באילו נסיבות כדאי לערוך צוואה

לסקירה מקיפה יותר – ראו קובץ ה-PDF בסופה של סקירה זו.

 

בהתאם לחוק הירושה, לאחר שאדם נפטר, הוא מותיר אחריו “עזבון”, העובר ליורשיו – שהינם “יורשים עפ”י דין”, אלא אם הותיר הנפטר צוואה.

בסעיף 10 לחוק הירושה נקבעת זהות קרובי המוריש אשר עשויים להיות יורשים עפ”י דין; זהות היורשים בפועל , סדר ההורשה והיקף הירושה, נקבעים לפי סעיפים 11-16 לחוק. אשר לירושה עפ”י צוואה, בכפוף לסייגים מסוימים, רשאי כל אדם לקבוע בעצמו, מי יהיו יורשיו, ובמה הם “יזכו” (כלשון החוק). ה”זוכים” אינם חייבים להיות בני משפחה קרובים, ואפילו לא בני משפחה כלל (והם אף אינם חייבים “בשר ודם” – וכלשון החוק, גם “תאגיד כשר לרשת”). בניגוד לארצות מסוימות, אין לפי הדין הישראלי “שריון” כלשהו, לטובת קרובי משפחה מסוימים.

להורשה מחושבת, מודעת ומתוכננת, יכולה להיות תועלת רבה, הן בהיבט הכלכלי, הן מבחינת שמירה על אחדות המשפחה, וכל זאת, באופן “צודק” (לפי תפיסתו האינדיבידואלית של כל מוריש).

באילו נסיבות כדאי לערוך צוואה?

בראש ובראשונה, במקרים בהם קביעת זהותם/חלקיהם של היורשים, בהתאם לחוק הירושה, לא תשקף באופן מלא ומדויק את רצונו ומאוויו של המוריש, יהיה הטעם לכך אשר יהיה.

באתר משרד המשפטים ישנן דוגמאות מובהקות למקרים ממין אלה: למשל, “בני זוג פרודים”, “זוג שנשוי נישואים שניים ולכל אחד מבני הזוג יש ילדים משלו”, וכדומה. אך פרט לדוגמאות המובאות שם, עולים על הדעת מקרים רבים נוספים, בהם עשוי המוריש, מטעמים שונים, להעדיף לקבוע בעצמו, במסגרת צוואה, את אופן ההורשה:

“ברירת המחדל” עפ”י חוק הירושה, הינה כי יורשים מסוימים “חולקים ביניהם בשווה” (למשל, “ילדי המוריש”, “הורי המוריש”). אך לעתים עשוי המוריש “להעדיף” צאצא מסוים – למשל, עקב מוגבלות – ולזכות אותו בלבד בנכס מסוים, או להקנות לו חלק גדול מן העזבון, ולשם כך הוא חייב לערוך צוואה.

כאשר רק אחד מן הצאצאים “מגלה ענין” בעסק שהקים המוריש ו”ממשיך את דרכו”, עשוי המוריש להקנות את זכויותיו בעסק (כספים, מניות, ניהול), לאותם צאצא (ואולי אף לקבוע בשל כך “הוראות מאזנות”, לטובת יתר צאצאיו).

לעתים “נהנים” צאצאים מסוימים מסיוע כספי משמעותי מצד המוריש, בעודו בחייו (למשל, סיוע ברכישת דירה עקב נישואין). במקרים ממין אלה, עשוי המוריש לנסות “למנוע עיוות” במסגרת צוואה, ולהקנות חלק גדול יותר מעזבונו ליתר צאצאיו. לעתים דווקא בוחר המוריש “לנשל” או “להדיר” את מי מיורשיו עפ”י דין, מכל עזבונו או מחלקו. דבר זה אפשרי רק במסגרת צוואה. יש להדגיש, כי אין תוקף ל”צוואה נגטיבית” (“כולה לשלילה”).

יתכן שהמוריש יהיה מעונין לכלול בצוואה הוראות, כגון, רצונו במינוי אפוטרופוס חלופי לילדו או לקרובו, בהתאם לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (“הבעת רצון”).

הן בירושה עפ”י דין והן בירושה מכח צוואה, עשוי להתמנות “מנהל עזבון”. ההחלטה אם למנות מנהל עזבון, וקביעת זהותו, מסורות אמנם בלעדית לשיקול דעת ביהמ”ש, אך סביר כי הוא יתחשב ברצון המצווה.

אם בין היורשים עשויים להיות קטינים, ניתן לצוות כי הכספים שיגיעו להם יופקדו בחשבון נאמנות, וכיוצ”ב.

יתכן כי המוריש חש חובה מוסרית לדאוג לקרוב משפחה או לאדם אחר, ויעניק לו חלק מעזבונו.

בנוסף, במסגרת צוואה ניתן ליצור “הקדש” (לפי חוק הנאמנות).

לעתים (בד”כ כאשר מדובר במוריש מבוגר, אשר יש לו כבר נכדים, וניתן להניח כי לא יהיו לו נכדים נוספים), עשוי המוריש להעדיף להוריש את עזבונו במישרין לנכדיו, ולא לצאצאיו. למשל, אם יש למוריש 3 צאצאים – לאחד ילד אחד, לשני שניים ולשלישי ארבעה – עשוי המוריש להעדיף להוריש, בצוואה, לכל אחד מנכדיו, 1/7 מעזבונו.

צפיה מראש של היבטי מיסוי עשויה להכתיב את אופן ההורשה.

עפ”י חוק הירושה, לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון, רשאי יורש להסתלק מחלקו בעזבון (כולו או מקצתו) או מ”מנה” שהוא זכאי לה עפ”י צוואה (כולה או מקצתה), ויראו אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה. “הסתלקות” יכולה להיות “כללית”, או לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש (ולטובתם בלבד). “מנה” מוגדרת בחוק הירושה כנכס מנכסי העזבון או טובת הנאה בעזבון. מבלי להיכנס לדיון מעמיק, יצוין כי יורש מנוע מהסתלקות, בין היתר, כשמדובר בירושה עפ”י דין ובנכס ספציפי אשר נכלל בעזבון. למשל, אם העזבון כולל דירה, היורש אינו רשאי להסתלק רק מזכויותיו בדירה. בדוגמא זו, רשאי היה היורש להסתלק מזכויותיו בדירה, רק אם מדובר בירושה מכח צוואה (ואף אז, רק אם הדירה צוינה באופן ספציפי בצוואה, ומהווה “מנה”…) מוריש אשר צופה אפשרות, כי מי מיורשיו עשוי לרצות להסתלק מנכס מסוים, יסייע לו ע”י עריכת צוואה אשר תתייחס ספציפית לנכסים מסוימים.

חובות שיש למי מן היורשים יכולים אף הם להוות שיקול. לאחרונה ערכתי צוואה, במסגרתה הורתה המצַוָה כי בנה הראשון, ונכדיה מבנה השני, יִרשו את עזבונה. המצוָה קבעה כך, משום שלבנה השני יש נושים, אשר עלולים לשים יד על חלקו בעזבון, ומשום כך היא בחרה “לדלג” עליו. מדובר בשיקול לגיטימי מצד מוריש (להבדיל ממקרים רבים, בהם נפסלה “הסתלקות” של יורש מחלקו בירושה, ללא הצדקה ובאופן פיקטיבי – ולמעשה, כדי להבריח רכוש מנושיו).

יתכן כי הדבר מנוגד לאינטואיציה, אך גם רצון לשמור על אחדות המשפחה עשוי להוות שיקול רלוונטי לעריכת צוואה. ישנם מקרים בהם “חשדנות” הדדית בין בני משפחה, עלולה להתגבר ככל שהמוריש מזדקן – אך מוריש אשר דואג ליידע את קרוביו, כי כבר ערך צוואה, וכי אין בכוונתו לשנותה, עשוי להפחית מה”מוטיבציה” שלהם לנסות ולהשפיע עליו (בין אם יביא את תוכן צוואתו לידיעתם, ובין אם לאו).

והדוגמא האחרונה שאביא, הינה עריכת “צוואות הדדיות”. הנושא נדון בסקירה אחרת, ולעניננו די לציין כי עפ”י חוק הירושה, “בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר”, וממילא, מתחייבת עריכת צוואות…

להשלמת התמונה, גם במקרים בהם עשויה הורשה עפ”י דין, כשלעצמה, לשקף את רצון המוריש, בנוגע למה שיקרה עם עזבונו “רגע אחרי מותו”, הוא עשוי לערוך צוואה, כדי “לשלוט” במידה מסוימת על עזבונו בהמשך (למשל, כדי למנוע ממנו “להתגלגל” לגורמים לא רצויים).

נניח כי היורשים עפ”י דין הינם ילדי המוריש – זהו אמנם רצון המוריש, אך הוא עשוי להתנות את הזכיה בתנאים (למשל, בקשר למצבם המשפחתי של היורשים, כגון גירושין). החוק מאפשר למצווה, בין היתר, “לצוות שיורש יזכה בהתקיים תנאי או בהגיע מועד”, או “לצוות שיורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי או בהגיע מועד”, וכדומה – אך זאת ניתן לעשות רק במסגרת צוואה.

המוריש עשוי גם לקבוע הוראת “יורש אחר יורש” (כלומר, לצוות ליורש ראשון, שאחריו יזכה יורש שני במה ש”יותיר” הראשון. היורש הראשון רשאי רשאי לנהוג כרצונו במה שירש, פרט לעריכת צוואה שתפגע בזכויות היורש השני. לא אחת נקבע כי היורש הראשון יהיה בן/בת הזוג, ואחריו יבואו הצאצאים המשותפים), או הוראת “יורש במקום יורש” וכו’.

דוגמא נוספת: נניח כי היורשים עפ”י דין הינם בת הזוג של המוריש, וילדי של המוריש. המוריש עשוי לערוך צוואה על מנת להבטיח זכות מגורים של בת הזוג, בדירה שתיכלל בעזבונו.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

אין לעשות שימוש בסקירה ו/או בצרופות ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

להורדת הסקירה המורחבת בקובץ PDF – לחץ כאן

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן