולבין הגדרת בן זוג לפי חוק הירושה. לא יכול להיות חולק כי בדיון לפי חוק יחסי ממון, בן זוג אשר היה מקיים זוגיות חדשה ותא משפחתי חדש, לא היה מוסיף ונחשב עוד כבן זוג, והשיתוף בין הצדדים, היה נפסק ממועד יצירת הזוגיות החדשה, באשר נישואיו מבן הזוג, פקעו"); אינה מתיישבת עם תכליתו של סעיף 11 לחוק; ואינה מתיישבת עם עקרון תום הלב. עוד יצוין, כי בית המשפט מצא תמיכה מסוימת בפרשנותו, ב"תזכיר חוק דיני ממונות" – אשר כולל הגדרות למונחים "בן זוג" ו"פרוד" – על אף ש"עד למתן  פסק דין זה לא הפך התזכיר לדבר חקיקה, ואפילו לא התגבש להצעת חוק" {הערה: למעשה, "הצעת חוק דיני ממונות" התפרסמה בשנת 2011, ויתכן כי הכוונה להליכי חקיקה נוספים, שבאו לידי ביטוי, בשנת 2021, ב"תזכיר חוק הירושה"}

בית המשפט הוסיף, "למעלה מן הצורך ומחמת הזהירות", כי "נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן מצדיקות בכל מקרה החלתה של הגישה והפרשנות המהותית": "בעניננו, היתה זו הנתבעת אשר בחרה להמשיך בחייה, להביא ילד לעולם ולקיים זוגיות ותא משפחתי חדש עם פרופ' ר', תוך שהיא דוחה את הצעת התובעים מיום 6.1.08 להתגרש מהמנוח לאחר שטענה כי היא עגונה כבר 3 שנים ותוך שהיא נהנית ומוסיפה ליהנות משך כל אותה תקופה מהטבות כספיות משמעותיות בסכומים של מאות אלפי שקלים… עם כל ההבנה כאמור לבחירתה להמשיך בחייה, לבחירה זו יש משמעות לרבות אובדן זכותה לרשת את המנוח מכוח קשר הנישואין ולאחר שזה גווע ולא נותר ממנו דבר פרט לתעודת הנישואין".

בית המשפט פסק איפוא: "משכך התוצאה היא כי תביעת/בקשת התובעים למתן צו ירושה אחר המנוח מתקבלת והתנגדות הנתבעת לה נדחית".

 

בע"מ 4532/20, עמ"ש 38845-10-12, ופסיקה נוספת

כאמור, ביום 19.7.20, סמוך לאחר מתן פסק הדין בת"ע 3688-09-18 הנ"ל (6.4.20), ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון במסגרת בע"מ 4532/20 – בקשת רשות ערעור בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"ש 58430-11-19), במסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה בבאר שבע (אין בידי את פסקי דינם של בית המשפט לעניני משפחה ושל בית המשפט המחוזי, אך הפרטים הרלוונטיים מפורטים בפסק הדין בבע"מ 4532/20):

"בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע… בעמ"ש 58430-11-19… במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה בבאר שבע… בפסק דינו דחה בית המשפט לעניני משפחה את תביעות המבקשים שהוגשו במסגרת סכסוך עם אביהם, המשיב 1 (להלן: המשיב), בנוגע לזכויות אמם (להלן: המנוחה) בנחלה שבמושב מגוריהם (להלן: הנחלה), וקיבל את תביעת המשיב לפינוי המבקשים 2-1 מהנחלה. המשיב והמנוחה נישאו במרוקו בשנת 1954… למן שנת 1970 סבלה המנוחה ממחלת נפש… במשך כל השנים ועד לפטירת המנוחה התגוררו בני הזוג באותו בית מגורים בנחלה, אף שעוד בשנת 1968 הגיש המשיב תביעת גירושין נגד המנוחה, אשר בנסיבות שלא הובררו לא הושלם. בשנת 1987 נתן בית הדין הרבני למשיב היתר לשאת אישה נוספת, אך לאחר כשלושה חודשים בלבד התגרש ממנה המשיב ושב להתגורר עם המנוחה בנחלה. בשנת 2001 הגיש המשיב תביעת גירושין נוספת נגד המנוחה, אך גם הליך זה לא הסתיים בגירושין בין בני הזוג. כאמור, בשנת 2017 נפטרה המנוחה.

