הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.
***
הקדמה
בסופן של מרבית הסקירות שאני מפרסם באתר זה, נוספים במרוצת הזמן "תוספות ועדכונים" שונים, אשר מוקדשים בעיקר (אם כי לא רק) לפסקי דין ולהחלטות, שפורסמו לאחר מועד פרסום הסקירות המקוריות, ואשר עוסקים בענינים שנדונו בהן. לא אחת, במסגרת ה"תוספות ועדכונים" אני מתייחס בהרחבה רבה לאותם פסקי דין והחלטות חדשים – ואף הרבה מעבר למקום שהיה ביכולתי להקדיש, במסגרת הסקירות המקוריות, לפסקי דין ולהחלטות שכבר היו קיימים באותה עת (וכמובן, גם היו מוכרים לי במועד פרסום הסקירות)…
כך גם במקרה של הסקירה "'בן זוג' לצורך חוק הירושה", שפרסמתי ביום 1.12.21 (ותיקרא להלן "הסקירה המקורית") – התכוונתי להתייחס (במסגרת "תוספות ועדכונים") לפסק דין שניתן לאחרונה (29.8.22 – פורסם ב"נבו") על ידי בית המשפט לעניני משפחה בקרית שמונה, בת"ע 52510-05-21 (ותיקים נוספים). בין היתר, נכתב בפסק הדין הנ"ל כי "בפסיקה קיימות שתי גישות לפרשנות המונח 'בן זוג'. הפורמלית – לפיה יש לראות בני זוג כנשואים לפי חוק הירושה, כל עוד הגט ביניהם לא סודר; השניה, המהותית – לפיה יש לבחון את מהות הקשר הזוגי"; לענין הגישה ה"מהותית", היפנה בית המשפט, בין היתר, לדברים שנכתבו בפסק דין שניתן ביום 3.5.17 (פורסם ב"נבו") בתמ"ש 34273-05-15 (ותיקים נוספים), אך לא היה מוכר לי במועד פרסום הסקירה המקורית (על אף שכבר פורסם קודם לכן), במסגרתו דן בית המשפט בהרחבה בגישות השונות (ה"פורמלית" וה"מהותית"), תוך הפניה לפסקי דין שונים (ובהם כאלו שנסקרו בהרחבה בסקירה המקורית), ולספרות מלומדים. החלטתי איפוא כי לא אוכל להסתפק בהתיחסות לפסק הדין שניתן בת"ע 52510-05-21, במסגרת "תוספת" בלבד לסקירה המקורית, אלא אקדיש לו – ולפסק הדין שניתן בתמ"ש 34273-05-15 – סקירה נפרדת זאת (כ"סקירת המשך" לסקירה המקורית…)
בתמצית, במסגרת הסקירה המקורית, הובהר כי למרות שמעת לעת, פוסקים בתי משפט למשפחה על פי הגישה ה"מהותית" (קרי, לאחר בחינה של מהות הקשר הזוגי) – על פי רוב, יש להניח, משום שזה הדבר ה"צודק" לעשות – למעשה, ההלכה המשפטית נותרה עקבית וללא שינוי, ומחייבת לפסוק על פי הגישה ה"פורמלית"; וכפי שהובהר מפורשות על ידי בית המשפט העליון (ביום 19.7.20) בבע"מ 4532/20: "הטענה בדבר גישה לא אחידה בפסיקה בנוגע לפרשנות המונח 'בן זוג' שבחוק הירושה, אינה מדויקת כל עיקר. בפסיקתו של בית משפט זה הובהר כי יש לפרש את המונח 'בן זוג' לענין הוראות סעיפים 10-11 לחוק הירושה כמתיחסות לסטאטוס הפורמאלי שלהם, מבלי שיש ליחס משמעות לטיב מערכת היחסים: 'בית משפט זה פסק, בהזדמנויות שונות, כי השאלה אם פלונית היא בת זוגו של פלוני תוכרע לפי הצורך במתן גט כדי לשים קץ לקשריה עמו, אפילו המדובר בנישואי ספק ובדרישה לגט לחומרה. כך, אין גם חשיבות לטיבה של מערכת היחסים שהיתה בין בני הזוג, ואף לא לעובדה שחיו בנפרד בעת מותו של המוריש' (ע"א 247/97 סבג נ' סבג…) וראו גם: ד"נ 14/66… ע"א 524/87… בע"מ 9607/03…" [להרחבה, ראו הסקירה המקורית]
ת"ע 52510-05-21
מדובר, כאמור, בפסק דין מיום 29.8.22 (פורסם ב"נבו") על ידי בית המשפט לעניני משפחה בקרית שמונה, בת"ע 52510-05-21 (ותיקים נוספים: ת"ע 23755-09-21 – תביעה למינוי מנהל עזבון; תמ"ש 20603-07-21 – תביעה רכושית ולקביעת היקף העזבון). בטרם אתייחס לחלקו (הרלוונטי לעניננו) של פסק הדין, אציין כי מדובר בדוגמא "קלאסית" לדברים שכתבתי בעמוד המוקדש באתר זה ל"ירושה, צוואות, יפוי כח מתמשך, הסכמי ממון (ועוד)" – לפיהם בתחום דיני המשפחה והמעמד האישי (ובכלל זאת, דיני הירושה), הפסיקה הענפה "משקפת לעתים מציאות 'שעולה על כל דמיון'"… בתמצית, וכמתואר בפסק הדין, לאחר פטירת המנוח, ניתן אחריו צו ירושה, לפיו יורשיו (על פי דין) הינם הנתבעת (הידועה בציבור שלו), וארבעת ילדיו – שניים משותפים לו ולתובעת (שהיתה בעבר אשתו) ושניים משותפים לו ולנתבעת. התובעת הגישה "בקשה לביטול צו הירושה, בטענה שהיא היתה אשתו של המנוח בעת מותו, וכי מי שמופיעה בצו הירושה… [הנתבעת – ד.ר.] איננה אלא 'מאהבת' של המנוח… התברר, כי התובעת והמנוח התגרשו עוד ביום… לאחר שהסכם הגירושין שערכו אושר בבית הדין… המנוח והתובעת חיים בנפרד למעלה מ-20 שנה…. לאחר שהתברר כי מי שהצהירה על עצמה כ'אשתו של המנוח – לא פחות!!!' (ההדגשות במקור), אינה אלא גרושתו של המנוח… הודיעה התובעת כי היא עומדת על בקשתה, וטענה לראשונה כי היא היתה ידועה בציבור של המנוח, מיום הגירושין… ועד לפטירתו… גם בסיכומיה ממשיכה התובעת לטעון כי היא אשתו של המנוח. כבר בשלב זה יוער, כי כל מוסדות הציבור שנדרשו לכך, הכירו בנתבעת כידועה בציבור של המנוח. עוד ב… הוכרה… במוסד לביטוח לאומי כידועה בציבור של המנוח… לאחר פטירת המנוח צה"ל הכיר בנתבעת… כמי שזכאית לפנסיה וקצבת שארים…..
אקדים ואומר כי דין הבקשה לביטול צו ירושה להידחות. עוד בטרם יפורטו הנימוקים אני מוצא לנכון לומר את הברור מאליו. בקשה זו לביטול צו ירושה המוגשת על ידי גרושתו של המנוח, היא בקשה חריגה מאד, ולטעמי הוגשה בהעדר מוחלט של כל יסוד עובדתי ומשפטי כאחד. נסיונה התמוה של התובעת להסתיר את עובדת היותה גרושה, כאשר בבקשתה לרשם לעניני ירושה היא מציינת ללא כחל ושרק שהיא 'אשתו של המנוח – לא פחות', מבלי להזכיר כלל את העובדה, שבינה לבין המנוח נכרת הסכם גירושין, כולל חלוקת רכוש ואיזון המשאבים, ההסכם אושר בבית הדין הרבני וקיבל תוקף של פסק דין, ובנוסף סודר הגט בין הצדדים, הוא מופת של חוסר תום לב. כאשר בעל דין מגיש כתב בי דין, שעובדה כה בסיסית ומהותית לא נזכרת בו, הוא אינו מקיים את חובתו לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית… זאת ועוד, משהתבררה עובדה בסיסית זו (ולא מובן איך סברה התובעת כי ניתן 'להעלים' אותה), השומטת את הקרקע תחת תביעתה של התובעת, נוצרה על ידי התובעת גרסה חדשה 'יש מאין', אודות יחסים של ידועים בציבור בינה ובין המנוח, כאשר תחילתם של יחסים אלה, למרבה האבסורד, החלו בבית הדין הרבני עת סודר הגט בין הצדדים ואושר הסכם הגירושין. לשון אחר: התובעת מבקשת לטעון כי יחסי ידועים בציבור, שהוגדרו על ידי הפסיקה כ'יחסים המושתתים על יחס של אהבה, מסירות ונאמנות המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה'… החלו באותו אירוע בו הצדדים התירו באופן פורמאלי וסופי את הקשר ביניהם, לרבות חלוקת רכושם. קשר, שעל פי כל הראיות, הפסיק להתקיים כקשר זוגי, כבר לפני למעלה מ-20 שנה… התובעת ניסתה לטעון, טענה נוספת שלא בא זכרה בבקשתה הראשונה, כי הסכם הגירושין בין הצדדים, כמו גם סידור הגט, היו פיקטיביים. אלא שהתובעת מעולם לא פנתה לבית הדין הרבני לביטול פסק הדין והסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין, וזה נותר על כנו כאז כן עתה. לתובעת לא היה כל הסבר או נימוק כיצד יכול בית משפט זה, ולו באופן תיאורטי, להתעלם כליל מפסק דין, שניתן על ידי ערכאה מקבילה ומוסמכת, כאילו היתה זו פיסת נייר חסרת כל ערך…"
ולגופו של ענין: בית המשפט ציין, כי "הכרעתי בתביעה זו מתמקדת בשתי שאלות: האם בתקופה שבין הגירושים מהמנוח לבין פטירתו, היתה התובעת ידועה בציבור של המנוח? מה היה מעמדה של הנתבעת כלפי המנוח, והאם אכן היא היתה בת זוג וידועה בציבור של המנוח?….. סעיף 10 לחוק הירושה… קובע כי היורשים על פי דין הם: (1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו; (2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו וצאצאיהם (בחוק זה – קרובי המוריש). רואים אנו, כי לשון הסעיף נוקטת במושג 'בן זוג' להבדיל מ'בעל' או 'אשה'….. בפסיקה קיימות שתי גישות לפרשנות המונח 'בן זוג'. הפורמלית – לפיה יש לראות בני זוג כנשואים לפי חוק הירושה, כל עוד הגט ביניהם לא סודר; השניה, המהותית – לפיה יש לבחון את מהות הקשר הזוגי. ברי כי אם נלך בדרך ההלכה העקבית לפיה יש לתת למונח 'בן זוג', כאמור בסעיפים 10 ו-11 לחוק הירושה, פרשנות פורמלית ולא מהותית, הרי שמובן מאליו כי לא ניתן לקבל את טענות התובעת כי היתה בת זוגו של המנוח, שכן בשעת פטירתו היו המנוח והתובעת גרושים על פי דין, וחרף העובדה שהתובעת הסתירה זאת בכתב תביעתה – אין חולק כי הגט סודר בטרם פטירת המנוח, מכאן שמבחינה פורמלית אין המנוח והתובעת חוסים תחת הגדרת 'בני זוג'. אין חולק כאמור כי בענינם של המנוח והתובעת התקיימו הליכי גירושין בבית הדין הרבני, שהסתיימו כאמור בסידור גט. במהלך הדיון בבית הדין הרבני אישרה התובעת כי זה למעלה מ-20 שנה שהיא והמנוח אינם מתגוררים תחת קורת גג אחת (אף שבתביעתה טענה אחרת). משלל הראיות שהוצגו בפני, אין לי ספק כי חרף הסדרת הגירושין רק בשנת… משנת… לכל המאוחר, היו המנוח והתובעת נשואים 'על הנייר' בלבד, כפי שיורחב בהמשך. כבר בשנת… שכרו… [המנוח והנתבעת – ד.ר.] דירה… ב… נולדה בתם הבכורה, ו… [הנתבעת – ד.ר.] הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כידועה בציבור של… בשנת… חתמו התובעת והמנוח על הצהרה בדבר חיים בנפרד, עבור רשות המסים, כאשר המשמעות היא הפיכה לשני משקי בית. אציין, כי גם אם היתה התובעת עדיין נשואה למנוח, הגם שמדובר בנישואין ריקים מכל תוכן, היה ספק לא מבוטל בדבר האפשרות כי תזכה בעזבונו של המנוח כיורשת. עמד על כך כב' הש' א. זגורי בקובעו כי: 'נישואין על הנייר' ריקים מתוכן של זוגיות או התנהלות של הצדדים בפרידה ארוכת שנים, צריכה להפקיע זכות הירושה של 'בן הזוג' הרשום ככזה, גם אם הצדדים לא התגרשו" (כב' השופט אסף זגורי בתמ"ש (משפחה נצרת) 34273-05-15…) קל וחומר בעניננו, כאשר אפילו 'נישואין על הנייר' אין. הצדדים חתמו על הסכם גירושין והגט בענינם סודר. לא זו בלבד, שהמנוח והתובעת לא התגוררו יחד, כטענת התובעת בהליך זה, אלא שהוכח שהמנוח התגורר עם הנתבעת. אין די בכך שהתובעת כינתה את המנוח 'בעלי'. התובעת לא הוכיחה ניהול משק בית משותף, לא הוכח בפני כי התקיימה ביניהם מערכת זוגית, לכל היותר התקיימה דאגה הדדית לבנותיהם המשותפות, אך אין בין דאגה הדדית לבנות משותפות לבין קשר זוגי ולא כלום…" [להשלמת התמונה, לאחר ניתוח של העדויות ושל הראיות, נפסק כי "הנתבעת הוכיחה ללא כל צל של ספק כי היא היתה בת הזוג של המנוח בעת פטירתו, ובשנים רבות שקדמו לפטירתו, ועל כן הינה זכאית לרשת מחצית מעזבונו של המנוח. טענת התובעת כי היא אשתו של המנוח, טענה הנטענת על ידה גם בסיכומיה, התבררה כטענת סרק נטולת בסיס, משהוכח כי התובעת אינה אשתו אלא גרושתו. נסיונה המלאכותי והמאולץ של התובעת לטעון כי היתה 'ידועה בציבור' של המנוח, מיום הגירושין ועד יום פטירתו, התבררה אף היא כטענה נטולת כל יסוד עובדתי, ונדמה כי טענה זו באה לעולם רק לאחר שקרסה הגרסה הראשונית של התובעת, כאילו היא אשתו של המנוח. לאור האמור הבקשה לביטול צו הירושה נדחית"; כן נדחו התביעות הנוספות].
כמה הערות בקשר לפסק הדין הנ"ל: [א] בפסק הדין נכתב כי "בפסיקה קיימות שתי גישות לפרשנות המונח 'בן זוג'…" אכן, בפסיקה נדונו שתי "גישות" ("פורמלית" ו"מהותית") – אולם הן אינן "מתחרות על הבכורה"… לא זו בלבד, כי בפסקי דין ספורים בלבד גברה, לכאורה, הגישה ה"מהותית", אלא שכבר הובהר בסקירה המקורית, ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון לא שונתה, והגישה המחייבת הינה ה"פורמלית". [ב] בית המשפט ציין, כי "גם אם היתה התובעת עדיין נשואה למנוח, הגם שמדובר בנישואין ריקים מכל תוכן, היה ספק לא מבוטל בדבר האפשרות כי תזכה בעזבונו של המנוח כיורשת. עמד על כך כב' הש' א. זגורי בקובעו כי: 'נישואין על הנייר' ריקים מתוכן של זוגיות, או התנהלות של הצדדים בפרידה ארוכת שנים, צריכה להפקיע זכות הירושה של 'בן הזוג' הרשום ככזה, גם אם הצדדים לא התגרשו" (כב' השופט אסף זגורי בתמ"ש (משפחה נצרת) 34273-05-15…)"; אך בניגוד לרושם שעלול להיווצר למקרא הדברים הללו, בתמ"ש 34273-05-15 הנ"ל לא הביע כב' השופט זגורי "תמיכה" בגישה ה"מהותית" (ואף דומה כי ההיפך הוא הנכון – וראו ביתר הרחבה בהמשך סקירה זאת), אלא ציין כי "…לפי גישה זו, 'נישואין על הנייר' ריקים מתוכן של זוגיות, או התנהלות של הצדדים בפרידה ארוכת שנים, צריכה להפקיע זכות הירושה של 'בן הזוג' הרשום ככזה, גם אם הצדדים לא התגרשו"… [ג] בסופו של דבר, משנפסק כי התובעת כבר לא היתה נשואה למנוח ביום מותו, לא היה למעשה כל צורך לדון ב"גישות" השונות. יתירה מכך, השאלה, האם הנתבעת והמנוח היו "ידועים בציבור", אם לאו – הינה שאלה נפרדת; וככל שמדובר בירושת עזבון המנוח, כלל לא היתה לה רלוונטיות, אילו היה המנוח נשוי עדיין לתובעת ביום מותו. בהקשר זה, אפנה לסעיף 55 רישא לחוק הירושה, שלשונו: "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר…" [להשלמת התמונה בלבד, ראו בסוף הסקירה המקורית התייחסות לע"א 1966/07, שענינו היה נכסים "לבר-עזבוניים"]
תמ"ש 34273-05-15
במסגרת פסק הדין בת"ע 52510-05-21 הנ"ל, התייחס כאמור בית המשפט, בין היתר, לפסק הדין שניתן ביום 3.5.17 (פורסם ב"נבו"), על ידי בית המשפט לעניני משפחה בנצרת, בתמ"ש 34273-05-15 (ותיקים נוספים: ת"ע 48383-03-14; ת"ע 48127-03-14; ת"ע 48336-03-14), במסגרתו נדונו "שלוש שאלות עיקריות על הפרק בענין הצדדים שבכותרת: א. האחת היא האם יש לקיים צוואת המנוחה מיום 5/12/12, או שמא לפסול אותה מטעמים שונים שהועלו בהתנגדות (היעדר כשירות, השפעה בלתי הוגנת, סתירה בין עדות קיום הצוואה)? ב. השניה, האם יש לראות בבן זוגה המנוח של המנוחה כ'בן זוג' ועל כן 'יורש' של עזבונה, מקום שלא מקויימת הצוואה? ג. ולבסוף, האם ובשים לב למענה לשאלה השניה ולטיב מערכת היחסים והשיתוף בין הצדדים, יש לראות בבן הזוג כמי שזכאי להרשם כבעלים של מחצית הזכויות בדירות המגורים של המנוחה, מכח הלכות 'שיתוף ספציפי'?" להלן אתמקד רק בהתיחסות בית המשפט לשאלה השניה הנ"ל [להשלמת התמונה, יצוין כי בית המשפט פסק, בין היתר, כי "מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני פוסל הצוואה, קובע כי לא יכולה היתה לשקף רצון אחרון של המנוחה, שדעותיה היו הפכפכות ולא היתה בעלת כושר שיפוט בעת עריכת הצוואה, בשל בעיותיה הרגשיות והמנטליות והקוגניטיביות. אני קובע כי ר.א. [בתה של המנוחה – ד.ר.] היתה מעורבת בעריכת הצוואה. אני קובע כי המנוחה התחרטה לאחר החתימה על הצוואה. דין הצוואה להתבטל ולא להיות מקוימת"]
אשר לשאלה השניה לעיל: "משנפסלת הצוואה, אמור איפוא להינתן בזה צו ירושה על פי דין. ומיהם היורשים על פי דין של המנוחה? שתי בנותיה ובעלה (שבמהלך ההליכים נפטר…) טוענות שתי הבנות כנגד המנוח: אתה אינך בן זוג, לא גרת עם המנוחה יחד, ולמעשה נפרדתם ואף התגרשתם כשנה לאחר נישואיכם, לפני 2 עשורים לפחות. על ציר הגישות בהקשר זה, 2 קטבים: הגישה הקוטבית האחת היא הגישה הפורמלית ולפיה, מקום שלא סודר גט או לכל הפחות 'הושלש גט', יש לראות בצדדים כבני זוג נשואים לפי חוק הירושה. הגישה שמנגד, היא הגישה המהותית והיא מבקשת לבחון את מערכת היחסים בפועל כבני זוג. לפי גישה זו, 'נישואין על הנייר' ריקים מתוכן של זוגיות, או התנהלות של הצדדים בפרידה ארוכת שנים, צריכה להפקיע זכות הירושה של 'בן הזוג' הרשום ככזה, גם אם הצדדים לא התגרשו. פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון בענין סבג (ע"א 247/97… להלן 'ענין סבג') דן בשאלה האמורה לעיל, וזאת על רקע העובדה שמי שטען להיותו בן זוג, קיבל היתר נישואין מבית הדין הרבני, לשאת אשה אחרת. פסק הדין נוקט לכאורה בגישה המהותית, אך עם זאת נקיטת הגישה המהותית מצומצמת לנסיבותיו של אותו מקרה. בענין סבג נקבע כדלהלן {הערה: בפסק הדין צוטט ביתר הרחבה מפסק הדין בענין סבג}: 'בית משפט זה פסק, בהזדמנויות שונות, כי השאלה אם פלונית היא בת זוגו של פלוני תוכרע לפי הצורך במתן גט כדי לשים קץ לקשריה עמו, אפילו המדובר בנישואי ספק ובדרישה לגט לחומרה. כך, אין גם חשיבות לטיבה של מערכת היחסים שהיתה בין בני הזוג, ואף לא לעובדה שחיו בנפרד בעת מותו של המוריש… ענין חלקה בירושה של מי שחויבה בגט אך סירבה לקחתו, ובשל כך הושלש גטה והופקדה כתובתה וניתן לבעלה היתר לשאת אשה נוספת על פניה, לא נדון עדיין. לפי קו המחשבה האמור, צריך היה לפסוק מיד כי המשיבה זכאית לרשת את מחצית עזבונו של המנוח יחד עם המערערת, מאחר שהיא זקוקה לגט. אלא שלאור משמעותו של היתר הנישואין שקיבל המנוח, לצד הרעיון שמאחורי כללי הירושה על פי דין, ייתכן שלפנינו חריג, ושיש לקבל את טענת המערערת ולקבוע, שהמשיבה אינה בגדר 'אשתו' של המנוח לצורך חוק הירושה… בניגוד לשיטות משפט מערביות, הגירושין בדין היהודי אינם פעולה שיפוטית. התרת קשר הנישואין נעשית על ידי הצדדים עצמם, ולאחר תקנת הרגמ"ה, יש צורך בהסכמת שני בני הזוג לגירושין. כך, רצונם של בני הזוג להתגרש מספיק, ובית הדין אינו יכול לכפות עליהם את המשך הנישואין למרות רצונם. הצד השני של אותו מטבע הוא, שבלעדי הסכמת הצדדים ושיתוף הפעולה ביניהם, אין אפשרות להוציא גירושין אל הפועל… בית הדין אינו יכול להתיר בעצמו את קשר הנישואין….. להלכה, היתר הנישואין שקיבל המנוח אינו מנתק את קשר האישות שלו עם המשיבה (אשתו הראשונה לצורך הענין), אך למעשה, ממלא ההיתר תפקיד של גירושין, בהתירו לגבר להינשא לאשה שניה שרק עמה הוא חי….."
בית המשפט סקר בהרחבה את פסק הדין שניתן במסגרת עמ"ש 38845-10-12 – אליו התייחסתי בהרחבה בסקירה המקורית: "לאחר פרשת סבג, הגיעה סוגיה דומה לפתחו של בית המשפט המחוזי בת"א… באותו מקרה נדון ערעור על פסק דינה של כב' השופטת שפרה גליק מבית המשפט לעניני משפחה בת"א, אשר קבעה כי מי שהיתה נשואה פורמלית למנוח, לא תיחשב כ'בת זוג' לצורכי סעיף 10 לחוק הירושה, לאור העובדה שאין חולק כי היא והמנוח היו פרודים תקופה של 41 שנים, ובמהלך 35 שנה מתוך תקופת הפרידה היתה בת הזוג ידועה בציבור של גבר אחר. אב"ד, השופט י. שנלר, פתח הדיון הנורמטיבי בפסק דינו באמירה החשובה לעניננו, ולפיה בבואנו לבחון את הוראות חוק הירושה, מוצאים אנו כי 'אין הגדרה למונח בן זוג, אולם מוצאים אנו התיחסות לשאלת היות בן הזוג נשוי, אם לאו'. הוא מוסיף לעניין סבג, כי באותו מקרה בית המשפט העליון לא נדרש לשאלה של פרשנות מהותית, אם לאו, של הוראת סעיף 10 לחוק, אלא לפרשנות מהותית ובהתייחס למונח 'נשוי' בגדרה של הוראת סעיף 146 לחוק הירושה. עוד הוא מוסיף לענין בחירת בית המשפט העליון בגישה הפורמלית דווקא באומרו: 'מסקנת האמור, כי אין לראות באשר נקבע בפרשת סבג בהכרח, כפסיקה לפיה המבחן הינו מבחן מהותי, ובהתעלם מהמבחן הפורמלי. מכל מקום, עולה כי בפסיקת בית המשפט העליון, המבחן הינו מבחן פורמלי. דהיינו, אם אכן קיימת זיקה של קשר נישואין בין המוריש לבין בן הזוג, וכשבית המשפט אף הרחיב את הזיקה ואת המבחן של היזקקות לגט, גם אם מדובר בגט מחומרא או מספק. ודוק, במרביתם של אותם מקרים שנדונו והובאו בפסיקה, לא מדובר היה במקרים בהם השלום שרר בין בני הזוג, אלא הפוך מכך… רואים אנו כי גם באותם מקרים, בית המשפט דבק במבחן הפורמלי, ואף החמיר ביחס אליו. לכאורה, היה מקום באותם מקרים בהם ברור שבני הזוג נפרדו בפועל, ולכאורה אין כל הצדקה כי בנסיבות אלו בן הזוג יירש, כי בית המשפט יבחן מבחן מהותי את הנסיבות, אולם כאמור בפועל, למעט בפרשת סבג, ואף זאת לפי חלק מהדעות בלבד, לא ננקטה דרך זו'. השופט שנלר מסכם ניתוח ענין סבג באומרו: 'לדידי, אכן המבחן הוא מבחן פורמאלי, ואין לראות בפרשת סבג כמקור אופרטיבי לעבור ממבחן הפורמאלי למבחן המהותי, ככל שעסקינן בהגדרת 'בן הזוג' בסעיפים 10 ו-11 לחוק הירושה. בלשון אחרת, לרבות נוכח הפסיקה העקבית אשר לא נדרשה לבחינת קיומם של תנאים אלו או אחרים, אלא בחנה את שאלת ההיזקקות לגט, דהיינו שאלת קיומם של הנישואין, אם לאו, נראה כי הפסיקה לא ראתה בכוונת המנוח התאורטית את המבחן הקובע, אלא את ה'סטטוס' של מסגרת היחסים שבין המנוח לבת הזוג, או בין מנוחה לבן זוג, כמבחנים הקובעים'. הוא קובע לפיכך נחרצות, כי נכון לדין הנוכחי (חוק הירושה – להבדיל מ[הצעת] חוק דיני ממונות, פרק הירושה), גם אם מדובר במקרה דנן, במקרה קיצון, עדיין אין לשנות מההלכה הפסוקה, כפי שפרשה את חוק הירושה, וכך גם כעולה מאותן הוראות בסעיף 11 לחוק הירושה, אשר מהן ניתן להסיק כי בן הזוג היורש, במובנם של סעיפים 10 ו-11 לחוק הירושה, הינו מי שנשוי, וכשהקביעה ענינה קביעה שבסטטוס. קביעה זו תחול גם ביחס לאותו אלמנט שלילי שבסעיף 55 לחוק, וכשלא תיבחן כוונה של מי מהצדדים, או האם מתקיימות אכן נסיבות קיצוניות, אשר בגינן יש לסטות מהאמור. לדעתו, לא בכדי לא נמצא בפסיקה בבית המשפט העליון, עד היום, מקרה ובו אכן יושמה פרשנות מהותית בפועל. הוא מביע החשש, כי פתיחת האפשרות להיזקק לשאלת הנישואין דה פקטו, להבדיל מעצם הנישואין דה יורה, עלולה לגרום לסחף בפניות לבית המשפט במסגרת בקשה של צו ירושה, תוך טיעון כי הגם שמדובר באלמן או אלמנה, עדיין לאור מערכת היחסים, יש לראותם כמי שאינם ממלאים אחר הדרישה של בן-זוג.
דומה כי גם מלומדי המשפט מחזיקים בגישה זהה לעמדת כב' השופט שנלר. כך למשל כותבים שוחט, פינברג ופלומין, בספרם 'דיני ירושה ועזבון' בהקשר זה כך: 'למונח בן זוג יש מובנים שונים בהקשרים שונים….. לענין הירושה אין חשיבות לשאלה מה הייתה מערכת היחסים בין בני הזוג, ואף לא לעובדה שהם חיו בנפרד בעת מותו של המוריש. בע"א 247/97… אכן הוכרה האפשרות לשלול מאשה 'סרבנית גט', שבעלה קיבל מבית הדין היתר נישואין, את מעמדה כבת זוג לפי חוק הירושה. עם זאת, יש לצמצם את השימוש באפשרות זו לנסיבותיו המיוחדות של המקרה… לדעתנו אין מקום להרחיב את השימוש באפשרות שהועלתה בפרשת סבג לעניין מקרים שבהם החליטו בני הזוג להתגרש, חתמו על הסכם גירושין, אישרו אותו בבית הדין, ואף נפרדו זו מזה, וגם לא במקרה שבו לפני מועד סידור הגט לקה המנוח באירוע מוחי שמנע את סידור הגט…..'
גם המלומד קורינאלדי מחזיק בדעה זהה, כאשר הוא מביא לה ביסוס נוסף. עולה מדבריו כי הוא סבור שלמעשה המחוקק הבחין בין זכות הירושה הכללית של בן הזוג, ללא קשר לשאלה אם הוא חי עם המוריש/ה, אם לאו, לבין זכויות ירושה פרטניות בעזבון, התלויות במגורים המשותפים. הוא כתב בנושא זה את הדברים הבאים: 'יודגש כי זכות הירושה של בן הזוג הנשוי אינה מותנית בחיים משותפים של בני הזוג בעת פטירת המוריש. זכות זו קיימת גם אם בני הזוג חיו בנפרד בעת פטירת המוריש או במשך תקופה לפני פטירתו. אולם חלק מהזכויות הנתונות לפי חוק הירושה לבן הזוג שנשאר בחיים, תלוי בכך שבן הזוג גר עם המוריש בעת פטירתו. דברים אלה אמורים במיוחד לגבי המגורים בדירת הנישואין (סעיף 115 לחוק הירושה), וכן לגבי ירושת דירת מגורי המוריש ותכולתה (סעיף 11(א) לחוק הירושה)…'
כאמור בפסק דינו של כב' השופט שנלר לעיל, כאשר פונים לעיין בהצעת חוק דיני ממונות (פרק ירושה), מוצאים כי המחוקק מעונין לשנות מההסדר של הדין הנוכחי, כאשר הוא עצמו מודע לכך, שנכון להיום, המבחן הוא מבחן פורמלי של היות בני הזוג נשואים ולא מבחן מהותי… {ראו גם סקירה זאת}
בערכאות דיוניות לא נמצאה עמדה אחידה חרף הפסיקה האמורה לעיל. כך למשל, עמדה זו כי יש לפרש הדיבור 'בן זוג' לצורכי סעיף 10 לחוק הירושה, פירוש פורמלי (סטטוס אישי-דתי) ולא מהותי (למשל: אם חיים כבני זוג נשואים או פרודים) אומצה בפסיקת בית המשפט לעניני משפחה בחיפה (כב' השופטת שלי איזנברג בת"ע (חי') 27239-07-13… פורסם בנבו). ומנגד, כב' השופט נמרוד פלקס קבע בענין אחר, כי יש לפרש הדיבור פרשנות מהותית וכפי שעל בית המשפט לבחון מבחן 'ההזדקקות לגט', כך עליו לבחון אף את העדר תוקפם של הנישואין על פי מבחן 'החיוב הגט'. היינו, מקום בו סבור ביהמ"ש כי על סמך הראיות שהובאו בפניו, היה ביה"ד הרבני מחייב בגט לו נדון הענין בפניו עובר לפטירת המוריש, אזי יש לראות בבן הזוג כגרוש לצורך דיני הירושה (תמ"ש (יר') 57918-06-15…פורסם בנבו)".
בית המשפט אמנם סיכם את הדיון בסוגיה, בציינו כי "בנסיבות הענין שבפני שוכנעתי, כי לצרכי שאלת 'בן זוג' כיורש לפי סעיף 10 לחוק הירושה, יש לנקוט בפרשנות הפורמלית ולא בזו המהותית. כמובן שבהקשרים אחרים, תיתכן מסקנה אחרת"; ואף ציין – בטרם ערך "דיון פרטני ועובדתי בשאלה האם המנוח היה 'בן זוגה' של המנוחה בעת הפטירה" – כי "הבאתי הגישות לכאן ולכאן, אך אראה שבנסיבות מקרה דנן, גם לפי הגישה המהותית אין לקבל טענת בנותיה של המנוחה כי המנוח לא היה 'בן זוגה' לצורכי סעיף 10 לחוק הירושה"; אך לדעתי, עולה בבירור מפסק הדין הנ"ל, כי בית המשפט ראה עצמו מחויב לגישה ה"פורמאלית" – ובצדק.
***
הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.
אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.