בית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ)

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

בית המשפט העליון הינו הערכאה השיפוטית העליונה במדינת ישראל, והחלטותיו מהוות "תקדים מחייב" ביחס לערכאות נמוכות ממנו (וכאמור בסעיף 20(ב) לחוק יסוד השפיטה: "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון").

בית המשפט העליון – "בשבתו כבית משפט לערעורים" – דן בערעורים (ובבקשות רשות ערעור) בתחומי המשפט השונים (וכאמור בסעיף 15(ב) לחוק יסוד השפיטה: "בית המשפט העליון ידון בערעורים על פסקי דין ועל החלטות אחרות של בתי המשפט המחוזיים").

"כובע" נוסף שחובש בית המשפט העליון הינו "בג"צ" – כלומר, בית המשפט העליון "בשבתו כבית משפט גבוה לצדק" (וכאמור בסעיף 15(ג) רישא לחוק יסוד השפיטה: "בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק…") לא נידרש להיסטוריה התחיקתית שקדמה לחוק יסוד השפיטה (פרט לציון העובדה, כי למשך תקופה קצרה שימש בית המשפט המחוזי בתל אביב כבג"צ…)

סמכותו הכללית של בג"צ קבועה בסעיף 15(ג) לחוק יסוד השפיטה: "בית המשפט העליון יֵשב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר".

לפי סעיף 15(ד) לחוק יסוד השפיטה:

"מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק –

(1) לתת צווים על שחרור אנשים שנעצרו או נאסרו שלא כדין;

(2) לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין – להימנע מלפעול;

(3) לתת צווים לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות על פי דין – למעט בתי משפט שחוק זה דן בהם ולמעט בתי דין דתיים – לדון בענין פלוני או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני, ולבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה שלא כדין;

(4) לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם…….."

הצו הנזכר בסעיף 15(ד)(1) לחוק יסוד השפיטה הינו צו "הביאס קורפוס" (מלטינית, habeas corpus – "הביאו את הגוף") – כלומר, צו לשחרור אדם ממאסר או ממעצר לא חוקיים.

בסעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד השפיטה, מוקנית לבג"צ סמכות – יש שיאמרו "מרחיקת לכת" – להוציא צווים לרשויות ולגופים שונים (כמובן, "בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק", כאמור בסעיף 15(ג) לחוק יסוד השפיטה). סעיף זה עומד בדרך כלל בלב המחלוקת לגבי סמכויות בג"צ (וליתר דיוק, השימוש שנעשה בהן).

בסעיפים 15(ד)(3) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד השפיטה, מוקנית לבג"צ סמכות להוציא צווים "לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות על פי דין", אך "למעט בתי משפט שחוק זה דן בהם ולמעט בתי דין דתיים" (בהם דן גם סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד השפיטה). בתי המשפט בהם "דן חוק זה" הינם בית המשפט העליון, בתי משפט מחוזיים ובתי משפט שלום, וכל "בית משפט אחר שנקבע בחוק כבית משפט". לגבי אלה, בג"צ אינו רלוונטי, אלא חוק בתי המשפט (וחוקים אחרים, כגון חוק בית הדין לעבודה), אשר מסדירים את ה"היררכיה" השיפוטית. עם זאת, יתכנו חריגים: למשל, למרות שהערכאה העליונה בתחום דיני העבודה, הינה בית הדין הארצי לעבודה (שאינו "כפוף" לבית המשפט העליון), ובג"צ אינו "ערכאת ערעור" על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, נקבע כי במקרים חריגים ביותר – כשנפלה טעות מהותית בפסיקת בית הדין, בכלל, ובשים לב לחשיבותו הכללית והציבורית של הענין, בפרט; וכאשר הצדק מחייב זאת – עשוי בג"צ להתערב בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה (בג"צ "חטיב" 525/84). בנסיבות חריגות מאד (חריגה מסמכות, סטיה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי) יכולה גם פסיקת בתי דין רבניים (ובתי דין דתיים אחרים) לעמוד תחת בקורת מצומצמת של בג"צ (וכפי שנוכחנו לאחרונה ממש בפסק הדין בפרשת "האשה הבוגדת" – בג"צ 4602/13, 9780/17 – פסק דין אשר ספק כמה מאלו שמתחו עליו בקורת קראו בכלל, ובו, אגב, נמנע בג"צ מהתערבות בפסיקת בית הדין הרבני הגדול…) {הערה: הדברים היו נכונים במועד פרסומה של הסקירה המקורית – אך ראו עדכון מיום 13.7.21 בסוף הסקירה…}

מספר מונחים קשורים קשר הדוק למחלוקת הציבורית (ולמעשה, הפוליטית) בענין בג"צ, ובמיוחד: (i) "זכות עמידה" – כלומר, תנאי הסף הנדרשים מעותר מסוים לבוא בשערי בג"צ. במרוצת השנים "רוככו" תנאי הסף, ולא רק עותר בעל "מעמד" או "ענין ישיר" רשאי לעתור לבג"צ, אלא גם "עותר ציבורי", עותר שיכול להצביע על פגיעה "עקיפה" או "אפשרית", וכו'. (ii) "שפיטות" – בהקשר זה, ידוע מאמרו של השופט ברק, "הכל שפיט". עם זאת, ועל אף המחלוקות הקשות (ואף ה"אמוציונליות") שנתגלעו לעתים בין שופטים מסוימים, על פי רוב מדובר ב"סמנטיקה", ובג"צ עצמו נוהג בדרך כלל ב"ריסון עצמי" רב, ונמנע מלעסוק בסוגיות פוליטיות מובהקות, בעניני "מדיניות", בעניני חוץ ובטחון, וכיוצא באלה. (iii) "אקטיביזם שיפוטי" – יש המגדירים זאת כגישה, שאינה מסתפקת בתפקיד של "פרשנות חוקים", בלבד. מכאן יכולות לנבוע מחלוקות לגבי גדר סמכותו של בג"צ (למשל, האם בסמכותו לפסול חוקים? האם אין מדובר בפגיעה בעקרון "הפרדת הרשויות"? האם ניתן למנוע התערבות ממין זו על ידי "פיסקת התגברות"? וכו'). גם הרחבת הבקורת של בג"צ על החלטות של גופים, שקודם לכן הוא לא נהג להעבירן תחת שבט בקורתו (כגון "גופים דו-מהותיים" – "יצירי כלאיים" של גופים ציבוריים ופרטיים, כגון חברת החשמל, אשר פועלים בדרך כלל במישור הפרטי, אולם מוחלים עליהם כללים דומים לאלו שחלים על רשויות ציבוריות ומנהליות; ראו בג"צ 731/86), נתפסת כביטוי ל"אקטיביזם שיפוטי", לצד שימוש במונחים "עמומים" לעתים, כגון "העדר מידתיות", "מתחם הסבירות" וכדומה – אשר לדעת מבקרי בג"צ מקלים על השופטים לבטא בפסקי דינם את השקפת עולמם האישית.

מעבר ל"מידת התערבותו" של בג"צ, עומדת בפני עצמה השאלה באילו תחומים הוא יעסוק. כדוגמא בהקשר זה, יצוין כי במרוצת השנים, היה זה למעשה בג"צ, אשר בשורה ארוכה של פסקי דין, "כתב את דיני המכרזים" בישראל. אולם, בשנת 1991 הוחלט על ידי בית המשפט העליון עצמו (בג"צ "פסטרנק" 991/91), "על העברת הטיפול בנושאי המכרזים – פרט לענינים עקרוניים יוצאי דופן – לטיפולו של בית המשפט האזרחי הרגיל".

הדיון בבג"צ שונה מטבע הדברים מדיון בערכאה שיפוטית "רגילה". בבג"צ חלות תקנות ספציפיות (תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984).  במרוצת השנים התהוו "כללים מנחים" להתערבותו, או לאי-התערבותו, של בג"צ (דוגמת "שיהוי", "מעשה עשוי", וכיוצ"ב – הדומים לכללים המנחים ערכאות שיפוטיות שדנות בסעדים זמניים). משמוגשת עתירה, היא מובאת בפני שופט אשר "אם היה סבור שהעתירה אינה מראה על פניה עילה רשאי הוא לדחותה על יסוד האמור בה, ללא הזמנת העותר". אם העתירה מגלה עילה, ואין טעם אחר לדחותה על הסף, רשאי בג"צ לתת "צו על תנאי" או "צו ביניים". לפעמים די בכך בכדי לגרום לרשות "להרהר מחדש" בענין שהובא לפני בג"צ… אך לעתים הדיון נמשך זמן רב, ובסופו עשוי להינתן "צו מוחלט".

קשה להמעיט מחשיבות בג"צ, לא רק בהגנה על זכויות אדם ועל זכויות אזרח, ובהגנה על זכויות מיעוט מפני עריצות הרוב בחברה דמוקרטית – אלא אפילו כשמדובר בהגנה על האדם הפשוט מפני החלטות שרירותיות של פקידי השלטון. אי אפשר לדמיין את מדינת ישראל, בלעדי בג"צ "קול העם" 73/53 (אבן-דרך בהגנה על חופש הביטוי בישראל); בג"צ "פונק שלזינגר" 143/62 (שהורה על רישום בישראל של נישואין אזרחים שנערכו בחו"ל); בג"צ "דנילוביץ'" 721/94 (שפרץ דרך בהכרה בזכויות בני זוג בני אותו מין); בג"צ "אליס מילר" 4541/94 (אשר פתח בפני נשים קורס טיס בחיל האויר); בג"צ "הועד הציבורי נגד עינויים" 5100/94 (שקבע "קווים אדומים" לגבי שימוש בעינויים על ידי השב"כ); ורבים אחרים.

עדכונים ותוספות

30.7.20

[א] ב-27.7.20 ניתן פסק דין של בית המשפט הגבוה לצדק, בבג"צ 1633/20 ובבג"צ 2079/20 – עתירות שתקפו את הוצאתה של תעודת מחלה גורפת לעובד השוהה בבידוד, על ידי ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות "רשב"צ"). מקורות הסמכות המוצהרים להוצאת התעודה כללו את צו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש) (בידוד בית והוראות שונות) (הוראת שעה), התש"ף-2020 ("צו הבידוד"), ואת חוק דמי מחלה – אולם בית המשפט קבע כי התעודה הוצאה בחוסר סמכות, ודינה בטלות. פסק הדין הראשי ניתן על ידי השופט א. שטיין (בהסכמת הנשיא א. חיות והשופט ע. פוגלמן):

"לטענת העותרים, אשר כוללים גופים המייצגים מעסיקים רבים (בג"ץ 2070/20) וכן שותפות רשומה שמעסיקה מאות עובדים (בג"ץ 1633/20), תעודת המחלה הגורפת הוצאה בחוסר סמכות ועל כן עלינו להכריז על בטלותה או למצער, על הגבלת תחולתה לעובדים שכירים שהוגדרו בצו הבידוד כ'חולים'. כמו כן מבקשים העותרים כי נכריז על עובדים שכירים שאינם בגדר חולים, ושנכנסו על-כורחם לבידוד מכח צו הבידוד, כמי שנמצא בחופשה ללא תשלום (בג"ץ 2070/20) וכן נחייב את… מדינת ישראל, לפצות את המעסיקים על ההפסדים שאלה ספגו עקב תשלום דמי מחלה לכל אותם העובדים אשר בודדו מכח הצו והפקודה מבלי לחלות במובן של חוק דמי מחלה. העותרים מפרטים וטוענים, כי מקורות הסמכות עליהם הוצהר בתעודת המחלה הגורפת אינם מסמיכים את רשב"צ להוציא תעודות כאלה. המשיבים… טוענים מנגד, כי תעודת המחלה הגורפת כמוה ככל תעודת מחלה אשר ניתנה במסגרתו של חוק דמי מחלה ואשר מחייבת את מעסיקו של העובד המחזיק בתעודה. זאת, מאחר שהתעודה הוצאה על ידי רופאה בכירה, מומחית בעלת-שם בתחום האפידמיולוגיה, כחלק מהמאבק הלאומי, והכלל עולמי, בפנדמיית הקורונה. כמו כן טוענת המדינה כי התעודה הותאמה לצרכי השעה אשר גוזרים על כל אדם שקיים לגביו חשש של הדבקה בנגיף להיכנס לבידוד. חובה זו ניזונה משיקולים רפואיים מובהקים אשר מגדירים מחדש את המושג 'חולה' ככולל, בין היתר, כל אדם אשר עלול להיות נגוע בנגיף ולהדביק בו אנשים רבים אחרים, אם לא יושם בבידוד לאלתר (להלן: 'חולה סטטיסטי'). המדינה מוסיפה וטוענת, כי המציאות החדשה והקשה של הקורונה, אשר נכפתה על כלל תושביה, הביאה עמה, לצד הגדרה רפואית חדשה של 'מחלה' ושל 'חולה', את הצורך הרפואי בהוצאתה של תעודת המחלה הגורפת לכל 'חולה סטטיסטי' אשר מוגדר כבר-בידוד בצו הבידוד…"

לאחר בחינה מדוקדקת של טענות הצדדים ושל הוראות החוק, נפסק: "מן המקובץ עד כה עולה מסקנה חד משמעית: חוק דמי מחלה לא אִפשר לרשב"צ להוציא את תעודת המחלה הגורפת כדי לחייב באמצעותה את כלל המעסיקים בישראל לשלם לעובדיהם, שבבידוד כפוי, דמי מחלה אף כשאלו אינם מגלים שום תסמיני מחלה ואין הם נשאים של הנגיף. תעודה זו הוצאה אפוא בחוסר סמכות ודינה בטלות"; עם זאת, "בהתבסס על כללי הבטלות היחסית, אשר נקוטים בידינו מזה שנים רבות… הגעתי לכלל מסקנה כי טוב נעשה אם נכריז על בטלותה של התעודה הכרזה פרוספקטיבית אשר תיכנס לתוקף ביום 30.9.2020".

השופט ע. פוגלמן אשר הצטרף לנימוקים ולמסקנות הנ"ל, והוסיף: "אדגיש כי אין לראות באמור משום כרסום במגמות בפסיקת בתי הדין לעבודה, שלפי דברי המדינה מעניקים פרשנות תכליתית גמישה למונחים שבחוק דמי מחלה, וכי ההכרעה מגודרת לנסיבות יוצאות הדופן של המחלוקת, שלא היתה לה עד כה מקבילה"; והנשיאה א. חיות הוסיפה: "… שינוי איזון כזה, אשר לו השלכות על זכויותיהם של הצדדים ליחסי העבודה, אינו מצוי בסמכותו של הגורם המבצע במשרד הבריאות – הוא נתון למחוקק. לפיכך, אני מצטרפת לסעד שהציע חברי ולפיו תבוטל תעודת המחלה הגורפת שהוצאה… סעד זה ראוי לו שיהיה פרוספקטיבי וכי הבטלות תושהה עד ליום 30.9.2020. חזקה על כלל הגורמים הרלבנטיים כי בפרק הזמן שעד כניסת הוראת הבטלות לתוקפה, תיבחן על ידם השאלה מיהו הגורם שראוי שיישא בנטל הכלכלי הכרוך בשמירה על בריאות הציבור בהקשר זה, וכי תיקבענה הוראות מתאימות לטובת העובדים, המעסיקים והציבור בכללותו".

[ב] ב-27.6.20 ניתן פסק דין בבג"צ 3832/20, במסגרתו נדחתה על הסף עתירה, על בסיס ההלכה, לפיה כאשר לעותר קיים סעד חלופי (בעניננו – עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים), בית המשפט הגבוה לצדק ידחה את העתירה. העותרים ביקשו להורות למשיבים לפרסם לציבור (ולמסור להם) מידע ומסמכים הנוגעים לתוכניות מסוימות (שענינן יעודי קרקע בשכונות מגורים, ואשר חלות על מקרקעין המהווים רכוש ממשלתי, בכפרים עיסאויה וא-טור), וזאת כדי להכין ולהגיש התנגדות לתוכניות. בית המשפט קיבל את עמדת המשיבים, לפיה העתירה היא בענין תכנון ובניה, ומדובר בהחלטת מוסד תכנון לפי חוק תכנון ערים, ולפיכך הענין נתון לסמכותו המקבילה של בית המשפט לענינים מינהליים בירושלים (מכח סעיף 5א(5) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2020, בצירוף פרט 2 לתוספת הרביעית לחוק).

עדכון (13.7.21)

בסקירה המקורית לעיל נכתב כי בפסק הדין בפרשת "האשה הבוגדת" – בג"צ 4602/13, 9780/17 – נמנע בג"צ מהתערבות בפסיקת בית הדין הרבני הגדול; אך ביום 24.6.21 הפך בג"צ את פסיקתו, במסגרת דיון נוסף (דנג"ץ 8537/18) בהרכב מורחב של 9 שופטים.

1.1.23

פסק דין מעניין, מיום 18.12.22, במסגרת בג"ץ 8188/22 (המשיבים: ראש מינהל רפואה במשרד הבריאות, ומשרד הבריאות), ממנו עולים כמה עקרונות מנחים בפסיקת בית המשפט הגבוה לצדק (מעבר לעקרונות ה"מוכרים" יותר, כגון שיהוי, "מעשה עשוי", עתירה "מוקדמת", סעד "תאורטי", ועוד): "בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים… כי נורה למשיבים להצהיר, כי רופאים או מיילדות, שאינם מקיימים את הוראות חוזר מינהל רפואה 17/2012 (להלן: החוזר), אינם מפרים בשל כך את סעיף 41 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], התשל"ז-1976, וממילא אינם מסתכנים בכך שיינקטו נגדם אמצעים משמעתיים… החוזר הנדון קובע הנחיות לרופאים ולמיילדות, בנוגע לעיסוק בביצוע לידות בית, אשר מוגדרות שם בתור 'לידה בבית היולדת, לאחר תכנון והכנה מראש, ומתוך בחירה של היולדת'. בתוך כך, בסעיף 3 לחוזר מפורטת רשימה של מצבי סיכון רפואי, שבהם רופאים ומיילדות אינם רשאים לבצע לידות כאמור, ובכלל זאת, כאשר היולדת ילדה בעבר בניתוח קיסרי (סעיף 3.4.2 לחוזר). עם זאת, בחוזר מובהר כי 'אין איסור על יולדת ללדת בביתה, ללא סיוע של איש מקצוע'. העותרות 2 ו-4 (להלן: העותרות) ילדו בעבר בניתוח קיסרי, ולכן החוזר אינו מאפשר לרופאים ולמיילדות לסייע להן בלידת בית בהריונן הנוכחי. בעתירה נטען כי למרות זאת, העותרות 'נחושות בדעתן' ללדת בלידת בית, 'אף ללא ליווי של רופא או מיילדת'. העותרים 1 ו-3 (להלן: העותרים) הם בני הזוג של העותרות והאבות של התינוקות אשר עתידים להיוולד להן (להלן: התינוקות)… בעתירה, שהוגשה לצד בקשה למתן צו ביניים, נטען כי אין בכוחם של העותרים להשפיע על רצון העותרות, כי התינוקות יוולדו בלידת בית; וכי סעיף 3 לחוזר מונע מרופאים וממיילדות לסייע לעותרות בלידת בית, ובמידת הצורך, להעניק להן ולתינוקות טיפול רפואי דחוף ואף מציל חיים. בנסיבות אלו, כך נטען, החוזר פוגע בזכותם החוקתית של העותרים לשוויון, ביחס לאבות אחרים, שבאפשרותם להבטיח שיינתן לילדיהם טיפול רפואי דחוף מיד לאחר הלידה, במידת הצורך; וכן בזכויות החוקתיות של התינוקות לחיים, לשלמות הגוף ולקבלת טיפול רפואי מציל חיים ללא תנאי. בעתירה נטען כי אין הסמכה בחוק לפגיעה בזכויות כאמור, מאחר שהחוזר נאכף בהסתמך על סעיף 41 לפקודת הרופאים, שהוראתו כללית, ואין בכוחו לשמש מקור הסמכה מספקת לפגיעה כאמור…

דין העתירה להדחות על הסף, אף ללא צורך בתגובת המשיבים. כמפורט לעיל, העותרים טוענים, בעיקרו של דבר, כי סעיף 3 לחוזר פוגע בזכויות חוקתיות, באשר הוא מונע, הלכה למעשה, מנשים בהריון במצבי סיכון מסוימים, ללדת בלידת בית בליווי רופא או מיילדת; וכי פגיעת החוזר בזכויות כאמור אינה כדין, משאינה מכח הסמכה מפורשת בחוק. ואולם, טיעון מסוג זה, ביחס לסעיף 3 לחוזר, כבר נדון במסגרת עתירה – שהגישו העותרות עצמן, יחד עם שתי עותרות נוספות – אשר זה לא כבר נדחתה, לגופו של ענין, בפסק דין של בית משפט זה (בג"ץ 3383/20… (24.2.2022); להלן: העתירה הראשונה). בעתירה הראשונה התבקש בית משפט זה להורות על ביטול סעיף 3 לחוזר, בטענה כי סעיף זה פוגע בזכויות החוקתיות של העותרות לקבלת טיפול רפואי ולאוטונומיה; וכי פגיעה זו אינה מכח הסמכה מפורשת בחוק, בשים לב להוראות סעיף 41 לפקודת הרופאים. בית משפט זה דחה כאמור את העתירה, ופסק כי החוזר אינו פוגע בזכות העותרות לקבלת טיפול רפואי. הודגש כי לידת בית, כמשמעותה בחוזר, היא הליך מתוכנן, שאינו בבחינת טיפול במצב חירום; וכי הזכות לקבלת טיפול רפואי שלא בחירום, אינה כוללת קבלת טיפול רפואי, באופן מנוגד להנחיות משרד הבריאות. אשר לזכות העותרות לאוטונומיה, נפסק כי אף בהנחה שהחוזר פוגע בזכות זו, הרי שלא מדובר בפגיעה בליבת הזכות, משהחוזר מבוסס על שיקולים רפואיים ומקצועיים; וכי לנוכח האמור, סעיף 41 לפקודת הרופאים הוא מקור הסמכה מספק לסנקציה, שניתן להפעיל על רופאים, שנוהגים באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות משרד הבריאות, לרבות החוזר. עינינו הרואות, העתירה הראשונה הוגשה – כאמור, על ידי העותרות עצמן – בהתייחס להוראות סעיף 3 לחוזר, בטענה כי סעיף זה פוגע בזכויות חוקתיות, שלא מכח הסכמה מפורשת בחוק. כמובהר לעיל, אף העתירה שלפנינו הוגשה בהתייחס להוראות הסעיף הנדון, והטענה שבבסיסה היא, מבחינה מהותית, הטענה שניצבה בלב העתירה הראשונה. אם כן, נראה כי הגשת העתירה שלפנינו אינה עולה בקנה אחד עם הכלל שנקבע, זה מכבר, בפסיקתו של בית משפט זה, ולפיו 'צד לדיון בבית המשפט הגבוה לצדק איננו בן-חורין להעלות מחדש ענינים, שהם בבחינת דבר שפוט בדין קודם. הכלל הזה חל על דיוני בית המשפט הגבוה לצדק, אם לפי תורת 'מעשה בית דין', ואם משום שבית המשפט לא ירשה לבעל דין להטרידו שנית, בדבר שכבר הובא לפניו קודם לכן והוכרע על ידיו, או יכול היה להיות מובא לפניו. הסעד שבית משפט זה מושיט לבעל דין, הוא סעד שבשיקול דעת, ובדרך כלל הוא לא ישתמש בשיקול דעתו לטובת בעל דין החוזר ומטרידו בענין שכבר היה לפניו' (בג"ץ 20/64… ראו גם, למשל, בג"ץ 761/13… בג"ץ 3731/95… בג"ץ 6028/97……) אמנם, כאמור, בעתירה שלפנינו נטען כי החוזר פוגע בזכויות שלא בא זכרן בעתירה הראשונה, של התינוקות ושל אבותיהם העותרים. ברם, לא היתה מניעה לצרף את העותרים כצד מעונין לעתירה הראשונה, ולטעון כבר במסגרתה בדבר הפגיעה בזכויות המוזכרות בעתירה שלפנינו; וכבר נפסק בהקשר הנדון כי 'נימוק חדש או טענה חדשה אינם עילה חדשה או שונה'; וכי ככלל, טענה שניתן היה להעלות במסגרת עתירה שכבר הוכרעה, אינה מצדיקה, כשלעצמה, לפתוח מחדש את הדיון בסוגיה (בג"ץ 578/82……) ודוק: בית משפט זה רשאי, לפי שיקול דעתו, לדון בשנית בענין שכבר הוכרע על ידו, בהינתן טעמים המצדיקים זאת, דוגמת שינוי מהותי במצב הענינים הרלוונטי (ראו: בג"ץ 7198/93……) ואולם, בעתירה שלפנינו לא הוצג טעם המצדיק דיון נוסף בסוגיה הנדונה; עצם הטענה לפגיעה בזכויות שלא נדונו בעתירה הראשונה, או הטענה כי העותרות 'נחושות בדעתן' ללדת בבית אף ללא רופא או מיילדת, אינן בגדר טעם מהסוג הנדון.

די איפוא באמור לעיל כדי להוביל לדחית העתירה על הסף. עם זאת, למעלה מן הצורך, אציין כי לא מצאתי ממש אף בטענות העותרים לגופן. אשר לטענה בדבר פגיעה בזכות התינוקות לקבלת טיפול רפואי, אין לי אלא לחזור על שנקבע בפסק הדין בעתירה הראשונה, שלפיו כאמור ביצוע לידת בית, כמשמעותה בחוזר, אינה בבחינת טיפול רפואי במצב חירום, והזכות לקבלת טיפול רפואי שלא בחירום, אינה כוללת קבלת טיפול רפואי באופן המנוגד להנחיות משרד הבריאות… כאמור, העותרים מוסיפים וטוענים כי בניגוד לאבות אחרים, החוזר אינו מאפשר להם להבטיח שיינתן לילדיהם, מיד לאחר הלידה, טיפול רפואי מציל חיים, במידת הצורך; וכי בשל כך נפגעת זכותם החוקתית לשוויון. ואולם, בהינתן שההבחנה שעורכים כאמור העותרים בינם לבין אבות אחרים היא תוצאה, בראש ובראשונה, של בחירת העותרות – בנות זוגם של העותרים – כיצד והיכן ללדת; ובשים לב לכך שהחוזר מבוסס על שיקולים רפואיים ומקצועיים, כמובהר בפסק הדין בעתירה הראשונה – ועל כך אף העותרים עצמם אינם חולקים – איני סבורה כי יש בהבחנה הנ"ל כדי לבסס פגיעה בכבודם של העותרים, וממילא, אין בטענה הנדונה כדי להוביל למסקנה כי החוזר פוגע בזכותם החוקתית לשוויון….. מכל מקום, אף בהנחה שכטענת העותרים, החוזר פוגע בזכותם החוקתית לשוויון – וכאמור, אינני סבורה כך – הרי שלא מדובר בפגיעה בליבת הזכות, משההבחנה הנדונה נובעת מטעמים הנוגעים לשלום התינוק, כך שהמסקנה בפסק הדין בעתירה הראשונה, שלפיה סעיף 41 לפקודת הרופאים משמש מקור הסמכה מספק בנסיבות הענין, תקפה אף בעניננו. סוף דבר: העתירה נדחית על הסף, וממילא נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים".

22.5.23

פסק דין מיום 18.5.23, במסגרת בג"צ 2687/23, מדגים את מידת ההתערבות הנמוכה של בית המשפט הגבוה לצדק בפסיקת בתי הדין הרבניים: "עתירה כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול… בגדרו תיקן בית הדין טעות שנפלה בפסק דין קודם שניתן בסכסוך שבין הצדדים. העותרת והמשיב נישאו בשנת 1995, ועברו להתגורר בדירה שהיתה בבעלותה של העותרת עוד בטרם נישואיהם… בשנת 1996 העבירה העותרת למשיב מחצית מהזכויות בדירה, והיא נרשמה על שם שניהם בחלקים שווים. עוד עולה כי בשלב מסוים לאחר מכן העביר המשיב לעותרת סך של 100,000 ₪, לכאורה, בתמורה לחלקו בדירה. בשנת 2002 חתמו העותרת והמשיב על הסכם גירושין שבו נקבע, בין היתר, כי המשיב יחזיר לעותרת את חלקו בדירה (להלן: הסכם הגירושין ו-סעיף הדירה, בהתאמה). בהמשך אותה שנה נתן בית הדין הרבני האזורי באשקלון (להלן: בית הדין האזורי) להסכם הגירושין תוקף של פסק דין. אלא שהעותרת והמשיב לא התגרשו, המשיכו לחיות יחד, וברבות השנים אף נולד להם ילד נוסף… עד אשר התגרשו סופית בשנת 2015. כחלק מסכסוך הגירושין מתנהלים בין העותרת למשיב הליכים שונים, ובכלל זה גם הליך בבית הדין הרבני האזורי, שבמסגרתו נתגלעה ביניהם מחלוקת באשר לבעלות בדירה, בעקבות סעיף הדירה שבהסכם הגירושין. בפסק דינו של בית הדין האזורי נקבע כי הסכם הגירושין בטל, משום שהעותרת והמשיב לא התגרשו בפועל זמן סביר לאחר שנחתם, ועל כן המשיב זכאי למחצית מערך הדירה, בהתאם לזכויותיו הרשומות. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישה העותרת ערעור לבית הדין הגדול. בפסק דינו של בית הדין הגדול מיום 1.11.2022 (הנושא את הכותרת 'החלטה', להלן: פסק הדין המוקדם) נקבע, בין היתר, כי קיים ספק באשר לתוקפו של הסכם הגירושין; וכי ללא קשר לכך, בנסיבות המקרה דנן קיים גם ספק רב אם הצדדים ביקשו לקיים את סעיף הדירה במנותק מהסכם הגירושין, אם לאו, ובכלל זה לנוכח העובדה שבשנת 2004 השיבה העותרת למשיב את הסך של 100,000 ₪ שנתן לה. לאור זאת נקבע בפסק הדין כי: 'בהתאם לכל הספיקות המצטברות שנמנו לעיל, לדעתנו מן הראוי הוא לעשות פשרה, ובמתכונת הבאה. הואיל ולפי טענות האיש, שיש לבטל את ההסכם, יש להורות על פירוק השיתוף בדירה בהתאם לרישום שלפיו מחצית של הדירה היא בבעלותו (ואז עליו להחזיר לאישה את 100,000 ש"ח שקיבל ממנה בחזרה), ומאידך, לטענת האישה לא מגיע לו דבר מהדירה לאחר שקיבל את אותם 100,000 ₪, הפשרה שאותה אנו קובעים תהיה כלהלן: האיש יקבל מתמורת הדירה 25% משוויה העדכני (לפי השומה שתיקבע על ידי שמאי מוסמך) בניכוי ערכם העדכני של אותם 100,000 ₪ לפי הערך היחסי של עליית הדירה מיום השבתם על ידי האשה […] עד ליום השומא העדכני'. הצדדים פעלו בהתאם להנחיות שנקבעו בפסק הדין, מינו שמאי מוסכם והגישו פסיקתה מוסכמת אשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 1.1.2023 (להלן: הפסיקתה). דא עקא, שחוות דעתו של השמאי העלתה כי המתווה שנקבע בפסק הדין מוביל לכך שעל העותרת לשלם למשיב כ-8,700 ₪ בלבד. ביום 9.1.2023 הגיש המשיב 'בקשה לעיון מחדש' בפסק הדין המוקדם. בבקשה נטען, בין היתר, כי 'המבקש לא הסכים לקיפוח שכזה ואין בתוצאה המתקבלת ריח של פשרה, לפיכך מבוקש לפתוח את התיק הנ"ל לעמוד על החלטת ביה"ד שבוודאי לא הביאה בחשבון פשרה בה המבקש לא מקבל דבר בניגוד לפסיקת בית הדין האזורי המקנה לו 50%'. בחלוף כחודש, ביום 9.2.2023 ומשלא ניתנה כל החלטה בבקשה, הגיש המשיב בקשה למתן החלטה כאמור. ביום 14.2.2023, קיבל בית הדין הגדול את בקשת המשיב, ונתן פסק דין חדש תחת פסק הדין המוקדם (הנושא אף הוא את הכותרת 'החלטה', להלן: פסק הדין המאוחר), כדלקמן: 'לאחר העיון, בית הדין מבהיר שאכן נפלה טעות בתחשיב שאותו ביקש בית הדין לקבוע כפשרה בנסיבות התיק, והתחשיב לא היה נכון. אין ספק, שהטעות בתחשיב הובילה לכך שהפשרה שנקבעה כבר איננה פשרה בין טיעוני הצדדים אלא קבלת עמדת האשה. קבלת הנתונים המספריים לאחר השמאות מצביעה בעליל על הטעות בתבנית של הפשרה שאותה ביקשה לקבוע כפשרה, ואין מנוס מהחזרה ממנה, ומקביעת פשרה מדויקת יותר. הבסיס לפשרה המקורית היה הענקת מחצית מהזכויות בפער שבין תביעות וטענות הצדדים (וזה היה העקרון של הפשרה שבפסק הדין הנ"ל) אלא שארעה טעות בתבנית ובתחשיב של הפשרה, שאותה קבענו'… לאור זאת, קבע בית הדין הגדול תחשיב חדש תחת התחשיב הקודם, אשר התבסס על הממוצע בין עמדות הצדדים כלהלן: לפי עמדת המשיב הוא זכאי ל-370,000 ₪ (שהם מחצית משווי הדירה בניכוי 100,000 ₪ שקיבל בשנת 2004, לפי הערכת השווי העדכנית שקבע השמאי), ואילו לפי עמדת העותרת המשיב אינו זכאי לסכום כלשהו. כפועל יוצא נקבע בפסק הדין המאוחר כי 'בהתאם לפשרה האמורה, היה מקום להורות לאישה להעביר לאיש לאלתר סך של 185,000 ₪, עבור 'חלקו' בדירה שעליו התעורר הספק'.

ביום 22.2.2023 הגישה העותרת בקשה דחופה לביטול פסק הדין המאוחר. נטען, בין היתר, כי בית הדין הגדול פעל בניגוד לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון) ולעקרונות הצדק הטבעי, בכך ששינה את פסק הדין המוקדם ואת הפסיקתה, מבלי לזמן את הצדדים לבירור נוסף, ומבלי שביקש כלל את תגובת העותרת. ביום 28.2.2023 דחה בית הדין הגדול את בקשת העותרת. בהחלטה נקבע, בין היתר, כי: 'שינוי התחשיב לפשרה בהחלטתנו הנ"ל […] אינו שינוי ההחלטה המקורית כלל אלא שינוי התחשיב המספרי של הפשרה וכפי שהובהר בהחלטתנו מיום 14.2.22 [צ"ל 14.2.23 – י"ע] […] הפשרה שנפסקה על ידנו לא נשענה על הסכמת הצדדים לעשיית פשרה, ואף לא נדרשה הסכמתם לכך. פשרה זו היא חלק מהכלים השיפוטיים להכרעת דין, כאשר לא ניתן לברר מי מבעלי הדין צודק בטענותיו […] פסק דיננו… קובע שלאור העובדה שלא ניתן לברר, האם ההסכם המדובר בוטל אם לאו, אנו מכריעים על דרך הפשרה, שמקבלת מחצית מהתביעה, ודוחה את מחציתה. לצערנו, מבלי משים, התחשיב המתרגם את הפשרה הזו למספרים היה מוטעה, והוא אינו מותנה ולא קשור כלל לטענות ולמענות הצדדים שנדונו בפנינו, אלא אך ורק לתחשיב המתמטי של עשיית הפשרה. לאחר שהתבררה לנו הטעות התחשיבית ניתנה החלטתנו המעודכנת, שלא היתה קשורה לטענות הצדדים כלל אלא לאופן התחשיב'.

מכאן העתירה שלפנינו, בגדרה שבה העותרת על עיקר טענותיה בבקשה שהגישה לבית הדין הגדול, וביקשה כי נורה על בטלותו של פסק הדין המאוחר. נטען, בין היתר, כי פסק הדין המאוחר ניתן תוך חריגה מכללי הצדק הטבעי ומתקנות הדיון המחייבות לזמן את הצדדים לבירור נוסף, בטרם ביטול פסק דין בשל טעות שנפלה בו; וכי בכך נפגעו קשות זכויותיה של העותרת. העותרת הוסיפה וטענה כי טעות ב'תחשיב' שנקבע, שקולה לטעות בפסק הדין, ואין מקום להבחין ביניהן; כי משום שמדובר בהכרעה על דרך הפשרה 'אשר התקבלה ללא עוררין על ידי הצדדים ואושרה', בית הדין הגדול מנוע מלחזור בעדו; כי אילו היתה ניתנת לה אפשרות להשמיע טענותיה, היה באפשרותה להראות כי היא זו שהשביחה את ערך הדירה על חשבונה, לאחר שנפרדה מהמשיב, וכי בחודש דצמבר 2021 פטרה את המשיב מחוב בגין מזונות קטינים, בסך של 65,000 ₪. עוד נטען כי לא נפלה כל טעות בתחשיב שנעשה בפסק הדין המוקדם, ולא התקיימה כל עילה המצדיקה עיון מחדש בו…

דין העתירה להידחות אף ללא צורך בתגובה. כלל ידוע הוא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הרבני הגדול, והתערבות בפסיקותיו תיעשה אך במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, סטיה מהוראות הדין החלות על בית הדין, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או בענינים שבהם נדרש סעד מן הצדק (בג"ץ 4940/20…) אני נכון להניח כי נפל פגם בכך שבית הדין הגדול שינה את המתווה שנקבע בפסק הדין המוקדם, מבלי שנתן לעותרת הזדמנות להשמיע את טענותיה. אולם לאחר עיון בעתירה ובנספחים לה, הגעתי למסקנה כי במכלול הנסיבות, ועל אף הפגם האמור, אין מדובר במקרה המצדיק את התערבותו של בית משפט זה, בהתחשב באמות המידה המחמירות שצוינו לעיל. לבית הדין הגדול מוקנית סמכות לבחון מחדש את קביעותיו אם עלה בליבו חשש כי נפלה טעות בפסק דינו, כאמור בפרק י"ד לתקנות הדיון (השוו למשל לבג"ץ 1388/21…) כאמור, יש טעם בטענת העותרת כי היה על בית הדין הגדול להעביר לתגובתה את בקשת המשיב….. אך במקרה דנן אין מדובר בפגם היורד לשורשה של החלטה….. במקרה שלפנינו, העותרת שטחה את טענותיה לפני בית הדין הגדול במסגרת בקשתה להורות על ביטול פסק הדין המאוחר, ובית הדין הגדול נדרש להן, ובהחלטה מנומקת דחה אותן לגופן. בתוך כך ביאר בית הדין הגדול מדוע המתווה האופרטיבי שנקבע בפסק הדין המוקדם שגוי, ואינו מבטא את הקביעה המהותית שנקבעה שם; ומדוע הוא אינו רואה לנכון לבטל את התחשיב החדש שקבע בפסק הדין המאוחר, חרף העובדה שלא ניתנה לעותרת הזדמנות להשמיע טענותיה בטרם עשה כן. משנדרש בית הדין הגדול לטענות העותרת, הגם שבדיעבד, והוציא תחת ידיו החלטה מנומקת כאמור, יש בכך כדי להקהות את עוקצו של הפגם, כך שאין תוחלת בעתירה. לכך יש להוסיף כי גם לגופם של דברים, דומה כי אכן נפלה שגגה בתוצאה הכספית, על פי המתווה שנקבע בפסק הדין המוקדם, שהיה אמור להביא לתוצאה של מעין-פשרת-אמצע בין טענות הצדדים; ואף בכך יש כדי לרכך את נפקותו של הפגם. לאור כל זאת, לא מצאנו כי הפגם שנפל מצדיק את התערבותנו, בהתחשב באמות המידה המצמצמות שתוארו לעיל (השוו למשל לבג"ץ 2862/14… בג"ץ 5507/22…) עוד יוער, כי שאר טענות העותרת, המופנות כנגד פסק הדין המאוחר לגופו, הן טענות ערעוריות באופיין, וככאלה ודאי שאינן מקימות עילה להתערבותו של בית משפט זה (ראו למשל בג"ץ 5463/21…)"

8.8.23

ראו תוספת מיום 8.8.23 לסקירה זאת – כדוגמא להתערבות חריגה של בג"צ בהחלטות בתי דין רבניים.

8.7.24

[א] פסק דין שניתן ביום 30.6.24 בבג"ץ 5132/22:

כאמור בסקירה המקורית לעיל, "בנסיבות חריגות מאד… יכולה גם פסיקת בתי דין רבניים (ובתי דין דתיים אחרים) לעמוד תחת בקורת מצומצמת של בג"צ" (וכאמור בפסק הדין שידון להלן, "הלכה עמנו, כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של בתי דין דתיים, ובתי הדין השרעיים בכלל זאת, 'וכי התערבותו של בית משפט זה בהחלטות של בתי דין דתיים תעשה במשורה…"); במקרה שנדון בפסק הדין, אלמלא התערב בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטת בית הדין השרעי לערעורים, היה נגרם עוול משווע לעותרים – ולפרשנותו של בית הדין אף היו עלולות להיות "השלכות רוחב" (כלשון פסק הדין), אשר הצדיקו את התערבות בג"צ:

"ענינה של עתירה זו בפרשנותו של סעיף 14(א) לחוק הירושה… תשעה ילדים ואלמנה הותיר אחריו מחמוד עלי כראד ז"ל… (להלן: המנוח)… בת נוספת היתה למנוח ושמה נג'יבה… נג'יבה נפטרה בשנת 1981, לפני אביה-המנוח, והותירה אחריה את ילדיה, נכדיו של המנוח, הם העותרים דכאן. ביום 11.12.1990, ולבקשת שלושת בניו של המנוח… ניתן על ידי בית הדין השרעי בנצרת צו ירושה לעזבון המנוח, ולפיו שלושת הבנים ושתיים מהבנות… הם יורשיו היחידים של המנוח, לאחר שהונחו בפני בית הדין מסמכים שונים לפיהן הסתלקו האלמנה… והבנות האחרות מירושת אביהן (להלן: צו הירושה). ברם… שמה של הבת נג'יבה ז"ל ושמם של העותרים נפקד מהבקשה למתן צו הירושה, והם לא נזכרו כלל בבקשה ובגוף צו הירושה. בעקבות סכסוך שהתגלע בשלהי שנת 2021 בין העותרים לבין המשיבים 3-5 ויורשיהם, התברר לעותרים כי שמם נפקד מצו הירושה. משכך, פנו העותרים לבית הדין השרעי בנצרת בבקשה לביטול צו הירושה. נציין כי לבקשה הצטרפו גם שתיים מבנותיו של המנוח (דודותיהן של העותרים) בטענה כי זויפו חתימותיהן על בקשתן להסתלק מהירושה של המנוח, או כי הוחתמו מבלי שתוכן המסמך ומשמעותו הוסברו להן. בית הדין השרעי בנצרת קיבל את טענת העותרים, וקבע כי מתוקף מעמדם כיורשיה של המנוחה נג'יבה, שנפטרה לפני אביה-המנוח, הם היו זכאים לרשת את סבם-המנוח, על פי הוראות סעיפים 11 ו-14 לחוק הירושה. משכך, ומשלא בא זכרם בבקשה למתן צו הירושה, ומשלא ניתנה הסכמתם לסמכותו של בית הדין השרעי להידרש לבקשה למתן הצו, הורה בית הדין על ביטול צו הירושה. לאור תוצאה זו נקבע כי אין צורך להידרש לטענות הזיוף והתרמית… על החלטת בית הדין השרעי בנצרת הגיש המשיב 4, בנו של המנוח, ערעור לבית הדין השרעי לערעורים. הערעור התקבל, מן הטעם שהעותרים אינם זכאים לקבל מאומה מירושת סבם המוריש, לאור הוראת סעיף 14(א) סיפא לחוק הירושה, הקובע כלהלן: '[חליפיו של יורש] 14. (א) ילדו של מוריש שמת לפניו והשאיר ילדים, הילדים יורשים במקומו, ועל דרך זו יורשים ילדים של כל אחד מקרובי המוריש שמת לפניו; הוראות אלה לא יחולו כאשר המוריש הניח בן זוג וכן הורים או הורי הורים כאמור בסעיף 11(א), או אחד מאלה'. נקבע כי מאחר שהמנוח הותיר אחריו את פאטמה, סבתם של המערערים, אין להכיר בהם כחליפים של אמם המנוחה. נקבע איפוא כי צו הירושה שניתן בשנת 1990 ניתן כדין, ובכך הפך בית הדין לערעורים את פסק דינו של בית הדין השרעי בנצרת. על פסק דינו של בית הדין השרעי לערעורים נסבה העתירה דנן……

הלכה עמנו, כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות של בתי דין דתיים, ובתי הדין השרעיים בכלל זאת, 'וכי התערבותו של בית משפט זה בהחלטות של בתי דין דתיים תעשה במשורה, וזאת – אך במקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטיה מהוראות חוק או כאשר נדרש סעד מן הצדק שאינו בסמכותו של בית דין אחר ליתן'… במקרה דנן, אנו סבורים כי בית הדין השרעי לערעורים שגה בפרשנותו את סעיף 14(א) לחוק הירושה, ולנוכח השלכות הרוחב שעלולות להיות לפרשנותו של בית הדין, בניגוד לפרשנות שניתנה לסעיף זה על ידי בית המשפט לעניני משפחה, מצאנו להעמיד הלכה על מכונה. לשם הנוחות, נעמיד לנגד עינינו את הוראות סעיפים 14-10 לחוק הירושה, בפרק השני לחוק שכותרתו 'ירושה על פי דין'……"

לאחר סקירת הוראות החוק הרלוונטיות, נפסק: "לשונו הפשוטה של סעיף 14(א) סיפא אכן עלולה להביא את הקורא למסקנה אליה הגיע בית הדין לערעורים, אך לא לכך התכוון המחוקק בתיקון מס' 7 משנת 1985, ואם נשים את הדגש על הסיפא של הסיפא של סעיף 14(א), אזי יובהרו הדברים… הסעיף לא בא לפגוע בזכות הירושה של הילדים (צאצאים) מכח עקרון החליפות של יורש, אך במקרה שבו המוריש מותיר אחריו בן זוג, הורים והורי הורים כאמור בסעיף 11(א) או אחד מהם, אז, ורק אז, לא תהיה זכות ירושה מכח עקרון החליפות, לילדי קרובים אחרים של המוריש שמת לפני אותם קרובים….. החריג לעקרון החליפות מתקיים איפוא במצב שבו בן הזוג יורש עם הורים או הורי הורים, והטעם לכך, הוא על מנת למנוע התנגשות בין סעיפים קטנים בסעיף 11 לחוק… תיקון מס' 7 בא להסדיר איפוא את חלוקת העזבון, כאשר יש התנגשות בין יורשים שונים ובין בן הזוג… הסעיף יחול בשני מצבים שיודגמו להלן: א. ראובן הלך לבית עולמו והותיר אחריו את שרה אשתו ואת שני אחיו. המחוקק חשש כי במקרה כזה, מכח עקרון החליפות, יבואו שני האחים ויטענו כי הם חליפים של הורי המוריש, ולכן הם זכאים למחצית, כאמור בסעיף 11(א)(1). על מנת למנוע טענה זו, בא המחוקק והבהיר, שבמקרה כזה, האח יקבל שליש בלבד, כאמור בסעיף 11(א)(2)… ב. ראובן הלך לבית עולמו והותיר אחריו את שרה אשתו ואת אמו ואחיו (או את סבתו ודודו). גם במקרה זה בא המחוקק והבהיר, כי האח לא בא כחליף של אביו של ראובן שנפטר לפניו. מאליה עולה השאלה, מה ייעשה איפוא בחלקו של אביו של ראובן? בענין זה, התקבלה בפסיקה העמדה, לפיה חלקו של ההורה המת יתווסף לחלקו של היורש החי, קרי, לחלקה של אמו של ראובן….. תמיכה בדעה אחרת אנו מוצאים בספרו של שילה, שגורס כי הוראת סעיף 14(א) סיפא מכוונת אך ורק לחלקו של בן הזוג, ולכן שרה תירש מחצית העזבון, ובמחצית הנותרת יחלוקו בחלקים שווים אמו של ראובן ואחיו…..

…הדרך בה פירש בית הדין השרעי לערעורים את סעיף 14(א) סיפא, אינה עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק, וכפי שציינו לעיל, היא עומדת גם בניגוד לפרשנות שניתנה על ידי בית המשפט לעניני משפחה…..

ומהתם להכא. נג'יבה, בתו של המנוח, נפטרה בחייו של המנוח, וילדיה המערערים, באו בנעליה, מכח עקרון החליפות. לכן, ומאחר שלא בא זכרה של נג'יבה בבקשה לצו הירושה שהגישו בניו של המנוח בשנת 1990, וממילא לא ניתנה הסכמתם של המערערים לסמכות בית הדין על פי סעיף 155 לחוק הירושה, הרי שצדק בית הדין השרעי בנצרת, כשקבע כי צו הירושה בטל מעיקרו. אשר על כן, העתירה מתקבלת, במובן זה שפסק דינו של בית הדין השרעי בנצרת יחזור ויעמוד על כנו…"

[ב] פסק דין שניתן ביום 27.5.24 בבג"ץ 3998/24:

אנצל את ה"ההזדמנות"… ואציג פסק דין נוסף, במסגרתו נמנע בית המשפט הגבוה לצדק מהתערבות בפסיקת בית הדין הרבני, משלא מצא בה כל טעות – ובוודאי שלא טעות המצדיקה התערבות:

"לפנינו עתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול… במסגרתו נדחה בחלקו ערעור שהגישו העותרים על פסק דין של בית הדין הרבני האזורי… ענינו של ההליך נושא העתירה הוא בעיקרו בשאלה, האם יכול העותר 1 להסתלק מעזבון אמו המנוחה לטובת העותרת 2 – שהיא אחותו… במרכז ההליך עומדת צוואתה של המנוחה… על פי האמור בצוואה, כלל הרכוש והזכויות של המנוחה יחולקו בחלקים שווים בין ילדיה – הם העותרים. המנוחה נפטרה בחודש מרץ 1983, כאשר היו העותרים קטינים… לאחר שהעותרים בגרו, וככל הנראה בעקבות דיון בקיום צוואת אמה של המנוחה, נפתח בבית הדין הרבני האזורי… תיק בבקשה לקיום הצוואה של המנוחה. ביום 22.12.1996 התקיים דיון בבקשה לצו קיום צוואה בו נכחו בין היתר בעלה של המנוחה – הוא אביהם של העותרים, העותרים ואחותה של המנוחה. בהתאם לאמור בפרוטוקול הדיון, נמסר כי 'כולם מקבלים סמכותו ושיפוטו של ביה"ד למתן צו ירושה/צו קיום צוואה על עזבון המנוחה'. כמו כן, בהתאם לפרוטוקול, האב מסר כי הוא מוכן לוותר על כל המגיע לו מעזבון המנוחה לטובת שני ילדיו; והעותר מסר כי הוא מסכים לתת לעותרת מחצית ממה שמגיע לו. על אף זאת, בסמוך לאחר הדיון… ניתן על ידי בית הדין צו שהוכתר בכותרת 'צו ירושה'. בצו נקבע כי שני האחים העותרים יורשים בחלקים שווים. ביום 26.7.2023 הגיש העותר בקשה לתיקון טעות סופר בכותרת הצו כך שהוא יוכתר כ'צו קיום צוואה' ולא צו ירושה; והודעה על הסתלקות מעזבון. בבקשה נטען כי העזבון לא חולק מעולם, וכי בעקבות פרוייקט פינוי בינוי בדירת המנוחה התעורר הצורך בהסדרת הענין. העותר הצהיר כי אינו מעונין בעזבון והוא מסתלק מכל חלקו לטובת העותרת.

בהחלטת בית הדין האזורי מיום 31.7.2023 נקבע כי הצו משנת 1997 הוא אכן צו קיום צוואה ולא צו ירושה. יחד עם זאת, בקשתו של העותר להסתלק מהעזבון כולו נדחתה. נקבע כי 'הואיל ומדובר בצוואה שקוימה מזה שנים רבות, חלקו של המבקש… בעזבון אמו… כבר נמצא ברשותו מהבחינה ההלכתית והחוקית', ומשניתן צו קיום הצוואה – לא ניתן להסתלק מהעזבון. יתרה מכך, עובר למתן הצו, לא ניתנה הסכמתו של העותר להקנות את כל חלקו בעזבון לאחותו, אלא רק את מחציתו, וגם משום כך דין בקשתו להידחות… בהחלטת בית הדין האזורי מיום 20.7.2023… הוסיף בית הדין האזורי, בין היתר, כי בהתאם לסעיף 72 לחוק הירושה… תיקון צו ירושה או צו קיום צוואה יכול שייעשה רק על סמך עובדות שלא היו בפני בית הדין בזמן מתן הצו. במקרה הנדון, לא התרחשה עובדה נוספת רלוונטית לענין ואין לכן הצדקה לביטול הצו בשל הסתלקות העותר מהעזבון. מעבר לכך, העותר אף הגיש את בקשתו בשיהוי ניכר. בנוסף, נקבע כי עזבון המנוחה כלל גם כספים אשר חולקו לפני שנים. לכן הצו לגביהם כבר בוצע למעשה, ואולי הוא גם בוצע ביחס לנכסי נדל"ן נוספים שהיו בבעלות המנוחה.

העותר הגיש ערעור על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול ופסק דין בערעור ניתן ביום 11.4.2024. ראשית, קבע בית הדין הרבני הגדול כי הגם שהיה צריך להוציא צו קיום צוואה ולמנות מנהל עזבון, הדבר לא נעשה והוצא חלף כך צו ירושה. עם זאת, נקבע כי בנסיבות הענין, ובהתאם לדין תורה, צו הירושה תואם את רוח הצוואה וגם נראה כי בנסיבות הענין, הדרך הנכונה לפעול בעזבון היתה להוציא צו ירושה ולא צו קיום צוואה. באשר לאפשרות העותר להסתלק מהעזבון – בית הדין הרבני הגדול עמד על כך כי בהתאם לדין, ניתן להסתלק מעזבון גם בחלוף שנים רבות, ואף אם הטעמים בבסיס ההסתלקות הם כלכליים. ביחס לעזבון המנוחה נושא ההליך דנן, נקבע כי הוא כולל חסכונות בבנקים, זכויות ממקום עבודה, מחצית מהזכויות בדירה בפתח תקווה, חלקים נוספים בדירות ובמגרש ברחובות ושליש מחנות ברמת גן. נקבע כי בנסיבות אלה, אדם סביר היה מממש את זכויותיו בצו הירושה ולא משתהה שנים רבות כל כך. לכן, חובה היה על העותר להביא ראיה לכך שהעזבון לא חולק, אף לא במקצת. ככל שיוצגו ראיות שכאלה, ניתן יהיה להוציא צו ירושה חדש שיחליף את הצו הקודם. עוד נקבע כי העותר יבהיר האם הוא מסכים להעביר את כלל הנכסים בעזבון – ולא רק את הזכויות בנכס בפתח תקווה – על שם אחותו; וכן כי אם הוא מבקש שבית הדין ימנה מנהל עזבון לצורך בירור כל הזכויות הרשומות על שם המנוחה – עליו להגיש פסיקתאות מתאימות ובית הדין יחתום עליהן. על רקע האמור הוגשה העתירה שלפנינו".

לאחר סקירת הטענות בעתירה, נפסק, בין היתר: "הלכה ידועה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי דין דתיים, ובתי דין רבניים בפרט. התערבות בהחלטות אלה שמורה למקרים חריגים בלבד, כדוגמת חריגה מסמכות, סטיה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נדרש סעד מן הצדק… אינני סבורה כי העתירה שלפנינו נמנית עם מקרים חריגים אלה. אף לגוף הדברים, לטעמי, בנסיבות שבנדון, משניתן זה מכבר צו ירושה ובוודאי לנוכח הזמן הרב שחלף מאז שניתן – לא נפלה בהקשר זה טעות בקביעת בית הדין הרבני הגדול, המצדיקה את התערבותנו בפסק דינו. אכן, ככלל, הסתלקות נכנסת לתוקף עם הגשת תצהיר הסתלקות… וככלל אף אין צורך לקבל אישור מבית המשפט כדי להסתלק מעזבון (אף שבית המשפט עשוי לבטל את ההסתלקות במקרים מסוימים…) כמו כן, סעיף 6 לחוק הירושה הקובע את זכות היורש להסתלק מהעזבון, אינו מגביל את מועד ההסתלקות למועד מתן צו הירושה או צו קיום הצוואה, אלא רק למועד חלוקת העזבון. בין המועדים הללו עשוי להיות פער, שכן היקף העזבון הנותר לחלוקה (נכסי העזבון לאחר סילוק חובות העזבון) מתברר לעתים בשלב המאוחר למתן הצווים. אולם כאשר – כמו במקרה דנן – ההסתלקות מהעזבון נעשית פרק זמן ממושך מאוד לאחר שניתן צו ירושה או צו קיום צוואה, מסקנת בית הדין הרבני הגדול, לפיה המבקש להסתלק חייב להוכיח כי העזבון טרם חולק, היא מסקנה שאינני סבורה שיש מקום שנתערב בה (ואינני מחווה דעה ביחס לשאלה מה דינה של הסתלקות מהעזבון שנעשית בסמוך לאחר מועד צו הירושה או צו קיום הצוואה). הדבר נובע, בין היתר, מהחשש כי הצורך בתיקונם של הצווים שניתנו זה מכבר (צו ירושה או צו קיום צוואה) יפגע בציפיותיהם של הצדדים השלישיים, שהסתמכו על הצווים בטרם התיקון. מעבר לכך, הזמן הרב שחלף מאז ניתן הצו ועד אשר הוגשה בקשת ההסתלקות, עשוי גם להקשות על בירור העובדות לאשורן, ובכלל זה על בירור השאלה, האם העזבון או חלקו חולק כבר אם לאו. הקביעה לפיה על המבקש להסתלק מהעזבון לאחר שניתן צו ירושה או צו קיום צוואה בנסיבות בהן חלף זמן רב מאז ניתנו צווים כאמור, מוטל הנטל להוכיח כי העזבון טרם חולק – מאזנת כראוי בין כלל השיקולים הללו. לנוכח טענות העותרים בהקשר זה, יש להוסיף כי ביכולתם של העותרים להציג ראיות שעל פיהן הנכסים הללו עדיין רשומים על שם המנוחה וכי הם לא חולקו. לא זו אף זו, העותרים יכולים לפעול כפי שהציע בית הדין הרבני הגדול, ולבקש מבית הדין שימנה מנהל עזבון לצורך בירור כל הזכויות הרשומות על שם המנוחה.

לבסוף אין לקבל גם את הטענה שהעלו העותרים ביחס לקביעתו של בית הדין הרבני הגדול, שלפיה בהתאם לדין תורה אין לראות בעותר כמי שהסתלק מהעזבון. זאת, לנוכח הוראתו של סעיף 155(א) לחוק הירושה, שלפיו מוסמך בית דין דתי לתת צו ירושה וצו קיום צוואה 'אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך'; וסעיף 155(ג) לפיו במקרה שכזה רשאי בית הדין הדתי 'לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו', בכפוף לשמירת זכויותיהם של קטין ופסול דין. בעניננו… הצדדים הרלוונטיים אכן נתנו את הסכמתם לכך שבית הדין הרבני ידון בצו ירושה וצו קיום צוואה של המנוחה. משהגענו לכלל מסקנה כי דין תורה אכן רלוונטי, ומשמדובר במסקנה עובדתית לפיה העותר ויתר על זכויותיו בדין תורה, על מנת לקיים את צוואת המנוחה – קרי חלוקה שווה בין האחים; ולא הסתלק ממחצית מהעזבון – אין להתערב גם בהיבט זה של פסק הדין…"

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.