לאחר פטירת המנוחה, אשר לא הותירה אחריה צוואה, עתר המשיב לצו ירושה ביחס לעזבון… המבקשים התנגדו לבקשה וטענו כי ילדי המנוחה הם יורשיה היחידים, וזאת מן הטעם שבנסיבות הענין, המשיב אינו בגדר 'בן זוג' לצורך סעיפים 10-11 לחוק הירושה… {יתר ההליכים בין המבקשים לבין המשיב אינם רלוונטיים לסקירה זאת – ד.ר.}

בפסק דין מפורט… דחה בית המשפט לעניני משפחה את התובענות שהגישו המבקשים, וכן את התנגדותם לבקשה לצו הירושה שהגיש המשיב. בית המשפט קבע כי בעת פטירת המנוחה היה המשיב נשוי לה, ורק לה, ועל כן הוא בגדר 'בן זוג', שכן בהתאם לחוק ולפסיקה, המעמד של 'בן זוג' לענין חוק הירושה נקבע בהתאם לסטאטוס הפורמלי של הנישואין, ואין חשיבות למערכת היחסים ביניהם, לרבות לעובדה שהם חיו בנפרד… ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 10.6.2020 בפסק דין תמציתי, תוך שנקבע כי לא נפלה כל שגגה בקביעותיו של בית המשפט לעניני משפחה, הן באשר למעמדו של המשיב כ'בן זוג' של המנוחה, והן באשר למעבר הזכויות בנחלה למשיב…

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפני, בה טוענים המבקשים כי הפרשנות הניתנת בבתי המשפט למשפחה למונח 'בן זוג' לצורך חוק הירושה אינה אחידה, כאשר יש פסקי דין הסוטים מ'הגישה הפורמאלית', בה נקטו בתי המשפט קמא בעניננו, לפיה 'בן זוג' הוא מי שקשור למוריש בקשר נישואין פורמאלי, ונקטו ב'גישה מהותית', לפיה אין די בקשר נישואין פורמאלי ויש להמשיך ולבחון את מהות מערכת היחסים בין בני הזוג. נטען כי נוכח הגישות הסותרות ובהעדר הלכה מחייבת בנושא, נטען כי הבקשה מעלה שאלה משפטית עקרונית החורגת מענינם הפרטי של הצדדים ומצדיקה מתן רשות ערעור.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מענינם הפרטי של הצדדים, או מקום בו נדרשת התערבות לשם מניעת עיוות דין חמור. המקרה דנן אינו בא בגדרי אמת המידה האמורה. הטענה בדבר גישה לא אחידה בפסיקה בנוגע לפרשנות המונח 'בן זוג' שבחוק  הירושה, אינה מדויקת כל עיקר. בפסיקתו של בית משפט זה הובהר כי יש לפרש את המונח 'בן זוג' לענין הוראות סעיפים 10-11 לחוק הירושה כמתיחסות לסטאטוס הפורמאלי שלהם, מבלי שיש ליחס משמעות לטיב מערכת היחסים: 'בית משפט זה פסק, בהזדמנויות שונות, כי השאלה אם פלונית היא בת זוגו של פלוני תוכרע לפי הצורך במתן גט כדי לשים קץ לקשריה עמו, אפילו המדובר בנישואי ספק ובדרישה לגט לחומרה. כך, אין גם חשיבות לטיבה של מערכת היחסים שהייתה בין בני הזוג, ואף לא לעובדה שחיו בנפרד בעת מותו של המוריש' (ע"א 247/97‏ סבג נ' סבג…) וראו גם: ד"נ 14/66… ע"א 524/87… בע"מ 9607/03…

אציין עוד, כי פסקי הדין של בתי המשפט לעניני משפחה, אשר נקטו כנטען ב'גישה המהותית', ברובם בוטלו בערכאת הערעור, ולא בכדי (ראו למשל: עמ"ש 48845-10-12…) אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית…"

 

נראה איפוא, כאמור, כי פסק הדין בת"ע 3688-09-18 הנ"ל, שהעדיף את "הגישה המהותית" על פני "הגישה הפורמאלית", אינו מתיישב עם פסיקת בית המשפט העליון (שקדמה לבע"מ 4532/20, ובמסגרת בע"מ 4532/20).

