בית המשפט הגבוה לצדק (בג”צ)

בית המשפט העליון הינו הערכאה השיפוטית העליונה במדינת ישראל, והחלטותיו מהוות “תקדים מחייב” ביחס לערכאות נמוכות ממנו (וכאמור בסעיף 20(ב) לחוק יסוד השפיטה: “הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון”).

בית המשפט העליון – “בשבתו כבית משפט לערעורים” – דן בערעורים (ובבקשות רשות ערעור) בתחומי המשפט השונים (וכאמור בסעיף 15(ב) לחוק יסוד השפיטה: “בית המשפט העליון ידון בערעורים על פסקי דין ועל החלטות אחרות של בתי המשפט המחוזיים”).

“כובע” נוסף שחובש בית המשפט העליון הינו “בג”צ” – כלומר, בית המשפט העליון “בשבתו כבית משפט גבוה לצדק” (וכאמור בסעיף 15(ג) רישא לחוק יסוד השפיטה: “בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק…”) לא נידרש להיסטוריה התחיקתית שקדמה לחוק יסוד השפיטה (פרט לציון העובדה, כי למשך תקופה קצרה שימש בית המשפט המחוזי בתל אביב כבג”צ…)

סמכותו הכללית של בג”צ קבועה בסעיף 15(ג) לחוק יסוד השפיטה: “בית המשפט העליון יֵשב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר“.

לפי סעיף 15(ד) לחוק יסוד השפיטה:

“מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק –

(1) לתת צווים על שחרור אנשים שנעצרו או נאסרו שלא כדין;

(2) לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין – להימנע מלפעול;

(3) לתת צווים לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות על פי דין – למעט בתי משפט שחוק זה דן בהם ולמעט בתי דין דתיים – לדון בענין פלוני או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני, ולבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה שלא כדין;

(4) לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם……..”

הצו הנזכר בסעיף 15(ד)(1) לחוק יסוד השפיטה הינו צו “הביאס קורפוס” (מלטינית, habeas corpus – “הביאו את הגוף”) – כלומר, צו לשחרור אדם ממאסר או ממעצר לא חוקיים.

בסעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד השפיטה, מוקנית לבג”צ סמכות – יש שיאמרו “מרחיקת לכת” – להוציא צווים לרשויות ולגופים שונים (כמובן, “בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק”, כאמור בסעיף 15(ג) לחוק יסוד השפיטה). סעיף זה עומד בדרך כלל בלב המחלוקת לגבי סמכויות בג”צ (וליתר דיוק, השימוש שנעשה בהן).

בסעיפים 15(ד)(3) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד השפיטה, מוקנית לבג”צ סמכות להוציא צווים “לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות על פי דין”, אך “למעט בתי משפט שחוק זה דן בהם ולמעט בתי דין דתיים” (בהם דן גם סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד השפיטה). בתי המשפט בהם “דן חוק זה” הינם בית המשפט העליון, בתי משפט מחוזיים ובתי משפט שלום, וכל “בית משפט אחר שנקבע בחוק כבית משפט”. לגבי אלה, בג”צ אינו רלוונטי, אלא חוק בתי המשפט (וחוקים אחרים, כגון חוק בית הדין לעבודה), אשר מסדירים את ה”היררכיה” השיפוטית. עם זאת, יתכנו חריגים: למשל, למרות שהערכאה העליונה בתחום דיני העבודה, הינה בית הדין הארצי לעבודה (שאינו “כפוף” לבית המשפט העליון), ובג”צ אינו “ערכאת ערעור” על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, נקבע כי במקרים חריגים ביותר – כשנפלה טעות מהותית בפסיקת בית הדין, בכלל, ובשים לב לחשיבותו הכללית והציבורית של הענין, בפרט; וכאשר הצדק מחייב זאת – עשוי בג”צ להתערב בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה (בג”צ “חטיב” 525/84). בנסיבות חריגות מאד (חריגה מסמכות, סטיה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי) יכולה גם פסיקת בתי דין רבניים לעמוד תחת בקורת מצומצמת של בג”צ (וכפי שנוכחנו לאחרונה ממש בפסק הדין בפרשת “האשה הבוגדת” – בג”צ 4602/13, 9780/17 – פסק דין אשר ספק כמה מאלו שמתחו עליו בקורת קראו בכלל, ובו, אגב, נמנע בג”צ מהתערבות בפסיקת בית הדין הרבני הגדול…)

מספר מונחים קשורים קשר הדוק למחלוקת הציבורית (ולמעשה, הפוליטית) בענין בג”צ, ובמיוחד: (i) “זכות עמידה” – כלומר, תנאי הסף הנדרשים מעותר מסוים לבוא בשערי בג”צ. במרוצת השנים “רוככו” תנאי הסף, ולא רק עותר בעל “מעמד” או “ענין ישיר” רשאי לעתור לבג”צ, אלא גם “עותר ציבורי”, עותר שיכול להצביע על פגיעה “עקיפה” או “אפשרית”, וכו’. (ii) “שפיטות” – בהקשר זה, ידוע מאמרו של השופט ברק, “הכל שפיט”. עם זאת, ועל אף המחלוקות הקשות (ואף ה”אמוציונליות”) שנתגלעו לעתים בין שופטים מסוימים, על פי רוב מדובר ב”סמנטיקה”, ובג”צ עצמו נוהג בדרך כלל ב”ריסון עצמי” רב, ונמנע מלעסוק בסוגיות פוליטיות מובהקות, בעניני “מדיניות”, בעניני חוץ ובטחון, וכיוצא באלה. (iii) “אקטיביזם שיפוטי” – יש המגדירים זאת כגישה, שאינה מסתפקת בתפקיד של “פרשנות חוקים”, בלבד. מכאן יכולות לנבוע מחלוקות לגבי גדר סמכותו של בג”צ (למשל, האם בסמכותו לפסול חוקים? האם אין מדובר בפגיעה בעקרון “הפרדת הרשויות”? האם ניתן למנוע התערבות ממין זו על ידי “פיסקת התגברות”? וכו’). גם הרחבת הבקורת של בג”צ על החלטות של גופים, שקודם לכן הוא לא נהג להעבירן תחת שבט בקורתו (כגון “גופים דו-מהותיים” – “יצירי כלאיים” של גופים ציבוריים ופרטיים, כגון חברת החשמל, אשר פועלים בדרך כלל במישור הפרטי, אולם מוחלים עליהם כללים דומים לאלו שחלים על רשויות ציבוריות ומנהליות; ראו בג”צ 731/86), נתפסת כביטוי ל”אקטיביזם שיפוטי”, לצד שימוש במונחים “עמומים” לעתים, כגון “העדר מידתיות”, “מתחם הסבירות” וכדומה – אשר לדעת מבקרי בג”צ מקלים על השופטים לבטא בפסקי דינם את השקפת עולמם האישית.

מעבר ל”מידת התערבותו” של בג”צ, עומדת בפני עצמה השאלה באילו תחומים הוא יעסוק. כדוגמא בהקשר זה, יצוין כי במרוצת השנים, היה זה למעשה בג”צ, אשר בשורה ארוכה של פסקי דין, “כתב את דיני המכרזים” בישראל. אולם, בשנת 1991 הוחלט על ידי בית המשפט העליון עצמו (בג”צ “פסטרנק” 991/91), “על העברת הטיפול בנושאי המכרזים – פרט לענינים עקרוניים יוצאי דופן – לטיפולו של בית המשפט האזרחי הרגיל“.

הדיון בבג”צ שונה מטבע הדברים מדיון בערכאה שיפוטית “רגילה”. בבג”צ חלות תקנות ספציפיות (תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ”ד-1984).  במרוצת השנים התהוו “כללים מנחים” להתערבותו, או לאי-התערבותו, של בג”צ (דוגמת “שיהוי”, “מעשה עשוי”, וכיוצ”ב – הדומים לכללים המנחים ערכאות שיפוטיות שדנות בסעדים זמניים). משמוגשת עתירה, היא מובאת בפני שופט אשר “אם היה סבור שהעתירה אינה מראה על פניה עילה רשאי הוא לדחותה על יסוד האמור בה, ללא הזמנת העותר”. אם העתירה מגלה עילה, ואין טעם אחר לדחותה על הסף, רשאי בג”צ לתת “צו על תנאי” או “צו ביניים”. לפעמים די בכך בכדי לגרום לרשות “להרהר מחדש” בענין שהובא לפני בג”צ… אך לעתים הדיון נמשך זמן רב, ובסופו עשוי להינתן “צו מוחלט”.

קשה להמעיט מחשיבות בג”צ, לא רק בהגנה על זכויות אדם ועל זכויות אזרח, ובהגנה על זכויות מיעוט מפני עריצות הרוב בחברה דמוקרטית – אלא אפילו כשמדובר בהגנה על האדם הפשוט מפני החלטות שרירותיות של פקידי השלטון. אי אפשר לדמיין את מדינת ישראל, בלעדי בג”צ “קול העם” 73/53 (אבן-דרך בהגנה על חופש הביטוי בישראל); בג”צ “פונק שלזינגר” 143/62 (שהורה על רישום בישראל של נישואין אזרחים שנערכו בחו”ל); בג”צ “דנילוביץ'” 721/94 (שפרץ דרך בהכרה בזכויות בני זוג בני אותו מין); בג”צ “אליס מילר” 4541/94 (אשר פתח בפני נשים קורס טיס בחיל האויר); בג”צ “הועד הציבורי נגד עינויים” 5100/94 (שקבע “קווים אדומים” לגבי שימוש בעינויים על ידי השב”כ); ורבים אחרים.

תוספות (30.7.20)

[א] ב-27.7.20 ניתן פסק דין של בית המשפט הגבוה לצדק, בבג”צ 1633/20 ובבג”צ 2079/20 – עתירות שתקפו את הוצאתה של תעודת מחלה גורפת לעובד השוהה בבידוד, על ידי ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות “רשב”צ”). מקורות הסמכות המוצהרים להוצאת התעודה כללו את צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה), התש”ף-2020 (“צו הבידוד”), ואת חוק דמי מחלה – אולם בית המשפט קבע כי התעודה הוצאה בחוסר סמכות, ודינה בטלות. פסק הדין הראשי ניתן על ידי השופט א. שטיין (בהסכמת הנשיא א. חיות והשופט ע. פוגלמן):

“לטענת העותרים, אשר כוללים גופים המייצגים מעסיקים רבים (בג”ץ 2070/20) וכן שותפות רשומה שמעסיקה מאות עובדים (בג”ץ 1633/20), תעודת המחלה הגורפת הוצאה בחוסר סמכות ועל כן עלינו להכריז על בטלותה או למצער, על הגבלת תחולתה לעובדים שכירים שהוגדרו בצו הבידוד כ’חולים’. כמו כן מבקשים העותרים כי נכריז על עובדים שכירים שאינם בגדר חולים, ושנכנסו על-כורחם לבידוד מכוח צו הבידוד, כמי שנמצא בחופשה ללא תשלום (בג”ץ 2070/20) וכן נחייב את… מדינת ישראל, לפצות את המעסיקים על ההפסדים שאלה ספגו עקב תשלום דמי מחלה לכל אותם העובדים אשר בודדו מכוח הצו והפקודה מבלי לחלות במובן של חוק דמי מחלה. העותרים מפרטים וטוענים, כי מקורות הסמכות עליהם הוצהר בתעודת המחלה הגורפת אינם מסמיכים את רשב”צ להוציא תעודות כאלה. המשיבים… טוענים מנגד, כי תעודת המחלה הגורפת כמוה ככל תעודת מחלה אשר ניתנה במסגרתו של חוק דמי מחלה ואשר מחייבת את מעסיקו של העובד המחזיק בתעודה. זאת, מאחר שהתעודה הוצאה על ידי רופאה בכירה, מומחית בעלת-שם בתחום האפידמיולוגיה, כחלק מהמאבק הלאומי, והכלל עולמי, בפנדמיית הקורונה. כמו כן טוענת המדינה כי התעודה הותאמה לצרכי השעה אשר גוזרים על כל אדם שקיים לגביו חשש של הדבקה בנגיף להיכנס לבידוד. חובה זו ניזונה משיקולים רפואיים מובהקים אשר מגדירים מחדש את המושג ‘חולה’ ככולל, בין היתר, כל אדם אשר עלול להיות נגוע בנגיף ולהדביק בו אנשים רבים אחרים, אם לא יושם בבידוד לאלתר (להלן: ‘חולה סטטיסטי’). המדינה מוסיפה וטוענת, כי המציאות החדשה והקשה של הקורונה, אשר נכפתה על כלל תושביה, הביאה עמה, לצד הגדרה רפואית חדשה של ‘מחלה’ ושל ‘חולה’, את הצורך הרפואי בהוצאתה של תעודת המחלה הגורפת לכל ‘חולה סטטיסטי’ אשר מוגדר כבר-בידוד בצו הבידוד…”

לאחר בחינה מדוקדקת של טענות הצדדים ושל הוראות החוק, נפסק: “מן המקובץ עד כה עולה מסקנה חד משמעית: חוק דמי מחלה לא אִפשר לרשב”צ להוציא את תעודת המחלה הגורפת כדי לחייב באמצעותה את כלל המעסיקים בישראל לשלם לעובדיהם, שבבידוד כפוי, דמי מחלה אף כשאלו אינם מגלים שום תסמיני מחלה ואין הם נשאים של הנגיף. תעודה זו הוצאה אפוא בחוסר סמכות ודינה בטלות“; עם זאת, “בהתבסס על כללי הבטלות היחסית, אשר נקוטים בידינו מזה שנים רבות… הגעתי לכלל מסקנה כי טוב נעשה אם נכריז על בטלותה של התעודה הכרזה פרוספקטיבית אשר תיכנס לתוקף ביום 30.9.2020″.

השופט ע. פוגלמן אשר הצטרף לנימוקים ולמסקנות הנ”ל, והוסיף: “אדגיש כי אין לראות באמור משום כרסום במגמות בפסיקת בתי הדין לעבודה, שלפי דברי המדינה מעניקים פרשנות תכליתית גמישה למונחים שבחוק דמי מחלה, וכי ההכרעה מגודרת לנסיבות יוצאות הדופן של המחלוקת, שלא היתה לה עד כה מקבילה”; והנשיאה א. חיות הוסיפה: “… שינוי איזון כזה, אשר לו השלכות על זכויותיהם של הצדדים ליחסי העבודה, אינו מצוי בסמכותו של הגורם המבצע במשרד הבריאות – הוא נתון למחוקק. לפיכך, אני מצטרפת לסעד שהציע חברי ולפיו תבוטל תעודת המחלה הגורפת שהוצאה… סעד זה ראוי לו שיהיה פרוספקטיבי וכי הבטלות תושהה עד ליום 30.9.2020. חזקה על כלל הגורמים הרלבנטיים כי בפרק הזמן שעד כניסת הוראת הבטלות לתוקפה, תיבחן על ידם השאלה מיהו הגורם שראוי שיישא בנטל הכלכלי הכרוך בשמירה על בריאות הציבור בהקשר זה, וכי תיקבענה הוראות מתאימות לטובת העובדים, המעסיקים והציבור בכללותו”.

[ב] ב-27.6.20 ניתן פסק דין בבג”צ 3832/20, במסגרתו נדחתה על הסף עתירה, על בסיס ההלכה, לפיה כאשר לעותר קיים סעד חלופי (בעניננו – עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים), בית המשפט הגבוה לצדק ידחה את העתירה. העותרים ביקשו להורות למשיבים לפרסם לציבור (ולמסור להם) מידע ומסמכים הנוגעים לתוכניות מסוימות (שענינן יעודי קרקע בשכונות מגורים, ואשר חלות על מקרקעין המהווים רכוש ממשלתי, בכפרים עיסאויה וא-טור), וזאת כדי להכין ולהגיש התנגדות לתוכניות. בית המשפט קיבל את עמדת המשיבים, לפיה העתירה היא בענין תכנון ובניה, ומדובר בהחלטת מוסד תכנון לפי חוק תכנון ערים, ולפיכך הענין נתון לסמכותו המקבילה של בית המשפט לענינים מינהליים בירושלים (מכח סעיף 5א(5) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש”ס-2020, בצירוף פרט 2 לתוספת הרביעית לחוק).

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן