"בן זוג" לצורך חוק הירושה

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

{הסקירה המקורית – בדומה ליתר הסקירות באתר – התיחסה למציאות נכון למועד עריכתה; אך ראו עדכון ראשון בחלק "עדכונים ותוספות", בנוגע לתזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021}

***

{מלבד ה"תוספות", לאחר הסקירה המקורית – פורסמה לסקירה זאת "סקירת המשך"…}

בעבר התכוונתי לכתוב סקירה, בעקבות פסק דין שניתן ביום 6.4.20 על ידי בית המשפט לעניני משפחה בתל אביב (כב' השופט יחזקאל אליהו) במסגרת ת"ע 3688-09-18 (וכן ת"ע 3699-09-18 ותמ"ש 18499-09-18) (פורסם ב"נבו"). כאמור בפתח פסק הדין הנ"ל, "במסגרת פסק הדין נדרש בית המשפט להכריע בשאלת פרשנות המונח 'בן זוג' לצורכי סעיפים 10 ו-11 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, האם פרשנות פורמאלית ודווקנית ולפיה מקום שלא סודר גט, יש לראות בצדדים כבני זוג נשואים לפי חוק הירושה? או פרשנות מהותית ולפיה מקום בו ייקבע כי המדובר בנישואין ריקים מתוכן, 'על הנייר', אזי יש לקבוע שלענין הירושה אין בפנינו בני זוג?"

בסופו של דבר, מצאתי כי מדובר בנושא, שראוי כשלעצמו לסקירה – מעבר לסקירת פסק הדין הספציפי… אקדים את המאוחר, ואציין כי בפסק הדין הנ"ל נפסק, כי גם אם בני זוג נשואים "פורמאלית", יש לבחון את הקשר ביניהם מבחינה "מהותית"; אלא שפסק הדין הנ"ל – אשר לא ידוע לי אם הפך חלוט – אינו משקף, לכאורה, את ההלכה שבתוקף. יתר על כן, ביום 19.7.20, סמוך לאחר מתן פסק הדין הנ"ל, ניתן פסק דין של בית המשפט העליון (בע"מ 4532/20), במסגרת הליך אחר, שבמסגרתו נקבע כי "בפסיקתו של בית משפט זה [בית המשפט העליון – ד.ר.] הובהר כי יש לפרש את המונח 'בן זוג' לענין הוראות סעיפים 10-11 לחוק הירושה כמתיחסות לסטאטוס הפורמאלי שלהם, מבלי שיש ליחס משמעות לטיב מערכת היחסים", וכי "פסקי הדין של בתי המשפט לעניני משפחה, אשר נקטו כנטען ב'גישה המהותית', ברובם בוטלו בערכאת הערעור, ולא בכדי"…

אסקור תחילה (כפי שהתכוונתי מלכתחילה, כאמור…) את פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה במסגרת ת"ע 3688-09-18 הנ"ל; ואחר כך, אתייחס לפסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 4532/20 הנ"ל, ולפסקי דין נוספים {אך לא לתזכיר חוק הירושה; ראו גם סקירה זאת}

פסק הדין בת"ע 3688-09-18

בהתאם לחוק הירושה (להלן: "החוק"), לאחר שאדם נפטר, הוא מותיר אחריו "עזבון", העובר ליורשיו "על פי דין", אלא אם הותיר הנפטר צוואה (בנסיבות מסוימות, תחול הצוואה רק על חלק מן העזבון). לפי סעיף 10 לחוק ("יורשים מבני המשפחה"), "יורשים על פי דין הם: (1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו; (2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם (בחוק זה – קרובי המוריש). זכויות הירושה שלהם יהיו לפי האמור בפרק זה". זהות היורשים (על פי דין) בפועל, סדר ההורשה והיקף הירושה, נקבעים (בעיקר) בהתאם לסעיפים 11-16 לחוק.

בסעיף 11 לחוק ("זכות הירושה של בן זוג"), נקבע, בין היתר: "(א) בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית… ונוטל משאר העזבון – (1) אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים – חצי…" (לפי סעיף 12 לחוק, "ילדי המוריש קודמים להוריו…")

{במאמר מוסגר: לפי סעיף 55 לחוק, "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש"; וראו ביתר הרחבה בסקירה זאת}.

על פי המתואר בפסק הדין, המנוח (בנם של התובעים) נפטר ב-2017 בעודו נשוי, לכאורה, לנתבעת (לה נישא ב-1992). למנוח ולנתבעת לא היו ילדים. המנוח לקה ב-2005 באירוע לבבי, ובעקבותיו באירוע מוחי, איבד את הכרתו, שקע בתרדמת ולא שב להכרתו עד יום מותו, במשך למעלה מ-12 שנים. לכאורה, בהתאם לסעיף 11 לחוק, זכאית היתה הנתבעת למחצית מעזבונו של המנוח, והוריו (התובעים) למחצית השניה. אולם, אמו של המנוח (התובעת) הגישה לרשם לעניני ירושה בקשה למתן צו ירושה, במסגרתה נכתב כי בנה נפטר כשהוא "חסוי והנישואין פקעו", וכי במותו לא היתה לו בת זוג – ולכן, בעלה והיא הינם יורשיו היחידים.

הנתבעת הגישה התנגדות, וטענה כי התובעת הגישה בקשה שקרית לצו ירושה, ביודעה כי הנתבעת הינה אלמנתו של המנוח. זאת ועוד, לטענת הנתבעת היא מונתה כאפוטרופסית לגוף המנוח, יחד עם התובעת, והעובדה כי המנוח הפך חסוי לא הפקיעה את נישואיו ולא שינתה את מעמדה כאשתו, ולאחר פטירתו – כאלמנתו. משכך, טענה הנתבעת, כי כאלמנת המנוח, אשר הותיר אחריו הורים, היא זכאית לרשת מחצית מעזבונו. לאור ההתנגדות, הועבר ההליך לבית המשפט.

כמתואר בפסק הדין, "בתגובתה טענה התובעת כי בשנת 2004 גילה המנוח כי הנתבעת הפקיעה את נישואיהם ובחרה בזוגיות עם פרופ' ר'… ומיד לאחר הגילוי הותיר בידי אמו את יפוי הכח (מכתב) מיום 10.3.04 [מדובר במסמך בכתב ידו של המנוח מיום 10.3.04 שכותרתו 'יפוי כח' ולפיו ייפה המנוח את כוחה של אמו לבצע כל פעולה בשמו – ד.ר.] וזהו לכל המאוחר מועד פקיעת נישואי הנתבעת והמנוח. לטענתה, היות המנוח רשום כנשוי לנתבעת הינה פורמאלית בלבד, שכן כוונת המנוח והנתבעת היתה להתגרש. הנתבעת לא ראתה עצמה כמי שזקוקה לגט והחלה בזוגיות מקבילה עוד בהיות המנוח כשיר משפטית (בשנת 2003) והנתבעת סרבה לחלץ עצמה מ'עגינות' ולא ראתה כל פסול בכך שחיה עם בן זוגה פרופ' ר' יחדיו בדירה משותפת החל משנת 2005, כאשר בנם המשותף נולד בשנת 2008… עוד הוסיפה התובעת וטענה כי טענות הנתבעת באשר למינויה כאפוטרופסית לגוף יחד עם התובעת אינן אמת וכי הנתבעת מעלימה מבית המשפט את העובדה כי ניסתה במחטף להתמנות כאפוטרופסית יחידה על המנוח כאשר כל דאגתה למנוח היתה ריקון נכסיו. עוד לטענתה ה'מינוי' אשר עמד בתוקף עד פטירתו של המנוח כלל התעלמות מוחלטת מהמנוח עד כדי כך שהנתבעת כמעט ולא טרחה לבקרו במקום אשפוזו".

נקבע, בין היתר: "כאמור לעיל, לצורך הכרעה בתובענות נדרש בית המשפט להכריע בשאלת פרשנות המונח 'בן זוג'…האם פרשנות פורמאלית ודווקנית ולפיה מקום שלא סודר גט, יש לראות בצדדים כבני זוג נשואים לפי חוק הירושה? או פרשנות מהותית ולפיה מקום בו יקבע כי המדובר בנישואין ריקים מתוכן, 'על הנייר', אזי יש לקבוע שלעניין הירושה אין בפנינו בני זוג?…

…סקירת הפסיקה שניתנה במרוצת השנים בבתי המשפט בסוגיה זו מלמדת כי הדעות נחלקו לשתי גישות קוטביות… האחת, היא הגישה הפורמאלית ולפיה, מקום שלא סודר גט או לכל הפחות 'הושלש גט', יש לראות בצדדים כבני זוג נשואים לפי חוק הירושה. פסק הדין המרכזי והמקיף, הנוקט בגישה זו הוא עמ"ש 38845-10-12… יודגש כי על עמ"ש 38845-10-12 הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בע"מ 1087/15… כעולה מפסק הדין זה ניתן על פי המלצת כב' שופטי ההרכב ובהסכמה ולפיכך הוא אינו כולל דיון לגופו של ענין והכרעה לגופה של המחלוקת שבפסיקה… השניה, היא הגישה המהותית ולפיה יש לבחון את מערכת היחסים בפועל כבני זוג וטיבה. לפי גישה זו, 'נישואין על הנייר' ריקים מתוכן של זוגיות ובכלל זה פרידה ארוכת שנים ובצידה ניהול מערכת יחסים זוגית אחרת וחדשה צריכה ויש בה להפקיע את זכות הירושה של 'בן הזוג' הרשום ככזה, גם אם הצדדים לא התגרשו בפועל… אציין כי לטעמי וכפי שאבהיר להלן המחלוקת בפסיקה הינה לכאורית ובסופו של יום נוקטים בתי המשפט בפועל בגישה מעורבת המשלבת בין שתי הגישות…"

לאחר סקירת הפסיקה, קבע בית המשפט: "באף לא אחת מהדוגמאות הנ"ל נדרשו בתי המשפט לשאלה האם 'בן זוג' לצורך פרשנות הוראת החוק הרלוונטית יכול להיחשב גם מי שאינו בן זוג במובן הלשוני הפשוט והמקובל של המונח, שאלה עובדתית זו הינה בגדר תנאי סף לדיון המשפטי הפרשני. כפי שקבע כב' הנשיא א' ברק בבע"מ 9607/03, "מבחינה לשונית הדיבור 'בן זוג' הוא אחד מצמד"…. את הדיבור בן זוג לא ניתן לפרש במנותק מהבחינה הלשונית שלו ומונחים כמו 'זוגיות' ו'תא משפחתי', שביסודן עומדת אותה קשירת גורל, מחויבות וחיים משותפים. קיומה של זוגיות חדשה והקמת תא משפחתי חדש עם בן זוג אחר, לרבות ובפרט הבאת ילד לעולם, אינה מאפשרת להמשיך ולראות ולהכיר באותו בן זוג כעונה להגדרת 'בן זוג',  כי אם 'בן זוג לשעבר'. כל פרשנות לשונית אחרת מרוקנת מתוכן את המשמעות של הביטוי 'בן זוג' ו-'זוגיות', סותרת ערכי יסוד בדיני משפחה ואינה באה לטעמי בגדר הפרשנויות האפשריות ללשון החוק… לפיכך וככל שיתברר כי חרף פרוד ארוך וממשי שבצידו הקמת תא משפחתי חדש, נותרו הצדדים נשואים – בדיקה פורמאלית, יש לעבור ולבחון את קשר הנישואין מהבחינה המהותית. האמור כמובן לא יחול ככל שמדובר בפרוד קצר וזמני. שינוי העיתים, ההתפתחות בתפיסה החברתית והקדמה אינם מכירים ואינם יכולים להכיר במצב עובדתי בו בן זוג אשר פנה באופן ברור ומפורש לקיומה של זוגיות חדשה יוסיף ויחשב בן זוג. פרשנות המכירה בהגדרה זו חוטאת למצב העובדתי, נוגדת את השכל הישר ופשוטם של דברים, הינה זרה ומלאכותית, עד כי דומה כי לא נדרש להיות משפטן על מנת להגיע לתוצאה זו".

בית המשפט הוסיף וקבע, כי סעיף 11(א)(2) לחוק, עצמו, הנוקט בדיבור 'בן-הזוג הנשוי', אינו מסתפק בפרשנות פורמאלית; וכי הגישה הפורמאלית לבדה אינה משתלבת עם סעיף 11(ג) לחוק (אשר "מלשונו הברורה והפשוטה… עולה כי קיימת זהות לכאורה בין הגדרת בן זוג על פי חוק יחסי ממון ולבין הגדרת בן זוג לפי חוק הירושה. לא יכול להיות חולק כי בדיון לפי חוק יחסי ממון, בן זוג אשר היה מקיים זוגיות חדשה ותא משפחתי חדש, לא היה מוסיף ונחשב עוד כבן זוג, והשיתוף בין הצדדים, היה נפסק ממועד יצירת הזוגיות החדשה, באשר נישואיו מבן הזוג, פקעו"); אינה מתיישבת עם תכליתו של סעיף 11 לחוק; ואינה מתיישבת עם עקרון תום הלב. עוד יצוין, כי בית המשפט מצא תמיכה מסוימת בפרשנותו, ב"תזכיר חוק דיני ממונות" – אשר כולל הגדרות למונחים "בן זוג" ו"פרוד" – על אף ש"עד למתן  פסק דין זה לא הפך התזכיר לדבר חקיקה, ואפילו לא התגבש להצעת חוק" {הערה: למעשה, "הצעת חוק דיני ממונות" התפרסמה בשנת 2011, ויתכן כי הכוונה להליכי חקיקה נוספים, שבאו לידי ביטוי, בשנת 2021, ב"תזכיר חוק הירושה"}

בית המשפט הוסיף, "למעלה מן הצורך ומחמת הזהירות", כי "נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן מצדיקות בכל מקרה החלתה של הגישה והפרשנות המהותית": "בעניננו, היתה זו הנתבעת אשר בחרה להמשיך בחייה, להביא ילד לעולם ולקיים זוגיות ותא משפחתי חדש עם פרופ' ר', תוך שהיא דוחה את הצעת התובעים מיום 6.1.08 להתגרש מהמנוח לאחר שטענה כי היא עגונה כבר 3 שנים ותוך שהיא נהנית ומוסיפה ליהנות משך כל אותה תקופה מהטבות כספיות משמעותיות בסכומים של מאות אלפי שקלים… עם כל ההבנה כאמור לבחירתה להמשיך בחייה, לבחירה זו יש משמעות לרבות אובדן זכותה לרשת את המנוח מכוח קשר הנישואין ולאחר שזה גווע ולא נותר ממנו דבר פרט לתעודת הנישואין".

בית המשפט פסק איפוא: "משכך התוצאה היא כי תביעת/בקשת התובעים למתן צו ירושה אחר המנוח מתקבלת והתנגדות הנתבעת לה נדחית".

בע"מ 4532/20, עמ"ש 38845-10-12, ופסיקה נוספת

כאמור, ביום 19.7.20, סמוך לאחר מתן פסק הדין בת"ע 3688-09-18 הנ"ל (6.4.20), ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון במסגרת בע"מ 4532/20 – בקשת רשות ערעור בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"ש 58430-11-19), במסגרתו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה בבאר שבע (אין בידי את פסקי דינם של בית המשפט לעניני משפחה ושל בית המשפט המחוזי, אך הפרטים הרלוונטיים מפורטים בפסק הדין בבע"מ 4532/20):

"בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע… בעמ"ש 58430-11-19… במסגרתו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה בבאר שבע… בפסק דינו דחה בית המשפט לעניני משפחה את תביעות המבקשים שהוגשו במסגרת סכסוך עם אביהם, המשיב 1 (להלן: המשיב), בנוגע לזכויות אמם (להלן: המנוחה) בנחלה שבמושב מגוריהם (להלן: הנחלה), וקיבל את תביעת המשיב לפינוי המבקשים 2-1 מהנחלה. המשיב והמנוחה נישאו במרוקו בשנת 1954… למן שנת 1970 סבלה המנוחה ממחלת נפש… במשך כל השנים ועד לפטירת המנוחה התגוררו בני הזוג באותו בית מגורים בנחלה, אף שעוד בשנת 1968 הגיש המשיב תביעת גירושין נגד המנוחה, אשר בנסיבות שלא הובררו לא הושלם. בשנת 1987 נתן בית הדין הרבני למשיב היתר לשאת אישה נוספת, אך לאחר כשלושה חודשים בלבד התגרש ממנה המשיב ושב להתגורר עם המנוחה בנחלה. בשנת 2001 הגיש המשיב תביעת גירושין נוספת נגד המנוחה, אך גם הליך זה לא הסתיים בגירושין בין בני הזוג. כאמור, בשנת 2017 נפטרה המנוחה.

לאחר פטירת המנוחה, אשר לא הותירה אחריה צוואה, עתר המשיב לצו ירושה ביחס לעזבון… המבקשים התנגדו לבקשה וטענו כי ילדי המנוחה הם יורשיה היחידים, וזאת מן הטעם שבנסיבות הענין, המשיב אינו בגדר 'בן זוג' לצורך סעיפים 10-11 לחוק הירושה… {יתר ההליכים בין המבקשים לבין המשיב אינם רלוונטיים לסקירה זאת – ד.ר.}

בפסק דין מפורט… דחה בית המשפט לעניני משפחה את התובענות שהגישו המבקשים, וכן את התנגדותם לבקשה לצו הירושה שהגיש המשיב. בית המשפט קבע כי בעת פטירת המנוחה היה המשיב נשוי לה, ורק לה, ועל כן הוא בגדר 'בן זוג', שכן בהתאם לחוק ולפסיקה, המעמד של 'בן זוג' לענין חוק הירושה נקבע בהתאם לסטאטוס הפורמלי של הנישואין, ואין חשיבות למערכת היחסים ביניהם, לרבות לעובדה שהם חיו בנפרד… ערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחה ביום 10.6.2020 בפסק דין תמציתי, תוך שנקבע כי לא נפלה כל שגגה בקביעותיו של בית המשפט לעניני משפחה, הן באשר למעמדו של המשיב כ'בן זוג' של המנוחה, והן באשר למעבר הזכויות בנחלה למשיב…

מכאן הבקשה לרשות ערעור שלפני, בה טוענים המבקשים כי הפרשנות הניתנת בבתי המשפט למשפחה למונח 'בן זוג' לצורך חוק הירושה אינה אחידה, כאשר יש פסקי דין הסוטים מ'הגישה הפורמאלית', בה נקטו בתי המשפט קמא בעניננו, לפיה 'בן זוג' הוא מי שקשור למוריש בקשר נישואין פורמאלי, ונקטו ב'גישה מהותית', לפיה אין די בקשר נישואין פורמאלי ויש להמשיך ולבחון את מהות מערכת היחסים בין בני הזוג. נטען כי נוכח הגישות הסותרות ובהעדר הלכה מחייבת בנושא, נטען כי הבקשה מעלה שאלה משפטית עקרונית החורגת מענינם הפרטי של הצדדים ומצדיקה מתן רשות ערעור.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן אך במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מענינם הפרטי של הצדדים, או מקום בו נדרשת התערבות לשם מניעת עיוות דין חמור. המקרה דנן אינו בא בגדרי אמת המידה האמורה. הטענה בדבר גישה לא אחידה בפסיקה בנוגע לפרשנות המונח 'בן זוג' שבחוק הירושה, אינה מדויקת כל עיקר. בפסיקתו של בית משפט זה הובהר כי יש לפרש את המונח 'בן זוג' לענין הוראות סעיפים 10-11 לחוק הירושה כמתיחסות לסטאטוס הפורמאלי שלהם, מבלי שיש ליחס משמעות לטיב מערכת היחסים: 'בית משפט זה פסק, בהזדמנויות שונות, כי השאלה אם פלונית היא בת זוגו של פלוני תוכרע לפי הצורך במתן גט כדי לשים קץ לקשריה עמו, אפילו המדובר בנישואי ספק ובדרישה לגט לחומרה. כך, אין גם חשיבות לטיבה של מערכת היחסים שהיתה בין בני הזוג, ואף לא לעובדה שחיו בנפרד בעת מותו של המוריש' (ע"א 247/97‏ סבג נ' סבג…) וראו גם: ד"נ 14/66… ע"א 524/87… בע"מ 9607/03…

אציין עוד, כי פסקי הדין של בתי המשפט לעניני משפחה, אשר נקטו כנטען ב'גישה המהותית', ברובם בוטלו בערכאת הערעור, ולא בכדי (ראו למשל: עמ"ש 38845-10-12…) אשר על כן, הבקשה לרשות ערעור נדחית…"

נראה איפוא, כאמור, כי פסק הדין בת"ע 3688-09-18 הנ"ל, שהעדיף את "הגישה המהותית" על פני "הגישה הפורמאלית", אינו מתיישב עם פסיקת בית המשפט העליון (שקדמה לבע"מ 4532/20, ובמסגרת בע"מ 4532/20).

יתר על כן, בפסק הדין בת"ע 3688-09-18 – כפי שצוטט לעיל – צוין, לגבי "הגישה הפורמאלית", כי "פסק הדין המרכזי והמקיף, הנוקט בגישה זו הוא עמ"ש 38845-10-12… יודגש כי על עמ"ש 38845-10-12 הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בע"מ 1087/15… כעולה מפסק הדין זה ניתן על פי המלצת כב' שופטי ההרכב ובהסכמה ולפיכך הוא אינו כולל דיון לגופו של ענין והכרעה לגופה של המחלוקת שבפסיקה…"; במקרה שנדון בעמ"ש 38845-10-12, מדובר היה ב"ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה… אשר קבע… וכי המערערת, הגם שבאופן פורמאלי היתה נשואה למנוח בעת פטירתו, אינה זכאית לרשת את המנוח…" – וגם באותו מקרה, נקבע כי "השאלה העומדת להכרעה, פרשנות הוראת סעיף 10 לחוק הירושה, בהגדרת 'בן זוג', והאם די בכך כי בני הזוג לא התגרשו על מנת לראות באלמנה כבת זוג, יהיו הנסיבות אשר יהיו, או שמא יש לבחון האם מבחינה מהותית, ניתן לראות באלמנה כבת זוג לענין הוראות סעיף 11 לחוק הירושה… בהתאם לאמור בפסק הדין [של בית המשפט לעניני משפחה – ד.ר.] המערערת הציגה הסכם שנערך לכאורה בינה לבין המנוח, החתום על ידה בלבד, ואשר אמור להסדיר את גירושיהם, כך גם משמורת הילדה והרכוש… ממסמך זה עולה כי בחלוף כ-4 שנים לאחר נישואיהם, החליטו המנוח והמערערת לסיים את קשר הנישואין ביניהם, ופניהם היו לגירושין. אולם, לטענת המערערת, המנוח לא הגיע למועד הדיון שנקבע בבית הדין הרבני, ועזב את הארץ. המערערת העידה כי לאחר שנת 1970, חיה עם בן זוג, וזאת משך 36 שנים. לבית משפט קמא אף הוגש הסכם בין המערערת לאותו בן זוג, מיום 6.10.08, אשר אושר בבית המשפט, במסגרת תביעה שהתנהלה בין בן הזוג לבין המערערת. בהסכם צוין, כי בני הזוג חיו חיי משפחה, כידועים בציבור, משך כ-36 שנים, ואף נולדו להם שתי בנות משותפות. בהתאם לקביעת בית משפט קמא, המערערת והמנוח לא ראו עצמם כ'בני זוג', וכי אין חולק כי משך למעלה מ-36 שנה, המערערת והמנוח לא התראו, לא דיברו אחד עם השני, חיו בנפרד במדינות שונות, ולא יצרו כל קשר, וכשהמנוח אף לא הגיע ללווית הילדה, היא בתם המשותפת. כך גם, המערערת לא הרגישה עצמה 'כבולה' ל'חיי הנישואין', וכשהיא חיה כבת זוג של אותו בן זוג, עמו חיה כל השנים, כמפורט לעיל, וכשהמערערת אף לא פנתה לבית הדין הרבני, להסדיר גירושיה מהמנוח".

חרף נסיבותיו הקיצוניות (ללא כל ספק) של המקרה, לאחר דיון מפורט בפסיקה ובחקיקה הרלוונטיים, פסק ראש ההרכב (כב' השופט שנלר), בין היתר: "…לדידי, אכן המבחן הוא מבחן פורמאלי, ואין לראות בפרשת סבג כמקור אופרטיבי לעבור מהמבחן הפורמאלי למבחן המהותי, ככל שעסקינן בהגדרת 'בן-הזוג' בסעיפים 10 ו-11 לחוק הירושה. בלשון אחרת, לרבות נוכח הפסיקה העקבית אשר לא נדרשה לבחינת קיומם של תנאים אלו או אחרים, אלא בחנה את שאלת ההזקקות לגט, דהיינו שאלת קיומם של הנישואין, אם לאו, נראה כי הפסיקה לא ראתה בכוונת המנוח התיאורטית את המבחן הקובע, אלא את 'הסטטוס' של מסגרת היחסים שבין המנוח לבת הזוג, או בין מנוחה לבן זוג, כמבחנים הקובעים… הנה כי כן, השאלה הניצבת במקרה שבפנינו, האם יש מקום כי בית המשפט, וכעין 'חקיקה שיפוטית', יבחן את המקרה הקיצון, ויקבע כי נוכח הנסיבות הקיצוניות, יש לסטות מהפרשנות המקובלת עד כה… בנוסף לשיקולים שהובאו לעיל, יש להוסיף כי בעת שעסקינן בעניני ירושה, לכאורה, 'התרופה' למקרים בהם לא מתקיימים יחסים בין בני הזוג, מצויה באפשרות כל אחד מהם לערוך צוואה, ובכך לשלול את ההוראה לפיה בן הזוג יירש בירושה על פי דין. דהיינו, לא מדובר על מצב שבו, אם אכן כוונת המנוח היתה לשלול את זכות הירושה של בת הזוג, לא יכול היה לעשות כן בהיותו כבול על ידי הוראה חוקית זו או אחרת, אלא הפוך מכך. אין אנו יכולים לדעת אם אכן במקרה ספציפי, היה ער המנוח לאפשרות זו, אולם די בעצם קיומה על מנת למצוא מענה למקרים החריגים בנקיטה בתרופה זו. שיקול נוסף ענינו חוסר הוודאות לדעת מה אכן הייתה כוונת המנוח, ובמיוחד בעת שעסקינן בנתק של שנים, ומבלי שהמנוח ניסה להיפרד בצורה פורמאלית מבת הזוג. כפי שציינתי לעיל, סבורני כי גם אם מדובר במקרה דנן, במקרה קיצון, עדיין לאור כל הנימוקים שפורטו לעיל, אין לשנות מההלכה הפסוקה, כפי שפירשה את חוק הירושה, וכך גם כעולה מאותן הוראות בסעיף 11 לחוק הירושה, אשר מהן ניתן להסיק כי בן הזוג היורש, במובנם של סעיפים 10 ו-11 לחוק הירושה, הינו מי שנשוי, וכשהקביעה ענינה קביעה שבסטטוס. קביעה זו תחול גם ביחס לאותו אלמנט שלילי שבסעיף 55 לחוק, וכשלא תיבחן כוונה של מי מהצדדים או האם מתקיימות אכן נסיבות קיצוניות, אשר בגינן יש לסטות מהאמור.

לדעתי, לא בכדי לא מצאנו בפסיקה בבית המשפט העליון, עד היום, מקרה ובו אכן יושמה פרשנות מהותית בפועל. פתיחת האפשרות להזקק לשאלת הנישואין דה פקטו, להבדיל מעצם הנישואין דה יורה, עלולה לגרום לסחף בפניות לבית המשפט במסגרת בקשה של צו ירושה, תוך טיעון כי הגם שמדובר באלמן או אלמנה, עדיין לאור מערכת היחסים, יש לראותם כמי שאינם ממלאים אחר הדרישה של בן זוג. לבסוף, דומה כי אם אכן היה מקום לבחון את הדברים מהפן המהותי, הרי שבכל מקרה שבו ניתן היה להוכיח באופן חד משמעי כי נותקו היחסים בין בני הזוג, או כי גם אם לא נותקו, היחסים שביניהם מצביעים באופן כמעט וודאי, כי שניהם לא היו רוצים להוריש לבן הזוג האחר, לכאורה היה מקום לבחון גם מקרים אלו, על כל המשתמע מכך… לאור האמור, לו תתקבל דעתי, הייתי מציע לחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא…"

כך סברו גם שאר חברי ההרכב. השופט ורדי כתב: "אני מצטרף לפסק דינו המקיף והמעמיק של חברי האב"ד סגן הנשיאה שנלר, כשאין מקום להקדים את המאוחר (הצעת חוק דיני ממונות) באמצעות 'חקיקה שיפוטית', כאשר לעת הזו, כפי שגם מצוין בדברי ההסבר להצעת חוק דיני ממונות, הוראות החוק הינן פורמליות במהותן, והענות לפרט במקרה קיצון, בטרם בוצע השינוי החקיקתי, יכולה לפגוע בכלל ובוודאות דיני הירושה"; והשופט ברנר כתב: "…אף אני סבור כי הדיבור 'בן זוג' בס' 11 לחוק הירושה… מכוון למי שבעת פטירתו של המוריש, היה קיים קשר של נישואין בינו לבין המוריש. קביעה זו נכונה גם באותם מקרים קיצוניים, כמו בעניננו, בהם מדובר בקשר נישואין פורמלי בלבד שאין לו כל תוכן ממשי מזה עשרות בשנים. חיזוק פרשני למסקנה זו מצוי בהוראת ס' 11(2), המלמדת כי בן הזוג אליו כיוון המחוקק הוא מי שהיה נשוי למוריש ערב פטירתו. גם מתוך ס' 55 לחוק הירושה, העוסק בידועים בציבור דווקא, משתמעת עמדתו העקרונית של המחוקק לפיה בן הזוג לפי ס' 11 לחוק הירושה הוא מי שהיה נשוי למוריש ערב פטירתו. לכל אלה יש להוסיף, ברוח דברי חברי כב' סג"נ ורדי, כי יש להימנע ככל הניתן מיצירת מדרון חלקלק, בו כל אימת שחל פירוד בין בני זוג נשואים, ולו גם פירוד קצר בזמן, תתעורר מחדש השאלה האם מדובר בניתוק ברמה כזו שיש בה כדי לשלול את זכות הירושה של בן הזוג הנותר בחיים. דבר זה יוליד ריבוי סכסוכים והתדיינויות וייצור אי ודאות משפטית".

כאמור בפסק הדין של בית המשפט למשפחה בת"ע 3688-09-18 הנ"ל, "יודגש כי על עמ"ש 38845-10-12 הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בע"מ 1087/15… כעולה מפסק הדין זה ניתן על פי המלצת כב' שופטי ההרכב ובהסכמה ולפיכך הוא אינו כולל דיון לגופו של ענין והכרעה לגופה של המחלוקת שבפסיקה…"; ואכן, במסגרת בע"מ 1087/15 ניתן פסק דין קצרצר, לפיו "בהמלצתנו ובהסכמה ניתנה רשות ערעור והתקבל הערעור במובן זה שבצו הירושה בהתדיינות בתיק זה תירש המשיבה 1 [המערערת בעמ"ש 38845-10-12 – ד.ר.] 30% והמבקשים והמשיבים 6-2 בחלקים שוים ביניהם – 70%. אין צו להוצאות בבית משפט זה" – ואין לדעת מה עמד לנגד עיני בית המשפט העליון ולנגד עיני הצדדים באותו מקרה. עם זאת, אין כל התיחסות לפסק דינו של בית המשפט המחוזי (בעמ"ש 38845-10-12), ולא זו אף זו, בסופו של פסק הדין בבע"מ 4532/20, שצוטט לעיל, נכתב במפורש, תוך התייחסות [גם] לעמ"ש 38845-10-12: "פסקי הדין של בתי המשפט לעניני משפחה, אשר נקטו כנטען ב'גישה המהותית', ברובם בוטלו בערכאת הערעור, ולא בכדי (ראו למשל: עמ"ש 48845-10-12…)" !

ולקראת סיום, בפסק דין שניתן לאחרונה (27.7.21) על ידי בית משפט לעניני משפחה, במסגרת תמ"ש 43380-01-16 (וכן ת"ע 14039-06-16 ותמ"ש 49544-03-18), נפסק בין היתר (ובהקשר הרלוונטי לסקירה זאת), על יסוד בע"מ 4532/20 הנ"ל: "מכאן כי בעניננו, הסטטוס הפורמלי של המנוחה ופלוני היה נישואין (על פי הדת הקתולית) בעת פטירת המנוחה, ועל כן פלוני הוא בגדר 'בן זוג', שכן בהתאם לחוק הירושה ולפסיקה המעמד של 'בן זוג' לענין חוק הירושה נקבע בהתאם לסטאטוס הפורמלי של הנישואין, ואין חשיבות למערכת היחסים ביניהם. לפיכך, מתייתר הצורך לבחון את טענות הבת לענין מערכת היחסים בין פלוני למנוחה, והאם הם חיו בנפרד. בנסיבות אלו, פלוני עונה על הגדרת בן זוג והוא אחד מיורשי המנוחה על פי דין…"

אסיים סקירה זאת בהתיחסות תמציתית לנושא "שונה אך דומה"… "שונה" – משום שבפסק הדין אליו אתייחס להלן, מדובר היה בנכסים "לבר-עזבוניים"; "דומה" – משום שגם בפסק הדין זה, דן בית המשפט העליון בזכויותיה הנטענות של "האשה החוקית", אל מול זכויותיה של "הידועה בציבור".

בע"א 1966/07 נדונו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי המשיבה והמערערת שכנגד (רחל), הינה ידועתו בציבור של המנוח, אשר זכאית לגימלת שארים על פי תקנונה של קרן הגמלאות של חברי 'אגד', אך יש לחלק את הגמלה באופן שווה בינה לבין המערערת (עמליה), שבמועד פטירת המנוח נותרה אשתו. פסק הדין ארוך ומפורט, ולהלן אצטט ממנו – ובמיוחד מנימוקיו – "בקליפת אגוז" בלבד: "המנוח נישא לעמליה בשנת 1950. בשלהי שנות השמונים של המאה העשרים עלו נישואיהם על שרטון, אולם בני הזוג לא התגרשו ועמליה נותרה אשתו החוקית של המנוח עד סוף ימיו. המנוח הכיר את רחל והחל להתגורר עמה במגורים משותפים החל משנת 1988 כפי שעולה מהצהרתו לקרן… המנוח היה חבר בקרן שהיא קופת גמל לקצבה המבטחת את חברי אגד בביטוח פנסיוני. ביום 1.5.1976 פרש המנוח לגמלאות וקיבל מהקרן קצבת זיקנה. המנוח נפטר ביום 26.4.2003. בעת פטירתו כאמור נותרה עמליה אשתו החוקית, אולם רחל היתה ידועתו בציבור. ביום 13.11.2002 הצהיר המנוח בפני הקרן במסגרת טופס 'בקשה להכרה בידועה בציבור', כי רחל היא ידועתו בציבור החל משנת 1988, והוא מתגורר עמה מאז במגורים משותפים בדירתה… המנוח [ביקש] להכיר ברחל כידועתו בציבור הזכאית לגמלת שארים לאחר פטירתו 'כאילו היתה אשתו החוקית'. המנוח נדרש להצהרה האמורה כיוון שאחד התנאים הקבועים בתקנון להכרת זכאותה של ידועה בציבור לקצבת שארים הוא מסירת בקשה בכתב לקרן על ידי החבר, וכי הבקשה הוגשה ואושרה על ידי מנהל הקרן שלוש שנים לפחות לפני פטירת החבר… דרישת ההודעה היתה מעוגנת בהגדרת 'הידועה בציבור' בסעיף 1 לתקנון… ביום 1.1.2003 אישר מנהלה הכללי של הקרן… כי הקרן קיבלה את בקשתו של המנוח וכי האחרון מתבקש לאשר בחתימת ידו את נכונות ההצהרה, וכך עשה המנוח. למרבה הצער ביום 26.4.2003 עבר המנוח לבית עולמו, וזאת בטרם חלפו שלוש שנים מאז הודיע לקרן כי הוא מבקש להכיר ברחל כידועתו בציבור הזכאית לקצבת שארים כאילו היתה אשתו החוקית…..

בית המשפט המחוזי קבע ממצא עובדתי לפיו רחל היתה ידועתו בציבור של המנוח, ודחה את טענתה של עמליה בענין זה… בית המשפט המחוזי ציין כי לאור הצהרתו של המנוח אודות טיב יחסיו עם רחל ומשכם, ואשרור הצהרה זו בשנית בפני הקרן בשנת 2003, הרי שאין כל רלוונטיות להידרש לעדויות שהביאו הצדדים… בהסתמך על תצהירו של מנהל הקרן, במסגרתו הסביר את ההגיון שעומד מאחורי דרישת ההודעה, קבע בית המשפט המחוזי כי המטרה שעומדת מאחורי הדרישה האמורה היא לוודא את יציבות היחסים בין חבר הקרן ובת זוגו כך שכספי הגמלה לא ישולמו למי שאינן זכאיות להם. ואולם, בית המשפט המחוזי קבע כי ככל שתכלית זו לגיטימית הרי שהאמצעי להגשמתה אינו יכול להעשות באמצעות הגבלת מועד מסירת ההודעה, במיוחד מקום שבו ברור כי מדובר במערכת יחסים ארוכה ומתמשכת עליה ניתן ללמוד מהצהרת החבר. בית המשפט המחוזי קבע כי הגשמת מטרת ההוראה יכולה להתבצע בדרכים אחרות כמו למשל בדיקה פרטנית של יציבות מערכת היחסים… או קביעת אמת מידה מהותית, כמו למשל קיומם של חיים משותפים במשך שלוש שנים לפחות. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי בהקשר זה כי אין הקרן יכולה לפגוע בסטטוס הידועה בציבור וברצונו החופשי של חבר הקרן באמצעות תנאי טכני שבוחן אך ורק את מועד מסירת ההצהרה לקרן… ואולם, בית המשפט המחוזי קבע כי לאור סעיף 42ג לתקנון, כיוון שבעת פטירתו של המנוח עמליה נותרה אשתו החוקית, הרי שרחל לא תהא זכאית לגמלת השארים במלואה, אלא תחלוק אותה באופן שווה עם עמליה. כנגד פסק דין זה ערערה עמליה בפני בית משפט זה ואף רחל הגישה ערעור שכנגד…"

נפסק תחילה, כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט המחוזי, בכלל, ובשאלת התקיימות היסודות להכרה ברחל כידועתו בציבור של המנוח, בפרט. מכאן עבר בית המשפט "לבחינת תוקפה המשפטי של דרישת ההודעה, ובפרט הדרישה לחלוף פרק זמן מינימאלי בן שלוש שנים בין מועד אשרור בקשתו של החבר על ידי הקרן ועד למועד פטירתו. תוקפה של הגבלה זו יבחן באספקלריה של שלוש דוקטרינות משפטיות חלופיות [תום לב; הזכות להחלפת מוטבים; ותקנת הציבור – ד.ר.] אשר כל אחת מהן בתורה מובילה למסקנה לפיה אין תוקף להגבלה, לכל הפחות בנסיבות המקרה דנן".

אצטט מפסק הדין לענין "תום הלב" בלבד (ואף זאת, באופן חלקי מאד). נפסק, בין היתר, כי "עקרון תום הלב בקיום החוזה המעוגן בסעיף 39 לחוק החוזים, אינו מאפשר לקרן, בנסיבות הענין, לעמוד בדווקנות על דרישתה כי המנוח יודיע לה על רצונו לרשום את ידועתו בציבור כזכאית לגמלת שארים לפחות שלוש שנים טרם פטירתו" – תוך אזכור פסיקה המלמדת כי "כאשר בלב הענין מצוי עקרון הגשמת רצון המת, המהות היא החשובה ולא הצורה, וכי אין זה ראוי לסכל את רצונו של המת מנימוקים פורמאליים….. הדברים הנ"ל נאמרו בהקשרו הרחב של עקרון כיבוד רצון המת ולכן נכונים הם, במגבלות מסוימות, גם לגבי כיבוד רצון המת בקשר לנכסים לבר-עזבוניים… עמידתה הדווקנית של הקרן על קיום לשון התקנון, בנסיבות המקרה דנן, הינה התנהגות חסרת תום לב, שכן היא מכשילה את הגשמת מטרת התקנון ורצונם המפורש של הצדדים (להבדיל מרצונם המשוער או אומד דעתם)… אחת המטרות החשובות של התקנון היא רווחת החבר ושאריו… מטרה זו נועדה להבטיח שחברי הקרן יוכלו ליהנות מקצבת זקנה לה חסכו במהלך תקופת עבודתם הפעילה באגד, ולכשיעברו מהעולם יקיריהם ייהנו מקצבת שארים על מנת שיוכלו להתקיים בכבוד ולשמור בקירוב על רמת החיים לה הורגלו בתקופת חייו של יקירם. מטרה משותפת זו צריכה להיות מוגשמת במקרה הקונקרטי של כל חבר וחבר, תוך הקפדה על קיום מספר מגבלות מהותיות המוטלות על חבר הקרן. שמירה על קיום מגבלות אלה הינה הכרחית על מנת שבסופו של יום ניתן יהיה להגשים באופן מיטבי את מטרת התקנון. מהן אותן מגבלות מהותיות? בענין כץ [ע"א 233/98 – ד.ר.] עמד כבוד השופט י' אנגלרד על טיבן של המגבלות האמורות. הראשונה – כלכלית-תקציבית… השניה – התכלית הסוציאלית… בענין כץ, קבע בית משפט זה כי העובדה שהידועה בציבור תקבל את גמלת השארים במקום אשתו החוקית של חבר הקרן, אין בה לסתור את המגבלה התקציבית-כלכלית, משום שגם במקרה זה תשולם גמלת שארים אחת בלבד. לכן, לא יִפּגעו המאזן האקטוארי של הקרן או טובתם של יתר חברי הקרן. כמו כן נקבע בענין כץ כי שלילת גמלת השארים מהאשה החוקית והסבתה לידועה בציבור, אינה פוגעת בתכלית הסוציאלית, בנסיבות בהן המנוח חי בפירוד מאשתו החוקית זמן ממושך, במהלכו קיים מערכת זוגית יציבה וכנה עם ידועתו בציבור. לכן, גם במקרה דנן אין ברישומה של הידועה בציבור כמוטבת משום שלילה שרירותית כלפי האישה החוקית 'מהיום למחר'. לכן, בנסיבות הענין, הדומות לאלה שנדונו בענין כץ, תשלום הגמלה לרחל לא יפגע בשום אופן באינטרסים של הקרן וחבריה, ומאידך יגשים את תכלית התקנון לקיים את שאריו של המנוח – הידועה בציבור. הקרן טוענת בהקשר זה כי הקפדה על הצהרת החבר שלוש שנים בטרם פטירתו הינה הכרחית כדי לאפשר לקרן לוודא את כנות מערכת היחסים ויציבותה. בהמשך אדרש לתנאי ראייתי זה גופו ומגרעותיו בפן הנורמטיבי, אולם בשלב זה של הדיון די לומר כי בנסיבות המקרה הקונקרטי של רחל, המנוח הצהיר באופן מפורש על טיבה של מערכת היחסים הזוגית בינו לבין רחל, שב ואישר זאת בשנת 2003 בשנית, ולאחר שבית המשפט המחוזי ערך את הבירור העובדתי וקבע את הממצא העובדתי לפיו רחל והמנוח היו ידועים בציבור, הרי שתנאי זה כמכשיר ראייתי כבר אינו רלוונטי, שכן אין עוד ספק בדבר מעמדה האישי של רחל ביחס למנוח, ואף אין עוד כל צורך בבדיקה כלשהי במישור זה. לכן, המשך עמידתה הדווקנית של הקרן על קיום לשון התקנון היא בגדר התנהלות חסרת תום לב, שאיני יכול לקבלה, כיוון שהיא מרוקנת מתוכן את מטרת התקנון ורצונם המפורש של הצדדים לו".

חשוב לציין, כי בפסק הדין עצמו הודגש, כי "לו רצונם של הצדדים לתקנון לא היה כה ברור ומפורש, לטעמי, לא היה מקום לערוך שימוש בעקרון תום הלב על מנת להתגבר על לשון התקנון, שכן אין המילה הכתובה נסוגה בפני ספקולציות אודות אומד דעתם ההיפותטי של הצדדים. ואולם, נקודת האיזון במקרה דנן שונה בשל הסתירה בין לשון התקנון לבין רצונם המפורש של הצדדים לו, ורק בשל כך יש מקום להחיל את עקרון תום הלב"; וכן, "אבקש לסיים פרק זה ב'סימן אזהרה'. ההתערבות בהתקשרות חוזית על בסיס עקרון תום הלב הינה החריג ולא הכלל, בגדר יוצא הדופן שאל לנו להרבות בו. אין ספק כי השימוש בכלי משפטי רב עוצמה זה ראוי לו שיישמר 'לפתרון מצבים קשים'… בית משפט זה הדגיש כבר כי ראוי להידרש לעילה זו רק בהעדרן של עילות ספציפיות, ולאחר בחינה מדוקדקת של עילות חלופיות מוכרות, שכן אחרת קיימה סכנה לגלישה לעבר פסיקה 'מן הצדק' בלבד, והרי תוצאה זו אינה רצויה… השימוש בעקרון תום הלב צריך להעשות במשורה ובזהירות מוקפדת, שכן התערבות שכזו פוגעת בחופש החוזים של הצדדים לחוזה, ומכרסמת בוודאות שיצרו לעצמם".

בסופו של דבר, נדחה ערעורה של עמליה – והתקבל הערעור שכנגד שהגישה רחל (דהיינו, נפסק כי רחל הינה ידועתו בציבור של המנוח על פי התקנון, כי המנוח ביצע פעולת החלפת מוטבים, ולכן רחל זכאית למלוא גמלת השארים, ואילו עמליה אינה זכאית לכל חלק ממנה).

תוספות ועדכונים

"תזכיר חוק הירושה"

{ראו גם סקירה זאת}

ביום 30.3.21 פורסם (להערות) תזכיר חוק הירושה (תיקון מס'…), התשפ"א-2021 ("התזכיר"), שכלל תיקונים מוצעים רבים, מהותיים ומשמעותיים בחוק הירושה.

הסקירה לעיל – כיתר הסקירות באתר – התיחסה למציאות נכון למועד פרסומה, ולכאורה התזכיר אינו רלוונטי; יתר על כן, התזכיר עודנו בגדר הצעה בלבד (ולא ניתן "להתנבא" מתי, אם בכלל, יקרום עור וגידים, כולו או חלקו, ומהם השינויים שיחולו בו עד אז). יצוין בהקשר זה, כי בין השנים 1999-2006, דנה "ועדה לתיקון חוק הירושה" (בראשות שופט בית המשפט העליון בדימ' יעקב טירקל), ברפורמה נרחבת בדיני הירושה. המלצות הועדה גובשו לנוסח, אשר שולב כחלק מ"הצעת חוק דיני ממונות" ("הקודקס האזרחי"), שיזם משרד המשפטים (ופורסם ביום 15.6.11); אך עד כה, הצעת חוק דיני ממונות נותרה בגדר הצעה בלבד (ובמרוצת השנים בוצעו בחוק תיקונים מעטים – אם כי חלקם בהחלט חשובים).

למרות שגם התזכיר עודנו, כאמור, בגדר הצעה בלבד, תובא להלן התיחסות תמציתית לחלק מן התיקונים שהוצעו במסגרתו (בהיבטים בעלי רלוונטיות לסקירה זאת):

בדברי ההסבר בפתח התזכיר, צוין באופן כללי: "על פי הוראות החוק כיום, בני זוג הנשואים זה לזו, ואף אם אינם חיים יחדיו לאורך שנים רבות, יורשים איש את רעהו. על פי המבנה המוצע, ביחס להגדרת בני זוג, הדגש יושם על כוונת הצדדים ליצירת חיי קבע משותפים. ההצעה מבקשת להחיל קביעה מהותית, במקום קביעה פורמאלית. על פי ההצעה, אופי מערכת היחסים הזוגית ייבחן גם אם בני הזוג נשואים פורמאלית. מוצע לקבוע חזקה, לפיה חיי משפחה במשק בית משותף לתקופה של לפחות שלוש שנים יקימו חזקה להיותם של הצדדים בני זוג {בד בבד מוצע למחוק את סעיף 55 לחוק – ד.ר.}. מן העבר השני, כאשר בני זוג נשואים נפרדו לתקופה של שלוש שנים רצופות לפחות, תגבר המהות על הצורה, ואף אם בני הזוג לא התגרשו פורמאלית, תישלל מבן הזוג שנותר הזכות לרשת, והוא לא ייחשב עוד בן זוג לצורך ירושה".

בפועל, במסגרת התזכיר מוצע להוסיף את סעיף 1א – "סעיף הגדרות", ובו, בין היתר, הגדרות מוצעות של המונחים "בני זוג" ו"פרודים":

"בני זוג – מי שמתקיים בהם אחד מאלה: (1) הם נשואים ואינם פרודים; (2) מי שחיים חיי משפחה במשק בית משותף, בשים לב לכוונת הצדדים לקיים חיי משפחה כאמור דרך קבע, ואין לאף אחד מהם בן זוג אחר; לענין זה, חזקה כי מי שחיים חיי משפחה במשק בית משותף, במשך שלוש שנים רצופות לפחות, ואין לאף אחד מהם בן זוג אחר, הם בני זוג";

"פרודים – נשואים שאינם חיים חיי משפחה במשק בית משותף, מתוך כוונה של שניהם או של אחד מהם לנתק את חיי המשפחה כאמור; לענין זה, חזקה כי מי שאינם חיים חיי משפחה במשק בית משותף, במשך שלוש שנים רצופות לפחות הם פרודים; כוונת הצדדים תיבחן, בין היתר, בשים לב למשך הפירוד, התנהגות הצדדים, וקיומו של הליך להתרת נישואין".

בהמשך נכתב בדברי ההסבר הנלווים, בנוגע להגדרות המוצעות הנ"ל: "מעמדו של בן הזוג כיורש על פי דין, מעוגן בהוראות סעיפים 11 ו-55 לחוק הירושה. ההוראות באשר לירושה על פי דין, אשר בהעדרה של צוואה מתחקות אחר אומד דעתו של מצווה סביר, מקנות לבן הזוג מעמד מועדף, והוא זוכה למרבית העזבון, בהתחשב בקירבה של יתר היורשים למנוח. מגמה זו נשמרת ואף מתחזקת בהצעת החוק. עם זאת יצוין, כי הוראות החוק הקיים הן פורמאליות במהותן – ככל שבני הזוג נחשבים כנשואים, לא נבדק אופי הקשר ביניהם, ולעולם יירש את המוריש בן זוגו הנשוי לו, גם אם מדובר בנישואין 'פורמאליים' בלבד. רק כאשר בני זוג, שקיימו מערכת זוגית, לא היו נשואים, ולו פורמאלית, לבני זוג אחרים, תוכר זוגיותם לענין זכויות לירושה, בכפוף לבחינת אופי היחסים ביניהם (שכן יש צורך בקיום התנאי המוקדם של חיי משפחה במשק בית משותף, ראו סעיף 55 לחוק). ההצעה מבקשת לתקן את המעוות בענין זה. על פי ההצעה, אופי מערכת היחסים הזוגית ייבחן, גם אם בני הזוג נשואים פורמאלית. כאשר בני זוג נשואים נפרדו לתקופה של שלוש שנים רצופות לפחות, מתוך כוונה של אחד מהם לפחות לנתק את הקשר, נוצרת חזקה, לפיה תגבר המהות על הצורה, ואף אם בני הזוג לא התגרשו פורמאלית, יכול שתישלל מבן הזוג שנותר הזכות לרשת, והוא לא ייחשב עוד בן זוג לצורך ירושה. לענין זה יבחן בית המשפט את כוונת הצדדים, בין היתר, בשים לב למשך הפירוד, התנהגות הצדדים, וקיומו של הליך להתרת נישואין….."

20.11.22

בסוף הסקירה המקורית לעיל, חרגתי קימעא מנושא הסקירה ("בן זוג לצורך חוק הירושה") והתייחסתי לנושא "שונה אך דומה" ("תחרות" בין שתי נשים על זכויות בנכסים "לבר-עזבוניים"); זה גם ענינו של פסק דין מיום 30.10.22 (פורסם ב"נבו"), שניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה, במסגרת ע"ע 4600-03-22 (ותיקים נוספים): "לפנינו שלושה ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי… במסגרתו קבע… כי למנוח… היו שתי בנות זוג, הזכאיות שתיהן להכרה כשאירות, ולקבלת קצבת שאירים מהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) ומהמדינה (כמעסיקתו) בהתאם. המנוח ו… (להלן: המשיבה) נישאו בשנת 1969, ולהם שלושה ילדים… אין חולק כי נותרו נשואים עד מועד פטירתו של המנוח ביום 24.4.16. המנוח ו… (להלן: המערערת) הכירו בשנת 1970, והחל משנת 1971 החלה ביניהם מערכת יחסים זוגית, אשר במהלכה נולד להם ילד משותף בשנת 1988. לפי קביעותיו של בית הדין האזורי, שאישר את קביעות המדינה והמוסד ואין עליהן ערעור, המנוח והמערערת התגוררו יחד החל משנת 2005 או בסמוך לכך, וחיו כתא זוגי ומשפחתי לכל דבר וענין. במהלך שנת 1998 חתם המנוח על צוואה, בה הוריש את רכושו לשלושת ילדיו המשותפים עם המשיבה, ואילו למערערת ובנם המשותף הוריש 10 ₪ בלבד לכל אחד. צו לקיום צוואה זו ניתן ביום 22.3.17. בשנת 2006 חתמו המנוח והמשיבה על הסכם ממון, שקיבל תוקף של פסק דין. במסגרת הסכם הממון הוסכם בין היתר על הפרדה רכושית מוחלטת. עם זאת צוין שלאחר פטירת המנוח יועברו לידי המשיבה כל זכויות הפנסיה, תגמולי משרד הביטחון וביטוחי החיים, גם אם יהיו גרושים. עוד התחייב המנוח במסגרת ההסכם שלא להטריד ולא להתערב בחייה הפרטיים של המשיבה, גם אם יחיו בנפרד ללא גט פורמאלי. בשנת 2008 חתם המנוח על תצהיר לפיו 'אשתי רות בורשן… ואני פרודים מיום 15.11.05, ואין בינינו יחסים זוגיים', וכי 'מיום 15.11.05 אני מתגורר עם בת זוגי ריימונד אמסלם… בביתה… בת זוגי ואני מקיימים יחד משק בית משותף, ומתגוררים עם בננו המשותף…' סמוך לאחר מכן מונתה המערערת כמוטבת יחידה בביטוח חיים שרכש המנוח. בשנת 2012 הגישו המנוח והמערערת בקשה למוסד להכרה כידועים בציבור, ובקשתם התקבלה רטרואקטיבית, החל מחודש נובמבר 2006, לאחר חקירות שנערכו בקשר לכך, לרבות ביקור בדירתם. כן הגיש המנוח במועד זה בקשה לעירית ירושלים, לקבלת הנחה בארנונה בביתו עם המערערת, והציג אסמכתא להפסקת מתן ההנחה שקיבל עד אז בביתה של המשיבה. בשנת 2016 נפטר כאמור המנוח, כאשר המערערת… לצדו, לאחר שהובא לבית החולים מביתם המשותף. המשיבה ישבה שבעה על המנוח בביתה, ואף רכשה לשניהם חלקת קבר משותפת ונשאה בהוצאות המציבה. המנוח היה גמלאי של המדינה, וזו הכירה במערערת כשאירה לצורך קבלת קצבת שאירים… ודחתה את תביעת המשיבה להכרה דומה. גם המוסד הכיר בזכותה של המערערת לקבלת קצבת שאירים… ודחה את תביעת המשיבה בקשר לכך. התביעות שהגישה המשיבה כנגד המדינה והמוסד אוחדו, ופסק הדין שניתן בהן הוא פסק הדין העומד לערעור…

בתמצית נציין כי סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי מוציא מהגדרת 'אלמנה', מי שבחמש השנים טרם פטירתו של מבוטח, היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות, ובכללן 12 החודשים שטרם פטירתו, ובלבד שלא היתה זכאית למזונות ממנו, והמנוח לא נשא בפועל במזונותיה במהלך 12 החודשים האמורים. סעיף 258 לחוק זה קובע כי מי שהותיר אחריו יותר מאלמנה אחת, כל אחת מהן תהא זכאית לקצבת שאירים, כאילו היא אלמנה יחידה. חוק הגמלאות קובע בסעיף 4 מי הם שאיריו של נפטר לענין אותו חוק, וביניהם 'מי שהיתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה, ולמעט מי שבשעת מותו היתה פרודה של קבע שלו…'; 'פרידה של קבע' מוגדרת בסעיף 1 לאותו חוק, ולעניננו רלוונטי סעיף-קטן (2) להגדרה, שענינו 'קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד, אף אם תחת קורת גג אחת, במשך תקופה מצטברת של 20 חודשים לפחות מתוך תקופה רצופה של שנתיים'. סעיף 30 לחוק זה קובע כי במקרה בו הנפטר הותיר אחריו יותר מבן זוג אחד, יקבע הממונה את שיעור הקצבאות, בהתאם לכללים שנקבעו באותו סעיף… בית הדין האזורי קבע כי בין המנוח למערערת התקיים קשר ארוך שנים, שכלל כאמור מגורים משותפים החל משנת 2005 או סמוך לכך, וכי צדקו המדינה והמוסד בקביעתם כי יש להכיר במערערת כידועה בציבור וכשאירה של המנוח לצורך קבלת קצבת השאירים מכל אחד מהם. על קביעה זו אין ערעור. בית הדין הוסיף וקבע כי יש אינדיקציות לקיומה של מערכת יחסים זוגית גם בין המנוח למשיבה, וזאת לאור המפורט להלן: כתובת המנוח במרשם האוכלוסין היתה בביתה של המשיבה; חשבונות שונים של דירתה היו רשומים על שם המנוח (אם כי המשיבה אישרה כי היא זו ששילמה אותם בפועל); הנחת הנכה ממשרד הביטחון יוחסה עד שנת 2012 לדירה בה התגוררה המשיבה; רכב הרשום על שם המנוח שימש גם את המשיבה ובתם המשותפת; המשיבה וילדיהם המשותפים דאגו לסידורי הקבורה, תוך שישבו שבעה בביתם, והמשיבה דאגה לרכישת חלקת קבר משותפת ולהקמת מצבה; הסכם הממון לא מלמד על העדר כל שיתוף כלכלי, נוכח הוראתו המתייחסת לזכאות המשיבה לקצבאות לאחר פטירת המנוח; המשיבה העידה שהמנוח השתתף בקניות עבור צורכי הבית, וקנה מתנות לאירועים בשם שניהם; המנוח והמשיבה לא התגרשו מעולם, והועדפה גרסת המשיבה כי גם המנוח העדיף שלא להתגרש, באופן המהווה 'ביטוי להמשכות הקשר הזוגי' בין המנוח למשיבה; רק למשפחתה של המערערת הגיעו המערערת והמנוח יחד כבני זוג, דבר המלמד כי כלפי 'עולמו שלו' לא ביקש לאיין את יחסיו עם המשיבה; ובסוף שנת 2015 ביקשו המנוח והמשיבה יחד הלוואת משכנתא (שלא יצאה לבסוף לפועל), ככל הנראה עבור בתם, כאשר מדובר בשיתוף פעולה החורג מיחסי דאגה לבת. בית הדין דחה את גרסתה העובדתית של המשיבה, לפיה בתחילת 2012 חזר המנוח להתגורר עמה לאחר נתק שחל ביניהם בין השנים 2007/8-2011, וקבע כי המנוח לן בביתה של המשיבה רק לעיתים רחוקות (ולמשל כאשר המערערת שהתה בחו"ל). עוד צוין כי קיימים קשיים בגרסתה העובדתית של המשיבה, אך בית הדין שוכנע כי נותרו בינה לבין המנוח קשרים זוגיים שוטפים, ובמסגרת זו שהה בביתה כמעט מדי יום בשעות הבוקר עד אחר הצהריים (אם כי בגדיו לא היו בעיקרם בביתה), והשניים היו מעורבים זה בחייו של זו, ואף סייעו זה לזו בצרכים רפואיים. לסיכום קבע בית הדין, כי בהתחשב בתכלית החקיקה, אמור הספק לפעול לטובת המשיבה, ומשכך נקבע כי גם היא בגדר שאירה של המנוח, לצורך קבלת זכויות מכוח חוק הגמלאות וחוק הביטוח הלאומי. על פסיקה זו הוגשו ערעוריהם של המדינה, של המוסד, ושל המערערת – אשר למרבית הצער נפטרה ביום 31.3.22, לאחר הגשת הערעור, ובנה (יורשה היחיד) נכנס בנעליה".

נפסק: "נקדים ונציין כי לא התבקשנו וממילא לא מצאנו לנכון להתערב בקביעות העובדתיות אשר בפסק הדין, אולם מסקנתנו היא שהעובדות אשר נקבעו בפסק הדין מובילות למסקנה אחרת מזו של בית הדין האזורי. כפי שעולה מהפירוט לעיל, קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בקשר למערכת היחסים שבין המנוח למערערת היו חד-משמעיות, ולימדו על מערכת יחסים זוגית ומשפחתית ארוכת שנים, שכללה מגורים משותפים משך למעלה מעשור, תוך גידול בנם המשותף. אין מחלוקת כי במקביל לכך המשיך להתקיים גם קשר בין המנוח לבין המשיבה – אם שלושת ילדיו, ומי שנותרה עדיין אשתו מבחינה פורמאלית עד יומו האחרון – וכי קשר זה כלל הורות משותפת לשלושת ילדיהם ונכדיהם, אירועים משפחתיים משותפים, התענינות זה בחייו של זה, מפגשים, סיוע הדדי וכיו"ב. התמונה המצטיירת היא של קשר חברי ומשפחתי בין בני זוג לשעבר, שאין ביניהם נתק, אלא הם נהגו ברגישות זה כלפי זה, ושמרו במידה כזו או אחרת (שכן חל שינוי במינון לאורך השנים) על קשר קרוב, חם ומכבד. 'פרידה של קבע' אינה מחייבת כי הקשר בין בני הזוג שנפרדו יהפוך לעכור, או שיתקיים ביניהם נתק מוחלט, והיא יכולה להתקיים גם כאשר מתקיימת תקשורת מכבדת בין בני הזוג הפרודים, והם משתפים פעולה בתחומי חיים מסוימים, בין אם על רקע ילדים משותפים, ובין אם מתוך כבוד הדדי ורגש. כל מקרה צריך להיבחן לנסיבותיו, בין היתר, בשים לב לתכליתה של קצבת השאירים. במקרה דנן, איננו סבורים כי ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי מובילים למסקנה משפטית, כי הקשר שהתקיים בין המנוח למשיבה בשנים האחרונות לחייו – בהתחשב במאפייניו, היקפו ועוצמתו – מגיע לכדי קשר זוגי, המצדיק לראות במשיבה כבת זוג נוספת, על כל המשתמע מכך. לא בכדי הצהיר המנוח עצמו, עוד בשנת 2008, כי הוא והמשיבה פרודים, ואין ביניהם יחסים זוגיים. זאת ועוד, בשנת 2012 – לאחר המועד בו לטענת המשיבה חזרו להתגורר יחד (טענה אשר נדחתה על ידי בית הדין האזורי) – הגיש המנוח בקשה למוסד להכיר בו ובמערערת כידועים בציבור, בקשה שהתקבלה לאחר חקירות שערך המוסד, בלוקחו בחשבון כי המנוח עדיין נשוי לאחרת. כאמור, אין חולק שגם לאחר הפרידה נותר בין המנוח והמשיבה קשר, אך שוכנענו שאין בו כדי ללמד כי הפרידה אינה 'פרידה של קבע' לצורך חוק הגמלאות, או כי מתקיימים במשיבה התנאים לקבלת קצבת שאירים לפי חוק הביטוח הלאומי. המשיבה ניסתה לשכנענו כי יש להותיר את פסק דינו של בית הדין האזורי על כנו, שכן בתקופה הרלוונטית – חמש השנים האחרונות לחיי המנוח – הגיע הקשר ביניהם לכדי מערכת יחסים זוגית. אלא שהמשיבה אישרה בבית הדין האזורי, שבין השנים 2007/8 – 2011 היה בינה לבין המנוח נתק, וגם ב"כ המשיבה בפנינו הגדיר תקופה זו כ'קרע'. אין לפיכך חולק, כי נכון לשנת 2011 התקיימה בין השניים 'פרידה של קבע'. הנטל עבר אם כך אל כתפיה של המשיבה להוכיח כי חל שינוי מהותי בתחילת שנת 2012, המלמד על סיום הפרידה, ותחילתה של מערכת יחסים זוגית, על כל ההיבטים הכרוכים בכך. לטעמנו המשיבה לא עמדה בנטל זה, וקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי אמנם משקפות התקרבות מסוימת בין המנוח למשיבה, לאחר נישואי בנם בשנת 2011, אך כאמור לעיל – לא במידה המאיינת את הפרידה או משנה את אופיה, כפרידה של קבע, וכל זאת על רקע החיים המשותפים שניהל המנוח עם המערערת עד לפטירתו, במשק בית משותף, ותוך גידול בנם המשותף. לאמור נוסיף מעבר לצורך, כי בהתאם לקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, בין המנוח למשיבה לא התקיים משק בית משותף או שיתוף כלכלי ממשי, כך שגם התכלית שביסוד הקצבאות אינה מתקיימת. לא נעלמה מעינינו העובדה כי המשיבה רכשה חלקת קבר משותפת לה ולמנוח, וכן ישבה עליו שבעה, ונשאה בהוצאות הקמת המצבה לזכרו. אכן מדובר בפעולות משמעותיות, שעשויות ללמד על קשר רגשי ומחויבות. עם זאת בהתחשב במכלול נסיבות הענין, לא שוכנענו כי יש בפעולות אלה – שנעשו על ידי המשיבה לאחר פטירתו של המנוח – כדי לשנות את התמונה העובדתית המצטיירת מהעדויות, ביחס ליחסיהם עובר לפטירתו. אף לא נעלם מעינינו, כי המנוח והמשיבה בחרו שלא לנקוט בהליכי גירושין ונותרו נשואים, אך גם עובדה זו אינה מטה לטעמנו את הכף להוכחת זוגיות, במיוחד נוכח השנים הארוכות במהלכן חי המנוח בזוגיות מלאה עם המערערת, והצהיר באופן מפורש על פרידה מלאה מהמשיבה. סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, הערעורים מתקבלים. בהתאם לתשתית הראייתית שהובאה בפני בית הדין האזורי, לא שוכנענו כי למנוח היו שתי 'בנות זוג' בתקופה שטרם פטירתו. אין בכך כדי לפגוע בזכותה של המשיבה, בכפוף לכל דין וככל שתחפוץ בכך, לנקוט בהליכים מכח החוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע"ד-2014…"

29.1.23

פסק דין מיום 29.8.21 (פורסם – לאחרונה – ב"נבו") במסגרת ת"ע 64519-07-19 ותיקים נוספים ("תובענה למתן צו ירושה, התנגדות, ותובענה בענין נוסח מצבה"): "המנוחה… הלכה לעולמה ביום xx.xx.2019… במועד פטירתה היתה המנוחה נשואה למתנגד. בני הזוג חשוכי ילדים. נתבעת 1, שהיא התובעת בתובענה למתן צו ירושה, היא אם המנוחה, ונתבעים 2-6 אחיה. בני הזוג נישאו ביום xx.xx.1995… מדובר בבני זוג קשי יום, והתרשמותי היא כי כיום במתנגד ניכרים אותות אירוע מוחי שעבר בשנת 2019. התרשמות בית המשפט, הן בהליך האפוטרופסות והן כאן, היתה כי המתנגד 'מנוהל' על ידי אחותו וצדדי ג' אחרים. לאחר שהתגלתה בגופה של המנוחה מחלה קשה, החלה המנוחה לקבל טיפולים בבית חולים —- לאף אחד מבני הזוג לא היה רשיון נהיגה והנסיעות לקבלת טיפולים… הכבידו על בני הזוג, הן כלכלית… והן פיזית… על כן, בשנת 2015 (בסיכומי המתנגד נכתב 2014), לאחר התיעצות עם הרופא המטפל של המנוחה בבית חולים —- עברה המנוחה להתגורר בעיר ח', יחד עם אמה ואחיה – נתבע 2, ולקבל טיפולים בבית חולים —- ממועד זה, הצדדים חלוקים אודות יחסי הצדדים. התובעת טוענת כי המנוחה עזבה את הנתבע, והצדדים נפרדו, ועל כן אין להכיר במתנגד כבן זוג לענין סעיף 10 לחוק הירושה… והמתנגד מכחיש וטוען כי שמר על קשר רציף עם אשתו האהובה – עד פטירתה. החל מתאריך 10.12.2017 ולפי החלטות שניתנו בהליך… נתבע 2, משמש כאפוטרופוס עבור המנוחה, חרף התנגדות המתנגד שהוגשה ונדונה שם. מינוי קבוע מיום 12.5.2018".

למרות שמן הסקירה לעיל, עולה כי הקביעה, אם מדובר (או שלא מדובר) ב"בן זוג" לענין סעיף 10 לחוק, מושתתת על נתון פורמאלי גרידא, הקדיש בית המשפט חלק נכבד מפסק הדין, לדיון בטענות הצדדים, בדבר אופי מערכת היחסים שבין המתנגד לבין המנוחה (ובטענת אמה ואחיה של המנוחה, כי הם היו "פרודים"), ולדיון בראיות ובעדויות בהקשר זה – על אף שלמעשה, אלו אינם רלוונטיים לעצם מעמדו של המתנגד כיורש על פי דין (וכפי שאף צוין בפסק הדין עצמו).

"בתובענה למתן צו ירושה לא כללה התובעת את המתנגד, בעלה של המנוחה. נטען כי המנוחה והמתנגד היו פרודים כ-7 שנים לפני פטירת המנוחה, לאחר שהמנוחה עזבה את המתנגד, ועברה ממקום המגורים המשותף בעיר א' לעיר ח', ולאחר מכן בין בני הזוג לא היה כמעט קשר, הם חיו חיים נפרדים, ניהלו משק בית נפרד וחשבונות בנק נפרדים. עוד נטען, כי התובעת ונתבע 2 הם שטיפלו במנוחה במהלך השנים האחרונות לחייה. לתובענה צורפו תצהירי הסתלקות של נתבעים 2-6 לטובת התובעת, והתבקש מתן צו ירושה, לפיו מלוא עזבון המנוחה מונחל לתובעת. בהתנגדות למתן צו ירושה, נטען כי המתנגד והמנוחה היו נשואים כ-23 שנים, לא נפרדו, והמתנגד היה נאמן למנוחה כל חייה. נטען כי לאחר שהמנוחה חלתה, וכחמש שנים לפני פטירתה, קיבלו בני הזוג ומשפחת המנוחה החלטה משותפת להעבירה לקבל טיפול בבית חולים —- בעיר ח'. נטען כי לאחר המעבר, בין המתנגד ובין המנוחה היו שיחות טלפון יומיומיות, המתנגד הגיע כל שבוע לבקר את המנוחה, ליווה אותה לטיפולים, ביקרה בבית החולים, הסדיר עבורה קצבת נכות כללית וקצבת שירותים מיוחדים מהמוסד לביטוח לאומי, וגם שילם עבורה ביטוחים, קופת חולים, טלפון נייד ותרופות ובני הזוג נסעו לנופש בארץ ובחו"ל. המתנגד טען כי בידו גם הקלטת שיחה בה מבקשת המנוחה כי יזמין עבורה אמבולנס, הקלטה של שיחתו עם עו"ס בית החולים, תמונות מחייהם המשותפים ושיחות במסרונים. עוד נטען כי על גבי מצבת המנוחה הושמטה במכוון המילה 'בעלי'. בתגובה להתנגדות הוכחשו טענות המתנגד. נטען כי בני הזוג חיו בנפרד מאז 2013, לאחר שהמנוחה עזבה את המתנגד, עברה לגור עם אימה ואחיה בעיר ח'. נטען כי המנוחה סבלה מחייה עם המתנגד והחליטה 'להפסיק את הסבל שעברה'. נטען כי לאחר שהמנוחה עברה להתגורר בעיר ח', התברר לתובעת ולאחי ולנתבע 2 כי המתנגד לא דאג למנוחה, התעלם ממצבה הנפשי, נהג בה באופן מזלזל, התנער ממנה, לא סייע לה כלכלית ונהג עימה במצור כלכלי וגם סירב להפעיל את פוליסת הביטוח הסיעודי. נטען כי ההחלטה לעבור לעיר ח' הייתה של המנוחה בלבד, ואם לא רצתה לעזוב את המתנגד, יכולה היתה לקבל טיפול במחלקה האונקולוגית בבית חולים —– ומאחר והמתנגד לא עבר להתגורר בעיר ח' עם המנוחה – הדבר מעיד כי נפרדו. נטען כי בין בני הזוג לא ההי קשר מאז 2013, הוא לא הגיע לבקר אותה בביתה, ובפעמים הספורות שביקר, הגיע לעיר ח' לעניניו הפרטיים ועשה עם המנוחה 'חסד'. לתגובה צורף רישום שנערך על ידי בית חולים… לתקופה מיום 29.8.2017 ועד ליום 5.12.2017 שבו נרשם ביקור בודד של המתנגד. צוין כי המנוחה שהתה ב… בשנים 2017-2019 ו[צורף] מכתב עו"ס בית החולים שכתבה כי הביקור האחרון היה בתאריך 28.5.2018. עוד הפנתה התובעת לפרוטוקול מיום בהליך… שם מונה אחי המנוחה כאפוטרופוס עבור המנוחה, חרף התנגדות המתנגד שם. צורף גם מכתב עו"ס בית חולים —- שמציין כי המטפל העיקרי היה נתבע 2, ויפוי כח לענינים רפואיים נתנה המנוחה לאחיה, נתבע 2. לסיום נטען כי בנסיבות כאן המבקש אינו בן זוג לצורך סעיף 10 לחוק הירושה… המתנגד הגיש… כתב תשובה לתגובה… נטען כי בני הזוג נישאו ביום 6.11.1995, אהבו זה את זה, חיו חיי אישות טובים באהבה ושלווה, אך לא נולדו להם ילדים. נטען כי המנוחה חלתה כ-3 שנים לפני פטירתה, ולאחר בדיקה גם עם הרופא המטפל ב——, המתנגד הקריב את קרבתו לאשתו, ובני הזוג החליטו כי תעבור בסמיכות למשפחתה בעיר ח', כדי שיקלו עליה הביקורים בבית חולים —- שם היא תקבל את הטיפול הטוב ביותר ויוטב מצבה. נטען כי בני הזוג שהיו בטוחים בדאגתם ואהבתם זה לזה, שמרו על קשר. המתנגד היה מגיע כל שבוע לעיר ח' למספר שעות, התקשר אליה טלפונית כל יום, והיא התקשרה אליו מהטלפון הנייד שרכש עבורה. נטען גם כי כשמצבה השתפר, בני הזוג נסעו לחופשה לעיר בודפשט, והמתנגד גם קנה למנוחה תכשיטי זהב. נטען כי המתנגד הוא שפירנס את משק הבית המשותף כל השנים, הפקיד כספים לחשבונה, מימן נופשים וגם שילם עבור המנוחה ביטוח חיים, שבו היה מוטב… המתנגד תיאר כי התובעת ומשפחתה התעמרו בו, והשתמשו בו ככספומט, במזיד לא ציינו שמו במודעת האבל….. אציין כבר כעת כי מצאתי לקבל את ההתנגדות. למעשה כבר למקרא טענות התובעת בכתבי טענותיה ניתן היה להראות כי אין ממש בטענה כי הנתבע אינו בן זוג, במובן סעיף 10 לחוק… מהעדויות עלה כי משפחתה של המנוחה ציפתה כי בין בני הזוג יהא קשר הדוק וצמוד יותר – וכי המתנגד יטול על עצמו חלק משמעותי בטיפול במנוחה. אך לא רק שציפייתם לא התגשמה, לטענתם, התברר כי בעת חוליה, המתנגד נסע לחו"ל. על כך עיקר קצפם של התובעת ואחי המנוחה. ציפיה שכזו שהתבדתה, אינה יכולה להביא לשלילת מעמדו של המתנגד כבן זוג… ברקע דברים אלו, העובדה כי עוד טרם המחלה, הקשר בין המתנגד ובין משפחת המנוחה לא היה קשר טוב. עוד עלה מהעדויות, כי בזמן אמת הן משפחת המנוחה והן המנוחה ראו במתנגד ובמנוחה בני זוג נשואים ולא פרודים, והיה קשר טלפוני בין המתנגד לבין המנוחה, גם אם היה מועט….."

בית המשפט ניתח בפירוט את העדויות והראיות (לא אצטט מעבר לדברים שכבר הובאו לעיל) ודחה את טענות אמה ואחיה של המנוחה – למרות שמעמדו של המתנגד כיורש על פי דין הינו ענין פורמלי, שאינו מותנה במערכת היחסים בינו לבין המנוחה, וכפי שנקבע בפסק הדין עצמו: "אין מקום בדיני הירושה לאשם. אין מקום בדיני הירושה לטיב מערכת היחסים – למעט 2 החריגים הקבועים בסעיף 5 לחוק… חריגים אלו לא מתקיימים בעניננו. המתנגד לא הורשע בכך שגרם במתכוון לפטירת המנוחה והמתנגד לא הורשע על כי העלים או השמיד צוואתה של המנוחה או זייפה. עם זאת ניתן להבין את המקור לתחושות הכאב אם המנוחה ואחיה. לכן, כעולה מהפרוטוקול, לאחר שהוגשו התצהירים ונשמעה העדות הראשונה של עו"ס… הצעתי לצדדים כי יינתן צו ירושה על פי דין, וחלוקת העזבון תעשה לפי חלק יחסי שייקבע מכח סעיף 79א… ללא נימוקים. הצדדים סירבו להצעה. לא ניתן גם להקיש לעניננו מדיני הביטוח הלאומי. המבחן בדיני הירושה הוא מבחן פורמאלי, היותו של היורש, יורש על פי דין… ההתנגדות מתקבלת… ניתן צו ירושה, על פי דין, בהתחשב בהסתלקות הנתבעים 2-6 לטובת התובעת…" [להשלמת התמונה בלבד, בית המשפט התייחס בקצרה לכמה סוגיות נוספות, שאינן מענינה של סקירה זאת]

5.2.23

פסק דין מיום 28.11.22 (פורסם ב"נבו") שניתן במסגרת ת"ע 19057-05-21: "לפני בקשת התובע למתן צו ירושה אחר אביו המנוח… התובעת, אשר מעמדה ביחס למנוח – האם אשתו היא, אם לאו – הוא לב ליבה של השאלה המשפטית העומדת לדיון בתיק זה, צורפה לתיק כתובעת, בהתאם להחלטה… הנתבעות, שתיים מתוך ארבעת ילדיו של המנוח, הגישו… התנגדות למתן צו הירושה, כאשר הן מעלות טענות לפגמים שנפלו בבקשה למתן צו הירושה, וכן ביחס למעמדה של התובעת כאשתו של המנוח… אקדים ראשית לאחרית ואציין כי מצאתי מקום לדחות את ההתנגדות… המנוח היה אב לארבעה ילדים. שלושה מהם – התובע, נתבעת 1 ופלוני, נולדו למי שהיתה אשתו הראשונה; והרביעית, נתבעת 2, נולדה ממערכת יחסים אחרת עם אלמונית ז"ל. לאחר מות המנוח, הגיש התובע, בקשה למתן צו ירושה, וציין כיורשי המנוח את התובעת ואת שלושת אחיו. הנתבעות הגישו התנגדות לבקשה זו. יצוין כי ככל הידוע לצדדים, הנכס העיקרי של המנוח הוא נחלה ב… בה מתגוררים, נכון לעת הזו, התובעים. התובע בבית שבנה מכספיו שלו, ובהיתר של סבו, שהיה בעת הבניה בעל הנחלה, והתובעת, בבית בו התגוררה יחד עם המנוח… בדיון, כמו בכתב ההתנגדות, נטען על ידי ב"כ המתנגדות, כי התובעת איננה אשתו של המנוח, אלא 'עובדת סיעודית שעבדה במשק של המנוח, ולצורך הסטטוס שלה בישראל, ככל הנראה עשו איזה משהו במדינה x והציגו מצג שווא על מנת לבסס את הסטטוס שלה בישראל'…

בהחלטה שניתנה באותו הדיון, נקבע כי המתנגדות ימציאו… אסמכתאות לכך שלבית המשפט לעניני משפחה, יש סמכות שיורית לבטל את הסטטוס של התובעת. בתגובה מטעם המתנגדות… התבקש בית המשפט לצרף את התובעת כבעלת דין, על מנת שתוכל לעמוד על זכויותיה, אם קיימות, וצוין כי לא מן הנמנע כי היא תתבקש לצרף את מסמכי 'הנישואין' (כך במקור) במדינה x. בהחלטה, שניתנה… על ידי המותב הקודם שישב בתיק, נכתב כך: 'מצאתי שקיימת מחלוקת בפסיקה, האם ניתן, במסגרת התנגדות לצו ירושה, לבצע בדיקה מהותית של הגדרת בן זוג, או בדיקה פורמאלית בלבד. דהיינו, האם די ברישום בלבד במרשם האוכלוסין, לקביעת היורשים על פי דין, או שניתן לבחון את מערכת היחסים ביניהם. המדובר במקרי קצה, בהם נטען כי הנישואים היו על הנייר בלבד ו/או כי התנהלו הליכי גירושין ממושכים, שטרם הגיעו לסיומן קודם לפטירה. במקרה דנן, בהתנגדות נטען כי אין תוקף לנישואין, שכן האלמנה אינה יהודיה, כאשר העדר התוקף הינו גם במדינה x, וכן כי מדובר בהטעיה של רשות האוכלוסין כדי להכשיר את שהותה כאן. עוד נטען כי לא זו בלבד שהיא אינה בת זוגו, אלא שהיא אף אינה ידועה בציבור שלו'. בסיום ההחלטה נקבע כי 'בשלב ראשוני זה מצאתי להורות על צירופה של הנתבעת כצד לתיק, והיא תגיב לבקשת המתנגדים לצירוף מסמכי הנישואין תוך 7 ימים מקבלת החלטה זו (וכן כתב ההתנגדות)'. ביום… הוגשה תגובתה של התובעת, בצירוף תצהיר מטעמה. בתגובה זו תיארה התובעת, כי בעבר היתה נשואה לבעל ממדינה x ואף נולדו להם שני ילדים. בשנת 1999, בעיצומו של הליך גירושין שלה מבעלה דאז, הגיעה לטיול, עם קבוצה של צליינים, בארץ ישראל. במהלך הביקור בארץ פגשה, במקרה, את המנוח, שהחל לחזר אחריה בעדינות ובסבלנות. מתוך תקווה כי הקשר עם המנוח יתפתח, החליטה התובעת להישאר בישראל וכך הגיעה למושב… והתגוררה ביחידת דיור אצל משפחה אחרת, במשך 8-9 חודשים, במהלכם הקשר בינה ובין המנוח הלך והעמיק. בינואר 2000 החליטה לשוב למדינה x והמנוח הצטרף אליה, על מנת להכיר את משפחתה. לאחר כחודש חזר המנוח לארץ, ואילו התובעת נשארה במדינה x על מנת לקבל את מסמכי הגירושין שלה. בישראל, המנוח הסדיר עבורה רשיון עבודה כמטפלת אצל הוריו, ובמרץ 2000 חזרה לישראל, ומאז היא התגוררה עם המנוח בביתו, כאשר הוריו הקשישים התגוררו בחלק אחר של הבית. לאחר תקופה בה טיפלה בהוריו של המנוח, החלה התובעת לסייע למנוח להחלץ מבעיותיו הכלכליות. היא ניהלה צימרים שנבנו במשק, וגם הקימה, יחד עם המנוח, חממות של ירקות. כמו כן היתה במשק רפת קטנה שם עבדה בחליבה. בשנת 2004, לאחר תקופה ארוכה של הפצרות מצד המנוח, נעתרה התובעת לבקשותיו, והשניים נישאו במדינה x. לאחר החתונה חזרו לישראל, ונרשמו במשרד הפנים כנשואים. התובעת הביעה פליאה על טענת המתנגדות, לפיה היא אינה נשואה לאביהן, שכן, לדבריה, היתה לה עבודה טובה ומכובדת במדינה x ושני ילדים שנותרו שם. היא הסכימה לחיות בישראל, לטפל בהוריו, בילדיו ובנכדיו של המנוח, אך בשל אהבתה למנוח. היא הוסיפה כי למנוח ולה היו זוגיות מופלאה, אהבה, כבוד ונתינה, והוסיפה בכאב כי קיוותה שהמנוח והיא יזדקנו ביחד ליד כל ילדיו ונכדיו. לתגובה זו צורפו ארבעה תצהירים… כן צורפו תמונות מחיי המשפחה. לאחר הגשת תגובת התובעת, חזרו המתנגדות על עמדתן, כי יש לברר את טענותיהן עד תום, וביקשו כי יקבע דיון הוכחות לגבי הסטטוס של הנתבעת… וכן נתבקשו צווים שונים לגילוי מסמכים. בהחלטה… נקבע התיק להוכחות. בהחלטה נוספת ניתן צו למשרד הפנים, להעביר העתק מתיק 'נוהל חיים משותפים', וכן כל מסמך אחר, שהוגש ע"י התובעת, לצורך התאזרחותה וביחס למנוח. יחד עם זאת, בקשות המתנגדות להוציא צווים לשלטונות מדינה x נדחו… ביום… הוגש לבית המשפט תיק 'חיים משותפים' של המנוח ושל התובעת… הרישומים בתיק מתארים את ההכרות בין המנוח לבין התובעת באופן דומה לזה שתיארה התובעת בתגובתה. כן מתואר הקשר החזק והאוהב ביניהם. כך רשום בתיק מפי המנוח: 'המנוח אוהב מאוד את התובעת. מחזיקה את המשק. אוהב את הנשמה. היא חיה את המנוח. שותפה שחיה אותו לא סתם על ידו. התיחסות שלה אל נכדיו והוריו, התיחסות של הוריו אליה, מרגיש בגיל כזה מאוהב ולא האמין שירגיש גם בגיל 60 עדיין מאוהב. רוצה להמשיך את המשך חייו עם התובעת. גורמת לו ללכת נכון'…"

כמתואר בפסק הדין, טענו המתנגדות, בין היתר, כי "בבקשה לצו ירושה נפל פגם טכני, שכן בבקשה זו נרשמה התובעת כ'הורה שני' של ארבעת ילדי המנוח, ועל כן אין מקום להעתר לבקשה. התובעת כלל איננה בת זוג של המנוח, לא אשתו וגם לא ידועה בציבור שלו. המתנגדות… מטילות ספק בדבר העובדה כי כלל נערכו נישואין בין התובעת לבין המנוח במדינה x וגם אם נערכו נישואין, לטענתן, התובעת היתה נשואה בעת ההיא לאדם אחר, ועל כן מעמדה המשפטי במדינה x מפקיע כל זכות שלה לנישואין או לרישום של בת זוג של המנוח גם במדינה x וגם בישראל. מאחר שהתובעת איננה יהודיה, ומאחר שיהודי אינו יכול לשאת בישראל מי שאיננה יהודיה, לא יתכן כי התובעת והמנוח אכן נשואים. גם אם נעשה רישום של נישואין בין המנוח לבין התובעת, הרי שהדבר נעשה מסיבות הקשורות לרשות ההגירה בישראל או לרשות האוכלוסין, וכדי להכשיר את שהותה של התובעת בישראל, ומדובר בהטעיה של הרשות… בדיון… טען עוד ב"כ המתנגדות כי התובעת כלל אינה רוצה חלק בנחלה, אלא התובע חבר אליה כדי לגזול את האחיות המתנגדות. בהקשר זה נטען עוד, כי 'עם כל הכבוד, נחלת האבות מזה שלושה דורות איננה אמורה ליפול לידיה של תובעת ילידת… שהתאזרחה דרך המנוח, גם אם היא נתנה לו במשך מספר שנים שרותים… למנוח היו ארבעה ילדים ומן הדין והצדק לחלק את הנחלה בין ילדיו ויורשיו'…"

לאחר סקירת טענות התובעים, וניתוח של העדויות שנשמעו, נפסק, בין היתר: "נדמה כי המחלוקת האמיתית בין הצדדים הינה גורלה של הנחלה של המנוח במושב… יחד עם זאת, בפני בית המשפט לא עומדת שאלת עתידה של הנחלה, אלא השאלה, האם יש מקום להעתר להתנגדות למתן צו ירושה, אם מן הטעם הטכני לו טוענות המתנגדות, ואם לאור הטענה, כי התובעת איננה אשתו החוקית של המנוח. הטענה לפגם צורני: אכן, בבקשה שהוגשה לרשם הירושה על ידי התובע, נרשמה התובעת כ'הורה שני' של ארבעת ילדי המנוח. יחד עם זאת, במכתב שנשלח על ידי עו"ד ר', ב"כ התובע באותה עת… הובהר כי מדובר בטעות סופר, והתבקש תיקונה של טעות זו. לסיכומי התובעים צורפה הבקשה המתוקנת למתן צו ירושה… ועל כן הטענה לפגם זה, אין לה עוד אחיזה. ממילא, משעה שהשתכנעתי כי אכן מדובר היה בטעות סופר שנעשתה בתום לב, דין טענה זו היה דחיה.

הטענה כי התובעת איננה אשת המנוח: אקדים ואומר, מצאתי כי הראיות המצויות בתיק בית המשפט מלמדות כי התובעת היא אשתו של המנוח, ואפרט. התובעת צירפה לתצהירה את מסמכי הגירושין שלה מבעלה הראשון ממדינה x וכן את מסמכי הנישואין שלה ושל המנוח ממדינה x… כשהם מתורגמים, כנדרש, בתרגום נוטריוני. שני מסמכים אלה מאומתים, כנדרש, על ידי חותמת אפוסטיל, ובכך הם עונים על סעיף 33 לפקודת הראיות [נוסח חדש]… וכן תואמים לדרישות אמנת האג משנת 1961 הנוגעת לאימות מסמכים באמצעות חותמת אפוסטיל… די בכך היה כדי לקבוע כי התובעת היא אכן אשתו של המנוח. אולם, במקרה זה, מסקנה זו מתחזקת גם לאור העובדה, כי התעודות האמורות הוכרו גם על ידי רשות האוכלוסין של מדינת ישראל, ועל פיהן נרשמו נישואיהם של התובעת ושל המנוח במרשם האוכלוסין הישראלי. בהתאם לחוק מרשם האוכלוסין… מצבו האישי של תושב ישראל, כהגדרתו בחוק המרשם, הוא אחד מהפרטים הכלולים במרשם האוכלוסין. אמנם, על פי סעיף 3 לחוק המרשם, רישום בנוגע למצבו האישי של אדם (כמו גם פרטי הלאום, הדת ושם בן זוגו) לא ישמש ראיה לכאורה לנכונותו, יחד עם זאת, כאשר פקיד הרישום רושם במרשם האוכלוסין רישום הנוגע למצבו האישי של אדם, החוק מסמיך אותו לסרב לרשום רישום שנראה בעיניו כוזב או מטעה. למטרה זו נתונה לפקיד הרישום הסמכות לדרוש מן האדם החייב ברישום, מסמכים וראיות אחרות להוכחת הדבר שלרישומו הוא טוען… סעיף 17 לחוק המרשם הנ"ל מחייב תושב, שחל שינוי במצבו האישי, למסור לפקיד הרישום הודעה על השינוי. פקיד הרישום רשאי, במקרה כזה, לדרוש מאותו אדם, למסור לו מסמכים שברשותו הנוגעים לפרטי הרישום. עוד קובע סעיף 19ג(א) לחוק המרשם, כי שינוי בפרט רישום של תושב יירשם, בין היתר: 'על פי הודעה לפי סעיף 17 שהציגו יחד איתה תעודה ציבורית המעידה על השינוי'….. בהתאם לנוהל 'ביצוע שינויים ותיקונים במצב אישי (נישואין / גירושין / התאלמנות)'… על המבקש שינוי מצבו האישי במרשם, להמציא, בין היתר, תעודה המעידה על מצבו האישי הקודם של בן הזוג הזר, וכן את תעודת הנישואין המלמדת על השינוי שרישומו מבוקש. בחינת המסמכים כוללת, בדיקה של התעודה הציבורית, מהימנותה, זיהוי וזהות הצדדים שהתעודה מתייחסת אליהם, האם הנישואין/גירושין נערכו על ידי רשות ציבורית מוסמכת מחוץ לישראל. ככל שהובהר כי התעודה שהוגשה היא תעודה ציבורית כדין וכי ניתן להסתמך עליה לצורך שינוי הרישום, יעודכן המצב האישי בהתאם. כפי שעולה מתעודות הזהות של המנוח ושל התובעת, לא רק שנישואיהם נרשמו במרשם האוכלוסין הישראלי, אלא שהתובעת אף קיבלה אזרחות מכוחם, זאת לאחר שרשות האוכלוסין וההגירה התרשמה מכנות הקשר בין השניים. הווה אומר כי תוקף התעודות שהומצאו – הן תעודת הגירושין של התובעת מבעלה במדינה x והן תעודת הנישואין של התובעת למנוח, נבחנו בהתאם לנוהל הרישום הנ"ל ונמצא כי הן תקפות. לא זו אף זו, משעה שלתובעת אף ניתן מעמד של אזרחית בישראל, ברור כי בהמשך הדרך אף נבחנה כנות הקשר הזוגי ואמיתותו של הקשר לאורך זמן. על אף שדי בקביעה, כי המנוח והנתבעת היו נשואים מבחינה פורמאלית, אוסיף בהקשר זה כי גם מן העדויות שנשמעו בפני, התרשמתי כי המנוח והנתבעת קיימו קשר זוגי, יציב ואוהב, במשך תקופה של 20 שנים תמימות. הנתבעת היתה חלק אינטגרלי מהמשפחה כולה, וגם המתנגדות עצמן מציינות זאת בעדותן. המתנגדות עצמן מציינות כי הסיבה האמיתית מבחינתן להתנגדותן למתן צו הירושה, היא כי לטעמן לא עומדת לתובעת הזכות לחלק את הנחלה של אביהן. אולם לטענה זו אין דבר עם הסוגיה המשפטית העומדת להכרעה בתיק זה. על יסוד כל האמור לעיל, מצאתי מקום לקבוע כי התובעת היא אכן אשתו של המנוח, ועל כן ההתנגדות למתן צו הירושה נדחית…"

***

הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.