יתר על כן, בפסק הדין בת"ע 3688-09-18 – כפי שצוטט לעיל – צוין, לגבי "הגישה הפורמאלית", כי "פסק הדין המרכזי והמקיף, הנוקט בגישה זו הוא עמ"ש 38845-10-12… יודגש כי על עמ"ש 38845-10-12 הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בע"מ 1087/15… כעולה מפסק הדין זה ניתן על פי המלצת כב' שופטי ההרכב ובהסכמה ולפיכך הוא אינו כולל דיון לגופו של ענין והכרעה לגופה של המחלוקת שבפסיקה…"; במקרה שנדון בעמ"ש 38845-10-12, מדובר היה ב"ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה… אשר קבע… וכי המערערת, הגם שבאופן פורמאלי היתה נשואה למנוח בעת פטירתו, אינה זכאית לרשת את המנוח…" – וגם באותו מקרה, נקבע כי "השאלה העומדת להכרעה, פרשנות הוראת סעיף 10 לחוק הירושה, בהגדרת 'בן זוג', והאם די בכך כי בני הזוג לא התגרשו על מנת לראות באלמנה כבת זוג, יהיו הנסיבות אשר יהיו, או שמא יש לבחון האם מבחינה מהותית, ניתן לראות באלמנה כבת זוג לענין הוראות סעיף 11 לחוק הירושה… בהתאם לאמור בפסק הדין [של בית המשפט לעניני משפחה – ד.ר.] המערערת הציגה הסכם שנערך לכאורה בינה לבין המנוח, החתום על ידה בלבד, ואשר אמור להסדיר את גירושיהם, כך גם משמורת הילדה והרכוש… ממסמך זה עולה כי בחלוף כ-4 שנים לאחר נישואיהם, החליטו המנוח והמערערת לסיים את קשר הנישואין ביניהם, ופניהם היו לגירושין. אולם, לטענת המערערת, המנוח לא הגיע למועד הדיון שנקבע בבית הדין הרבני, ועזב את הארץ. המערערת העידה כי לאחר שנת 1970, חיה עם בן זוג, וזאת משך 36 שנים. לבית משפט קמא אף הוגש הסכם בין המערערת לאותו בן זוג, מיום 6.10.08, אשר אושר בבית המשפט, במסגרת תביעה שהתנהלה בין בן הזוג לבין המערערת. בהסכם צוין, כי בני הזוג חיו חיי משפחה, כידועים בציבור, משך כ-36 שנים, ואף נולדו להם שתי בנות משותפות. בהתאם לקביעת בית משפט קמא, המערערת והמנוח לא ראו עצמם כ'בני זוג', וכי אין חולק כי משך למעלה מ-36 שנה, המערערת והמנוח לא התראו, לא דיברו אחד עם השני, חיו בנפרד במדינות שונות, ולא יצרו כל קשר, וכשהמנוח אף לא הגיע ללווית הילדה, היא בתם המשותפת. כך גם, המערערת לא הרגישה עצמה 'כבולה' ל'חיי הנישואין', וכשהיא חיה כבת זוג של אותו בן זוג, עמו חיה כל השנים, כמפורט לעיל, וכשהמערערת אף לא פנתה לבית הדין הרבני, להסדיר גירושיה מהמנוח".

חרף נסיבותיו הקיצוניות (ללא כל ספק) של המקרה, לאחר דיון מפורט בפסיקה ובחקיקה הרלוונטיים, פסק ראש ההרכב (כב' השופט שנלר), בין היתר: "…לדידי, אכן המבחן הוא מבחן פורמאלי, ואין לראות בפרשת סבג כמקור אופרטיבי לעבור ממבחן הפורמאלי למבחן המהותי, ככל שעסקינן בהגדרת 'בן-הזוג' בסעיפים 10 ו-11 לחוק הירושה. בלשון אחרת, לרבות נוכח הפסיקה העקבית אשר לא נדרשה לבחינת קיומם של תנאים אלו או אחרים, אלא בחנה את שאלת ההזקקות לגט, דהיינו שאלת קיומם של הנישואין, אם לאו, נראה כי הפסיקה לא ראתה בכוונת המנוח התיאורטית את המבחן הקובע, אלא את 'הסטטוס' של מסגרת היחסים שבין המנוח לבת הזוג, או בין מנוחה לבן זוג, כמבחנים הקובעים… הנה כי כן, השאלה הניצבת במקרה שבפנינו, האם יש מקום כי בית המשפט, וכעין 'חקיקה שיפוטית', יבחן את המקרה הקיצון, ויקבע כי נוכח הנסיבות הקיצוניות, יש לסטות מהפרשנות המקובלת עד כה… בנוסף לשיקולים שהובאו לעיל, יש להוסיף כי בעת שעסקינן בעניני ירושה, לכאורה, 'התרופה' למקרים בהם לא מתקיימים יחסים בין בני הזוג, מצויה באפשרות כל אחד מהם לערוך צוואה, ובכך לשלול את ההוראה לפיה בן הזוג יירש בירושה על פי דין. דהיינו, לא מדובר על מצב שבו, אם אכן כוונת המנוח היתה לשלול את זכות הירושה של בת הזוג, לא יכול היה לעשות כן בהיותו כבול על ידי הוראה חוקית זו או אחרת, אלא הפוך מכך. אין אנו יכולים לדעת אם אכן במקרה ספציפי, היה ער המנוח לאפשרות זו, אולם די בעצם קיומה על מנת למצוא מענה למקרים החריגים בנקיטה בתרופה זו. שיקול נוסף ענינו חוסר הוודאות לדעת מה אכן הייתה כוונת המנוח, ובמיוחד בעת שעסקינן בנתק של שנים, ומבלי שהמנוח ניסה להיפרד בצורה פורמאלית מבת הזוג. כפי שציינתי לעיל, סבורני כי גם אם מדובר במקרה דנן, במקרה קיצון, עדיין לאור כל הנימוקים שפורטו לעיל, אין לשנות מההלכה הפסוקה, כפי שפירשה את חוק הירושה, וכך גם כעולה מאותן הוראות בסעיף 11 לחוק הירושה, אשר מהן ניתן להסיק כי בן הזוג היורש, במובנם של סעיפים 10 ו-11 לחוק הירושה, הינו מי שנשוי, וכשהקביעה ענינה קביעה שבסטטוס. קביעה זו תחול גם ביחס לאותו אלמנט שלילי שבסעיף 55 לחוק, וכשלא תיבחן כוונה של מי מהצדדים או האם מתקיימות אכן נסיבות קיצוניות, אשר בגינן יש לסטות מהאמור.

לדעתי, לא בכדי לא מצאנו בפסיקה בבית המשפט העליון, עד היום, מקרה ובו אכן יושמה פרשנות מהותית בפועל. פתיחת האפשרות להזקק לשאלת הנישואין דה פקטו, להבדיל מעצם הנישואין דה יורה, עלולה לגרום לסחף בפניות לבית המשפט במסגרת בקשה של צו ירושה, תוך טיעון כי הגם שמדובר באלמן או אלמנה, עדיין לאור מערכת היחסים, יש לראותם כמי שאינם ממלאים אחר הדרישה של בן זוג. לבסוף, דומה כי אם אכן היה מקום לבחון את הדברים מהפן המהותי, הרי שבכל מקרה שבו ניתן היה להוכיח באופן חד משמעי כי נותקו היחסים בין בני הזוג, או כי גם אם לא נותקו, היחסים שביניהם מצביעים באופן כמעט וודאי, כי שניהם לא היו רוצים להוריש לבן הזוג האחר, לכאורה היה מקום לבחון גם מקרים אלו, על כל המשתמע מכך… לאור האמור, לו תתקבל דעתי, הייתי מציע לחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא…"

כך סברו גם שאר חברי ההרכב. השופט ורדי כתב: "אני מצטרף לפסק דינו המקיף והמעמיק של חברי האב"ד סגן הנשיאה שנלר, כשאין מקום להקדים את המאוחר (הצעת חוק דיני ממונות) באמצעות 'חקיקה שיפוטית', כאשר לעת הזו, כפי שגם מצוין בדברי ההסבר להצעת חוק דיני ממונות, הוראות החוק הינן פורמליות במהותן, והענות לפרט במקרה קיצון, בטרם בוצע השינוי החקיקתי, יכולה לפגוע בכלל ובוודאות דיני הירושה"; והשופט ברנר כתב: "…אף אני סבור כי הדיבור 'בן זוג' בס' 11 לחוק הירושה… מכוון למי שבעת פטירתו של המוריש, היה קיים קשר של נישואין בינו לבין המוריש. קביעה זו נכונה גם באותם מקרים קיצוניים, כמו בעניננו, בהם מדובר בקשר נישואין פורמלי בלבד שאין לו כל תוכן ממשי מזה עשרות בשנים. חיזוק פרשני למסקנה זו מצוי בהוראת ס' 11(2), המלמדת כי בן הזוג אליו כיוון המחוקק הוא מי שהיה נשוי למוריש ערב פטירתו. גם מתוך ס' 55 לחוק הירושה, העוסק בידועים בציבור דווקא, משתמעת עמדתו העקרונית של המחוקק לפיה בן הזוג לפי ס' 11 לחוק הירושה הוא מי שהיה נשוי למוריש ערב פטירתו. לכל אלה יש להוסיף, ברוח דברי חברי כב' סג"נ ורדי, כי יש להימנע ככל הניתן מיצירת מדרון חלקלק, בו כל אימת שחל פירוד בין בני זוג נשואים, ולו גם פירוד קצר בזמן, תתעורר מחדש השאלה האם מדובר בניתוק ברמה כזו שיש בה כדי לשלול את זכות הירושה של בן הזוג הנותר בחיים. דבר זה יוליד ריבוי סכסוכים והתדיינויות וייצור אי ודאות משפטית".

כאמור בפסק הדין של בית המשפט למשפחה בת"ע 3688-09-18 הנ"ל, "יודגש כי על עמ"ש 38845-10-12 הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בע"מ 1087/15… כעולה מפסק הדין זה ניתן על פי המלצת כב' שופטי ההרכב ובהסכמה ולפיכך הוא אינו כולל דיון לגופו של ענין והכרעה לגופה של המחלוקת שבפסיקה…"; ואכן, במסגרת בע"מ 1087/15 ניתן פסק דין קצרצר, לפיו "בהמלצתנו ובהסכמה ניתנה רשות ערעור והתקבל הערעור במובן זה שבצו הירושה בהתדיינות בתיק זה תירש המשיבה 1 [המערערת בעמ"ש 38845-10-12 – ד.ר.] 30% והמבקשים והמשיבים 6-2 בחלקים שוים ביניהם – 70%. אין צו להוצאות בבית משפט זה" – ואין לדעת מה עמד לנגד עיני בית המשפט העליון ולנגד עיני הצדדים באותו מקרה. עם זאת, אין כל התיחסות לפסק דינו של בית המשפט המחוזי (בעמ"ש 38845-10-12), ולא זו אף זו, בסופו של פסק הדין בבע"מ 4532/20, שצוטט לעיל, נכתב במפורש, תוך התייחסות [גם] לעמ"ש 38845-10-12: "פסקי הדין של בתי המשפט לעניני משפחה, אשר נקטו כנטען ב'גישה המהותית', ברובם בוטלו בערכאת הערעור, ולא בכדי (ראו למשל: עמ"ש 48845-10-12…)" !

ולסיום, בפסק דין שניתן לאחרונה (27.7.21) על ידי בית משפט לעניני משפחה, במסגרת תמ"ש 43380-01-16 (וכן ת"ע 14039-06-16 ותמ"ש 49544-03-18), נפסק בין היתר (ובהקשר הרלוונטי לסקירה זאת), על יסוד בע"מ 4532/20 הנ"ל: "מכאן כי בעניננו, הסטטוס הפורמלי של המנוחה ופלוני היה נישואין (על פי הדת הקתולית) בעת פטירת המנוחה, ועל כן פלוני הוא בגדר 'בן זוג', שכן בהתאם לחוק הירושה ולפסיקה המעמד של 'בן זוג' לענין חוק הירושה נקבע בהתאם לסטאטוס הפורמלי של הנישואין, ואין חשיבות למערכת היחסים ביניהם. לפיכך, מתייתר הצורך לבחון את טענות הבת לענין מערכת היחסים בין פלוני למנוחה, והאם הם חיו בנפרד. בנסיבות אלו, פלוני עונה על הגדרת בן זוג והוא אחד מיורשי המנוחה על פי דין…"

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן