אפוטרופוס על פי מינוי – ו”הנחיות מקדימות לצורך מינוי אפוטרופוס”

באופן כללי בלבד, אפוטרופוס הינו אדם או תאגיד, שתפקידו לדאוג לעניניו של מי שאינו מסוגל (או מתקשה) לנהל בעצמו כראוי את עניניו (כולם או חלקם). הנושא מוסדר בהרחבה ובפירוט בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 (להלן: “החוק“). ישנם סוגים שונים של אפוטרופסים: לפי סעיף 14 לחוק, “הורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים“; אך במקרים מסוימים (כגון, אם ההורים מתו, או הוכרזו כפסולי-דין, או שאפוטרופסותם על ילדם הקטין נשללה או הוגבלה בנסיבות מסוימות),  ניתן למנות לקטין אפוטרופוס אחר או נוסף. גם כשמדובר בבגיר (ובמיוחד כשמדובר ב”פסול דין” או ב”אדם שאינו יכול לדאוג לעניניו”  – לרבות קטין שזה היה מצבו והגיע לגיל 18), יש לעתים צורך במינוי אפוטרופוס, כלומר מדובר ב”אפוטרופוס על פי מינוי”; בכך עוסקת סקירה זו. ראוי לציון גם המושג “אפוטרופוס למעשה” (סעיף 67 לחוק), שהינו “מי שפועל כאפוטרופוס… אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו” (נושא שיידון בסקירה נפרדת). ניתן למנות אפוטרופוס לענינים רפואיים, לענינים אישיים ולעניני רכוש (או לחלק מאלו), אם כי בדרך כלל הביטויים השגורים הינם “אפוטרופוס לגוף” ו”אפוטרופוס לרכוש”. אפוטרופוס על פי מינוי כפוף לפיקוח של האפוטרופוס הכללי במשרד המשפטים, ושל בית המשפט, וחלות עליו הוראות חוק שונות (שרק על מקצתן נעמוד בהמשך), ובכלל זאת מוטלות עליו חובות (בהן לא תעסוק סקירה זו), ובין היתר, לדווח באופן תקופתי לאפוטרופוס הכללי, לנהל חשבון בנקאי נפרד לאפוטרופסות, וכיוצ”ב.

באפריל 2016 התקבל תיקון 18 לחוק, במסגרתו נערכה רפורמה מקיפה, שנועדה לאפשר כמעט לכל אדם לממש את רצונו ובחירותיו, ככל הניתן תוך מימוש האוטונומיה שלו, וצמצום ההתערבות הכפויה בחייו. בין היתר, יצר התיקון לחוק הסדרים משפטיים חדשים, פחות “דרסטיים” מאשר מינוי אפוטרופוס: ההסדר שמהווה חלק נכבד מן התיקון הינו “יפוי כח מתמשך”; בניגוד לכל יפוי כח אחר (אפילו “נוטריוני”, אך למעט יפוי כח “בלתי חוזר”), אשר מאבד תוקף חוקי, כאשר “נגרעת כשרותו” של מייפה הכח – יפוי כח מתמשך דווקא ייכנס לתוקף (באופן ובתנאים המפורטים ביפוי הכח המתמשך ובחוק), אם חלילה מייפה הכח (המכונה “הממנה”) “חדל להיות מסוגל להבין בדבר, בענין שלגביו ניתן יפוי הכח המתמשך…” במסגרת “מסמך הבעת רצון”, רשאים הורה של קטין, ואפוטרופוס שהוא קרובו של קטין או בגיר, לציין את שמו של אפוטרופוס מחליף, שימונה במקומם, בנסיבות בהן לא יוכלו להמשיך לקבל החלטות בענינו של אותו קטין או בגיר (וזאת בנוסף ל“הבעת רצון בצוואה” – אפשרות שכבר היתה קיימת לפני תיקון 18 לחוק, ואשר אף בה הוכנסו שינויים); ההסדר של “תמיכה בקבלת החלטות” מיועד לאדם אשר מסוגל לקבל החלטות, אך מתקשה בקבלת מידע או בהבנתו (בהעדר סיוע) – ומאפשר לו להסתייע, בין היתר לשם איסוף מידע רלוונטי ובהתאמתו להבנתו, ב”תומך בקבלת החלטות”, וכך לממש בפועל את זכותו לקבל בעצמו החלטות, בתחומים שונים שנוגעים לחייו, ולהוציאן אל הפועל. גם בענינים הקשורים לאפוטרופסות עצמה, שחלקם כבר באו לידי ביטוי בחוק (לפני תיקון 18), נערכו שינויים (ותוספות) משמעותיים, אשר על חלקם נעמוד להלן.

סקירה זו תעסוק, באופן כללי, במינוי אפוטרופוס – וכן, ספציפית, בהסדר משפטי נוסף, שנוצר במסגרת תיקון 18 לחוק: “הנחיות מקדימות לצורך מינוי אפוטרופוס”.

סעיף 33(א) לחוק, קובע, בין היתר: “בית המשפט רשאי למנות אפוטרופוס…… (3) לפסול דין… (4) לאדם אחר שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לעניניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו…” [במאמר מוסגר: מינוי אפוטרופוס אינו שולל מאדם את כשרותו המשפטית – וכפי שניתן ללמוד מעצם האבחנה בין “פסול דין” לבין מי ש”אינו יכול… לדאוג לעניניו…”]

במסגרת תיקון 18 נוסף לחוק סעיף 33א, שחל רק לגבי מינוי אפוטרופוס לבגיר, אשר “אינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לעניניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו” (כלשונו של סעיף 33(א)(4) הנ”ל), ואשר קובע:

“[א] לא ימנה בית המשפט אפוטרופוס לאדם בגיר לפי סעיף 33(א)(4), אלא אם כן ראה כי התקיימו כל אלה: (1) בלא מינוי עלולים להיפגע זכויות, אינטרסים או צרכים של האדם; (2) לא הופקד אצל האפוטרופוס הכללי יפוי כח מתמשך שערך האדם בענינים שלגביהם מתבקש המינוי; (3) לא ניתן להשיג את המטרה שלשמה נדרש מינוי אפוטרופוס ולשמור על טובתו של האדם בדרך המגבילה פחות את זכויותיו, חירותו ועצמאותו, לאחר שבחן את החלופות בנסיבות הענין, לרבות האפשרות למנות תומך בקבלת החלטות לפי סעיף 67ב.

[ב] נוסף על האמור בסעיף קטן (א), לא ימנה בית המשפט אפוטרופוס לאדם שאינו מסוגל לדאוג לעניניו אך מסוגל לקבל החלטות בקשר אליהם, אלא בנסיבות מיוחדות…

[ג] (1) על אף האמור בסעיף קטן (א), לא ימנה בית המשפט אפוטרופוס לאדם בגיר לפי סעיף 33(א)(4), שהפקיד יפוי כח מתמשך אצל האפוטרופוס הכללי כאמור בסעיף קטן (א)(2), אלא אם כן מתקיימים התנאים למינוי אפוטרופוס נוסף… או שיפוי הכח או מינוי על פיו בוטלו… (2) מינה בית המשפט אפוטרופוס לאדם כאמור בפסקה (1) והפקיד אותו אדם הנחיות מקדימות אצל האפוטרופוס הכללי, יורה בית המשפט לאפוטרופוס שמינה לפעול בהתאם להן או לקיימן בקירוב להן כאמור בסעיף 32לא, אלא אם כן התקיים תנאי מהתנאים המנויים בסעיפים קטנים (ג) עד (ד) של הסעיף האמור.

[ד] בית המשפט הממנה אפוטרופוס לבגיר לפי סעיף 33(א)(4) יפרט בהחלטתו ענין אחד או יותר שיימסרו לאפוטרופוס מבין הענינים האלה: (1) ענין מסוים או ענינים מסוימים שיקבע בית המשפט; (2) ענינים רפואיים; (3) ענינים אישיים; (4) עניני רכוש.

[ה] בבוא בית המשפט לקבוע את הענינים שיימסרו לאפוטרופוס שמונה לפי סעיף זה יצמצם בית המשפט ככל האפשר את הענינים שיימסרו לאפוטרופוס אם ניתן להשיג את המטרה שלשמה מונה האפוטרופוס ולשמור על טובתו של האדם בלי לקבוע ענינים נוספים.

[ו] בבוא בית המשפט לקבוע את תקופת המינוי של אפוטרופוס שמונה לפי סעיף זה ישקול לצמצם את התקופה אם ניתן להשיג את המטרה שלשמה מונה האפוטרופוס בתקופה קצרה יותר.

[ז] בית המשפט רשאי לתת בצו המינוי הוראות בנוגע לפעולתו של אפוטרופוס ולקבוע תנאים והגבלות לגבי פעולתו כאמור.

[ח] בנימוקיו למינוי יתייחס בית המשפט לשיקולים ששקל במינוי האפוטרופוס לפי סעיף זה, לרבות לענין תקופת המינוי”.

בפסק דין שניתן לפני חודשים ספורים על ידי בית המשפט לעניני משפחה בתל אביב (א”פ 30994-03-19), נכתב, בין היתר: “הדין הישראלי, בוודאי לאחר תיקונו של החוק, אינו ממהר למנות אפוטרופוס ולשלול את כשרותו המשפטית של אדם באין סיבה טובה לכך. כך היו פני הדברים בעבר ומשתוקן תיקון 18 נכונים הדברים ביתר שאת ובמצוות המחוקק. ברירת המחדל היא, אפוא, שלא ימונה לאדם אפוטרופוס בכל מקום בו ניתן להימנע מכך“.

ככלל, כאשר בית המשפט מוצא שיש מקום למנות אפוטרופוס, חל סעיף 35 לחוק:

“[א] בית המשפט ימנה לאפוטרופוס מי שנראה לו בנסיבות הענין מתאים ביותר לטובת האדם, תוך התחשבות ברצונו.

[ב] במינוי אפוטרופוס לקטין לפי סעיף 33(א)(1) ייתן בית המשפט עדיפות לאדם מתאים שהוא בן משפחתו של הקטין, אלא אם כן מצא כי בנסיבות הענין יהיה זה לטובת הקטין למנות לו אפוטרופוס שאינו בן משפחתו; בסעיף קטן זה, ‘בן משפחה’ – אח, אחות, הורה של הורה, אח או אחות של הורה, בן זוג או בת זוג של הורה”.

כמו כן, לפי סעיף 36 לחוק: “לפני מינוי האפוטרופוס ישמע בית המשפט את דעת האדם אם הוא מסוגל להבין בדבר וניתן לברר דעתו”; ולפי סעיף 37 לחוק: “לא יתמנה אפוטרופוס אלא מי שהביע לבית המשפט את הסכמתו לכך”.

כאמור, תיקון 18 לחוק יצר הסדר משפטי חדש: “הנחיות מקדימות לצורך מינוי אפוטרופוס”. לחוק נוסף סעיף 35א, הקובע:

“[א] אדם בגיר שהוא בעל כשירות רשאי לתת הנחיות מקדימות לצורך מינוי אפוטרופוס (בסעיף זה – הנחיות מקדימות) שבהן יפרט את שמו של יחיד או תאגיד, אחד או יותר, שהוא מבקש כי ימונה לו כאפוטרופוס בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 33א, וכן רשאי הוא לתת הנחיות מקדימות שבהן יפרט את רצונו לגבי החלטות עתידיות שיתקבלו בשמו או פעולות שיינקטו בשמו על ידי האפוטרופוס שימונה לו כאמור, בין שפירט את שמו של האדם שהוא מבקש כי ימונה לו כאפוטרופוס ובין אם לאו; לענין זה, ‘בעל כשירות’ – מי שמסוגל להבין את המשמעות של מתן הנחיות מקדימות לצורך מינוי אפוטרופוס, מטרותיהן ותוצאותיהן.

[ב] הנחיות מקדימות לפי סעיף זה ייערכו בכתב לפי טופס שייקבע בתקנות וייחתמו בפני עורך דין; טופס הנחיות מקדימות המתייחס גם לענינים רפואיים ייקבע בהסכמת שר הבריאות.

[ג] הנחיות מקדימות לפי סעיף זה יופקדו אצל האפוטרופוס הכללי; ההפקדה תהיה במסירת עותק מקורי של ההנחיות בידי הממנה בעצמו או על ידי עורך הדין שבפניו הן נערכו; הפקדת ההנחיות המקדימות היא תנאי מוקדם לכניסתן לתוקף.

[ד] על אף האמור בסעיף 35, נתן אדם הנחיות מקדימות ומצא בית המשפט כי יש למנות לו אפוטרופוס לפי סעיף 33א, ימנה בית המשפט לאפוטרופוס את האדם ששמו צוין בהן כאפוטרופוס ויורה לו לפעול בהתאם להנחיות המקדימות, אלא אם כן התקיימו הנסיבות המפורטות בסעיף 32לא(ג) או (ד), או אם סבר בית המשפט כי מינוי האדם שצוין כאפוטרופוס או כי קיום ההנחיות המקדימות יפגעו פגיעה של ממש באדם.

[ה] על הנחיות מקדימות לפי סעיף זה יחולו הוראות סעיפים…… בשינויים המחויבים.

[ו] אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מהוראות סעיף 67ו”.

אמנם, בסעיף 35(א) לחוק כבר נקבע, כאמור, כי יש להתחשב ברצונו של מי שמתמנה לו אפוטרופוס, ובסעיף 36 לחוק נקבע כי “לפני מינוי האפוטרופוס ישמע בית המשפט את דעת האדם אם הוא מסוגל להבין בדבר וניתן לברר דעתו” – אולם לעתים כבר מאוחר מכדי לשמוע את דעתו של אותו אדם…

במסגרת “הנחיות מקדימות לצורך מינוי אפוטרופוס”, רשאי כל אדם בגיר וכשיר, להביע מראש (בדומה לעקרון החל על יפוי כח מתמשך) את רצונו, בשני ענינים (או רק באחד מהם): הוא רשאי להתייחס לזהות האפוטרופוס (אם וכאשר ימונה לו); והוא רשאי לתת “הנחיות מקדימות שבהן יפרט את רצונו לגבי החלטות עתידיות שיתקבלו בשמו או פעולות שיינקטו בשמו על ידי האפוטרופוס שימונה לו כאמור”.

ההנחיות חייבות להיות מופקדות אצל האפוטרופוס הכללי, כתנאי מוקדם לכניסתן לתוקף; והן תערכנה בפני עורך דין שהוסמך לכך (הוראות ממין אלו שחלות גם לגבי יפוי כח מתמשך).

אם בית המשפט מוצא כי יש למנות אפוטרופוס, “ברירת המחדל” תהיה מינויו כאפוטרופוס של האדם ששמו צוין בהנחיות המקדימות – אלא אם מצא בית המשפט, מן הטעמים המפורטים בחוק, שלא למנות את אותו אדם כאפוטרופוס. בכל מקרה, מינוי אפוטרופוס טעון החלטה של בית משפט.

לפי סעיף 67ו(א) לחוק, “האפוטרופוס ישמע את דעת האדם שהוא אפוטרופסו, ישתפו בכל ענין והחלטה הנוגעים אליו ויתייעץ עמו, אם ניתן לברר את דעתו…” ולפי סעיף 67ו(ג) לחוק, “מידע והסברים שעל האפוטרופוס למסור לאדם… יימסרו לו בלשון פשוטה בהתאם ליכולת הבנתו…”; סעיף 67ו(ב) לחוק עוסק באופן קבלת החלטותיו של האפוטרופוס. וחל בכל מקרה של מינוי אפוטרופוס – ובאופן ספציפי, מתייחס סעיף 67ו(ב)(1) למקרה שניתנו הנחיות מקדימות, ומעניק להם (בכפוך לסייגים הקבועים בחוק) “מעמד בכורה”: “בקבלת החלטות בעניינים שבסמכותו יפעל אפוטרופוס לפי המפורט להלן: (1) אם נתן האדם שהוא אפוטרופסו הנחיות מקדימות כאמור בסעיף 35א באותו ענין – בהתאם להנחיות המקדימות…”

להשלמת התמונה: בהתאם לסעיף 60 לחוק, אפוטרופוס רשאי “להתפטר מתפקידו” (אך “ההתפטרות אינה תופסת אלא אם בא עליה אישור בית המשפט ומן היום שנקבע לכך באישור”); בהתאם לסעיף 61, “בית המשפט רשאי לפטר אפוטרופוס אם לא מילא תפקידיו כראוי או אם ראה בית המשפט סיבה אחרת לפיטוריו”; ובהתאם לסעיף 62 לחוק, “אפוטרופסות על קטין פוקעת בהגיעו לבגרות; על פסול דין – עם ביטול פסלותו על ידי בית המשפט; על מי שאינו קטין או פסול דין – אם קבע בית המשפט שחדלו סיבות האפוטרופסות או שהושגה מטרתה; פקיעת אפוטרופסות כזאת היא מן היום שנקבע לכך על ידי בית המשפט; אפוטרופסות על כל אדם פוקעת במותו”.

עדכון (24.9.20)

ב-7.9.20 פורסם (ק”ת 8739) תיקון משמעותי בתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (יפוי כח מתמשך, הנחיות מקדימות לאפוטרופוס ומסמך הבעת רצון), התש”ף-2020.

התפרצות מגיפת הקורונה הובילה, בין היתר, לבחינת נחיצותם של הסדרים שונים שקבועים בחוק או בתקנות – “הן לתקופת הקורונה והן לתקופת השגרה” (כלשון דברי ההסבר שנלוו לטיוטת התיקון של התקנות, שפורסמה ב-24.6.20).

כך, למשל, עד לאחרונה, לאחר הגשה מקוונת של יפוי כח מתמשך (ומסמכים נוספים בהתאם לתיקון 18), נדרשה גם הגשת עותק “פיזי” (זהה) לאפוטרופוס הכללי; עתה בוטלה חובת הפקדת “מסמך הנייר המקורי” במשרדי האפוטרופוס הכללי, ונקבע כי די בשליחת המסמך החתום בחתימה אלקטרונית מאושרת, באופן מקוון, לשם עמידה בדרישה להפקדת מסמך המקור. לצד זאת, ניתנה גם לממנה אפשרות לבצע הפקדה מקוונת (אך כדי לאפשר מענה הולם גם לאוכלוסיות שאין להן גישה למערכת הממוחשבת, תיוותר האפשרות להפקדה בהתייצבות פיזית); נקבעו תקופות מינימליות בהן נדרש עורך המסמך עותק מקוון מקורי, ועותק נייר מקורי; ועוד.

תוספת (27.11.20)

ביום 22.9.20 ניתן פסק דין בא”פ 21617-09-17, במסגרתו “בית המשפט ניצב בפני סוגיה מורכבת, והיא מי תשמש האפוטרופוס על גופו ורכושו של האדם – אשתו או אמו – שתי הנשים הקרובות לו ביותר. שאלה נוספת היא מהו רצונו של האדם, ושאלת משנה היא כושרו הקוגניטיבי להביע רצונו והמשקל שיש לייחס לרצונו“.

מדובר באדם כבן 40 [שכונה בפסק הדין – “משה”], אב לילדים קטינים, אשר בעקבות תאונה קשה, נותר מרותק לכסא גלגלים, והוא מתקשר באמצעות תנועות עינים המתורגמות לכתב באמצעים טכנולוגיים. “אין מחלוקת בין הצדדים והגורמים המקצועיים שמטובתו של משה לצאת את בית האבות, בו שוהה עם מי שאינם בני גילו כלל ועיקר, ולא נועד לכתחילה עבור בני גילו. יתרה מכך, משה אמנם משותק מכף רגל ועד ראש ומתקשר באמצעות תנועות עינים בלבד, אך הוא אכן מתקשר, אינו סובל מקשיים קוגניטיביים להביע או לגבש רצון, ומסוגל להביע את דעתו המפורשת”.

פסק הדין הכריע במחלוקת שניטשה בין אשתו של משה (אשר בעבר מונתה כאפוטרופסית זמנית), לבין אמו, אשר ביקשו שתיהן להתמנות כאפוטרופסיות (דרך קבע) לגופו ולרכושו. בהתאם לתסקיר שעמד בפני בית המשפט, “קיימת תמימות דעים בין הגורמים השונים, שהתנהלות האם הביאה ומביאה לקשיים רבים עבור משה והטיפול בו. בין האם לבין משה בנה קיימים משקעים רבים וארוכי שנים… היא הפכה לנטל משמעותי על הצוות שמטפל במשה באופן מסור ויום יומי, ואת עבודתם הפכה לבלתי נסבלת. האם שוהה כמעט מדי יום בבית האבות לצד משה במשך שעות רבות ובהיבטים רבים השתלטה על כל היבט בחייו…

מאידך גיסא, ולמרות שבעבר היה משה אמביוולנטי ביחס לזהות האפוט’, כיום עמדתו של משה מגובשת, והוא מביע באופן מפורש את רצונו שאמו תשמש אפוט’ על גופו ורכושו כאחד. אין מחלוקת עוד שמשה הגיש נגד האישה תביעת גירושין באמצעות טוען רבני, שתלויה ועומדת בבית הדין הרבני, והוא מביע רצון חד משמעי להתגרש ממנה”.

בפני בית המשפט עמדו, בין השאר, תסקיר; חוות דעת מומחה (פסיכיאטר), לפיה משה צלול, בהכרה מלאה, עקבי ברצונו למנות את אמו כאפוטרופסית, ומסוגל להביע רצונו (אך מצבו אכן מצריך מינוי אפוטרופוס, משאינו מסוגל לנהל בעצמו את עניניו הרפואיים והרכושיים), וחוות דעת משלימה; דיווחים מטעם עו”ס ואפוטרופוס לדין; תסקירים משלימים; ועמדת ב”כ היועמ”ש.

נפסק: “המקרה המונח להכרעת בית המשפט חריג ובעל מורכבות רבה. מן העבר האחד מצויה אשתו של משה, אם ילדיו, מי שעולמה חרב עליה, שיסודות התא המשפחתי אותו טיפחה נופצו באחת, ובו בזמן נדרשת לשמש צוק איתן לילדיהם הקטינים של הצדדים, שאף הם נושאים עמם צלקות מהאסון שפקד את אביהם. מן העבר האחר מצויה אמו של משה – מי שלאחר המקרה קשרה גורלה בגורלו של בנה והקיפה אותו באופן הדוק שאינו מותיר מקום לאיש זולתה. בית המשפט רואה לנגד עיניו שני מסדים בסיסיים עליהם תעמוד הכרעתו: האחד – טובתו המיידית של משה, לטווח הקצר. בית המשפט רואה לנגד עיניו תכלית ראשונה במעלה הדורשת ביצוע שאינו סובל דיחוי, והיא יציאתו של משה מבית האבות… המצאותו של משה בבית האבות היא נגזרת של מצבו הפיסי בלבד, בעוד אין מחלוקת שמשה בעל מודעות ותודעה מלאה… המסד השני עליו תעמוד הכרעה זו הוא רצונו של משה…. מחד גיסא, מוגבלותו הפיזית היא מוחלטת, כמו גם תלותו הפיזית המלאה בזולת. מאידך גיסא, לעת הזו לא זוהתה כל הגבלה קוגניטיבית המונעת ממשה להביע את דעתו או להבין את הנסיבות בהן הוא מצוי… המחוקק העניק לרצונו של משה משקל רב מבין השיקולים המנחים את בית המשפט… בנוגע לשאלה האם יש להוסיף ולמנות למשה אפוטרופוס נוכח מצבו התודעתי המתואר, בית המשפט סבור שהתשובה לכך חיובית, בכפוף להגבלות וההוראות שיניח בית המשפט וכאמור בסעיף 33א(ב) סיפה… יש לכבד את רצונו של משה ולמנות את האם לאפוטרופוס זמנית לעניניו הרפואיים של משה, ויחד עם זאת למנות גורם חיצוני כאפוטרופוס לרכושו של משה וניהול עניניו הכספיים”.

בתמצית, נימק בית המשפט את החלטתו בנימוקים אלה: ראשית, טובתו של משה מחייבת את יציאתו המיידית מבית האבות, “והאם היא הגורם המסוגל להוביל לעת הזו מטלה כבדת משקל זו”. שנית, “בית המשפט אינו יכול להתעלם מקיומה של תביעת גירושין”. אך לענין הרכוש, “אין להעמיד את האשה בניגוד ענינים ולהפקידה על עניניו הרכושיים והאישיים של משה, כך אין להעמיד את האם בניגוד ענינים ולהפקיד אותה על ענינים הנוגעים באופן ישיר לסכסוך עם האשה… טובתו של משה שעניניו הכספיים ינוהלו על ידי מי שאינם מונעים ממניע כלשהו למעט שמירה על זכויותיו של משה, על מאזן חיובי ועל מסגרת כלכלית חסונה. בית המשפט סבור שראוי להפקיד על עניניו הכלכליים של משה, גורם ניטרלי עצמאי שכפוף להוראות בית המשפט ורואה רק את טובתו של משה בניהול עניניו הכספיים”.

לנוכח האמור, מונתה האם “כאפוטרופוס זמני על גופו לענין בריאותו” של משה; תאגיד “המרכז הישראלי לאפוטרופסות” מונה כאפוטרופוס על רכושו של משה; וכן נקבע – “לא ממונה אפוטרופוס לעניניו האישיים של משה, ובהתאם להחלטה זו, עניניו האישיים של משה הנוגעים לסכסוך עם האשה ו/או תביעת הגירושין וכל הנובע מהם ו/או עניני המעמד האישי, וזכויות האשה והקטינים, האם תמשוך ידה מעיסוק בענינים אלה, לא תפתח כל הליך משפטי בשמו של משה ולא תפנה בשמו או בשם עצמה לכל ערכאה. בפני בית משפט זה ייצג עו”ד עמר האפוט’ לדין את עניניו של משה. בפני בית הדין הרבני מיוצג משה ע”י טוען רבני. מבלי לגרוע מכך, האם לא תהיה אחראית ולא תיקח חלק בקביעת זמני השהות בין משה לבין ילדיו”.

תוספות (25.1.21)

[א] פסק דין מיום 1.11.20 במסגרת רמ”ש 32638-07-20 (בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניני משפחה): ב-24.5.20 עתר המשיב בבקשה להתמנות כאפוטרופוס קבוע על גופו ורכושו של אביו (המבקש), וכאפוטרופוס זמני, בנימוק כי אביו חולה בפרקינסון, מרותק לכסא גלגלים, יש לו מטפל צמוד, הוא אובחן כלוקה בדמנציה, שרוי בשנתיים האחרונות במצב פסיכוטי, ועקב כך אינו מסוגל לדאוג בעצמו לצרכיו, איבד את כושר השיפוט ואינו מתמצא במתרחש סביבו, נזקק להשגחה צמודה ואף לטיפול פסיכיאטרי מסיבי. למחרת ניתן צו למינוי המשיב כאפוטרופוס זמני – למשך שנה – על גופו ורכושו של המבקש, והוזמן תסקיר מהאגף לשירותים חברתיים בעירייה אשר יבחן את מצב המבקש ויתן המלצותיו (תוך 8 חודשים). ההחלטה  ניתנה בלי שהתבקשה או התקבלה עמדת המבקש, בלי שהתקבלה עמדת היועמ”ש, ובלי שהתקיים דיון (או נקבע דיון עתידי). ב-8.6.20 עתר המבקש לביטול מינויו של המשיב כאפוטרופוס זמני. לאחר קבלת עמדות הצדדים (לרבות היועמ”ש) לבקשה, התקיים ב-30.6.20 דיון. ביהמ”ש שוחח עם המבקש בנוכחות ב”כ היועמ”ש בלבד, ולאחר תום הדיון ושלא במעמד הצדדים ניתנה החלטה, לפיה (בין היתר) “בין הצדדים מחלוקת באשר לשאלת מצבו הקוגניטיבי של המשיב 1 והצורך במינוי אפוטרופוס… בנסיבות אלה ובהסכמת הצדדים אני ממנה בזה את… כמומחה מטעם בית המשפט לבחינת מצבו הקוגניטיבי של המשיב 1 ושאלת הצורך במינוי אפוטרופוס לגופו ולרכושו…”

בבקשת רשות הערעור טען המבקש, כי מעולם לא הסכים למינוי מומחה לבחינת כשרותו, הגם שהשיב בחיוב לשאלה שהופנתה אליו בשיחה עם ביהמ”ש ושלא בנוכחות בא כוחו, כי הוא מסכים להיבדק “ע”י רופא”. לטענתו, חוות הדעת הרפואית מטעם המשיב נערכה על ידי רופאה שכלל לא פגשה אותו, והוא מצדו המציא חוות דעת מקצועית מביה”ח אברבאנל, לפיה הוא נמצא כשיר, בריא בנפשו, בעל זכרון תקין, וצלול. לפיכך עתר המבקש לביטול מינוי המומחה, לביטול מינוי המשיב כאפוטרופוס, ולהחזרת זכויותיו וחירותו כפי שהיו ערב ההחלטה.

בית המשפט המחוזי מצא כי בהחלטת בית המשפט לעניני משפחה היו שלושה חלקים אופרטיביים: מינוי מומחה מטעם ביהמ”ש לבחינת מצבו הקוגניטיבי של המבקש, ומתן חוות דעת בשאלת הצורך במינוי אפוטרופוס לגופו ולרכושו; החלטה לעיכוב ביצוע ההחלטה המורה על מינוי המשיב כאפוטרופוס זמני על רכושו וגופו של המבקש; והחלטה כי עד לבירור הצורך במינוי אפוטרופוס או מתן החלטה אחרת, לא תעשה כל פעילות ברכוש ובכספים של המבקש מעבר למימון צורכי מחיה שוטפים – בהקשר זה, נקבע כי “ההחלטה ניתנה מכוח סמכותו של ביהמ”ש קמא לפי סעיף 68 לחוק… כאמצעי זמני לשמירת עניניו [של המבקש] והיא אינה תלויה ולא כרוכה בשאלת הצורך במינוי אפוטרופוס זמני או קבוע על רכוש המבקש”. לפיכך לא בוטלה החלטה זו. אך באשר להחלטה על מינוי מומחה מטעם ביהמ”ש, קבע בית המשפט המחוזי כי “הסקת מסקנה לפיה המבקש הסכים למינוי מומחה מטעם ביהמ”ש למתן חוות דעת בהליך, על המשמעויות הכרוכות בכך, והשתת המינוי רק על הסכמה זו, בעיתית בעיני… המבקש אדם לו מלאו 80 שנים, הוא מגיע לדיון לפני ביהמ”ש קמא לאחר שכבר ניתן צו הממנה את בנו כאפוטרופוס זמני עליו ועל רכושו, ללא הסכמתו ומבלי שעמדתו נשמעה מעולם… החלטת ביהמ”ש קמא לקיים שיחה עם המבקש שלא בנוכחות יתר הצדדים ושלא בנוכחות באי כוח הצדדים… נעשתה בהסכמת הצדדים ואין בה כל פסול. במסגרת אותה שיחה ביחידות שהתקיימה עם המבקש התרשם ביהמ”ש קמא באופן בלתי אמצעי מהמבקש. ביהמ”ש קמא איפשר גם לב”כ היועמ”ש לפנות אל המבקש בשאלות… עם כל הכבוד, לא היה מקום כי ב”כ היועמ”ש תנצל את אותה שיחה… לצורך חילוץ הסכמות דיוניות מהמבקש. ומעבר לכך, קבלת הסכמה דיונית מהמבקש, הדיוט, למינוי מומחה… צריכה להיות ברורה יותר מקבלת הסכמה ‘להיבדק על ידי רופא שבימ”ש יקבע שיגיד שאתה בסדר’… אין מחלוקת כי לאחר חזרת בא כח המבקש לאולם כבר נשמעה התנגדות, לכל הפחות מצדו, למינוי המומחה… לא ניתן לדחות אותה כלאחר יד. על ביהמ”ש קמא היה ללבן את נושא הסכמת המבקש או אי הסכמתו למינוי עוד במועד הדיון (וזאת לאור טענת בא כוחו שנשמעה כבר אז כי הוא שומע ממרשו ‘שלא כל כך מסכים שימונה מומחה’)  או לכל הפחות… להבהיר מדוע חרף התנגדות בא כח המבקש… יש למנות את המומחה… ניתן לסכם ולומר כי ככל שההחלטה על מינוי המומחה אינה נשענת רק על הסכמת המבקש (על הבעיתיות הקיימת בה ושעליה עמדתי לעיל)  היא אינה מנומקת דיה. בנסיבות אלו אני מחליט לבטלה מבלי שכמובן הדבר ימנע מביהמ”ש מלהפעיל את סמכותו ולהורות על מינוי מומחה מטעמו, גם שלא בהסכמת המבקש, ומנימוקים אחרים…”

[ב] ביום 20.11.20 ניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה בבאר שבע פסק דין (א”פ 47596-07-20) בבקשת המרכז הישראלי לאפוטרופסות – הקרן לטיפול בחסויים (“הקרן“), למתן הוראות כיצד לנהוג על מנת לשמור על שלומו ורווחתו של המשיב, יליד 1957, רווק וללא ילדים, אשר מתמודד עם מחלת הסכיזופרניה ומתגורר בהוסטל המיועד לאנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית ותחלואה גופנית כרונית נלווית – ואשר מתנגד מכל וכל להליך רפואי פולשני (RIRS) אשר הגורמים הרפואיים והטיפוליים סבורים שהוא נחוץ לשמירה על שלומו ובריאותו. המשיב עבר ניתוח, במסגרתו הוכנס סטנט (תומכן) לצינור השופכן, בשל בעיות חוזרות ונשנות בדרכי השתן. מאז הניתוח סובל המשיב מדלקות חוזרות בדרכי השתן, אשר הביאו בין היתר לאשפוזו, ובמאי 2020 הומלץ על ביצוע הליך רפואי פולשני מסוג RIRS (אורטרוסקופיה) לצורך ריסוק אבנים בכיליה והוצאת הסטנט. על רקע התנגדות המשיב לעבור את ההליך הרפואי, ובשל מצבו הרפואי והנפשי, עתר היועמ”ש שבמשרד הרווחה במסגרת הליך אחר (“ההליך הקשור“) למינוי הקרן כאפוטרופא על עניניו הרפואיים והאישיים של המשיב, ובית המשפט מינה למשיב עו”ד מייצגת מטעם הלשכה לסיוע משפטי, וביום 13.7.20 מונתה הקרן כאפוטרופא לעניניו הרפואיים והאישיים של המשיב, למשך שלושה חודשים (שהוארך בהמשך למשך ששה חודשים נוספים). בצו המינוי נקבע: “אין בצו מינוי זה כדי להתיר לאפוטרופוס שימוש באמצעי כפיה פיזיים לשם הבאת מר מ’ לאשפוז לצורך ניתוח וככל שנדרש על האפוטרופוס לפנות בבקשה מתאימה למתן הוראות מביהמ”ש”; ולנוכח המשך התנגדותו הנחרצת של המשיב לביצוע ההליך הרפואי, הגישה הקרן את הבקשה הנ”ל, בצירוף מסמכים רפואיים אודות מצבו של המשיב, תעודת רופא חתומה על ידי פסיכיאטר לפיה המשיב אינו מסוגל לטפל בעניניו, ומסמך רפואי חתום על ידי אורולוג, שהתייחס לפרוצדורה הרפואית המבוקשת (חשיבותה, נחיצותה, דחיפותה, סיכוייה – וחלופות). לאור האמור בתגובת עוה”ד המייצגת (“מעיון בבקשת המרכז, עולה בבירור כי לא נשקפת למ’ סכנת חיים”) הגישה הקרן תעודת רופא בחתימת האורולוג, שבה צוין כי “בגלל שסטנט נמצא כבר מעל שנה, מצטברת אבנית, מה שחוסם את דרכי השתן ויוביל בסוף לחסימה שמסכנת את חייו באופן חד משמעית”. בדיון שהתקיים עמד המשיב על התנגדותו לביצוע ההליך הרפואי, וזאת משום שלדעתו, בעת אשפוזו לצורך הכנסת הסטנט, הוצאה ממנו כליה שלא בהסכמתו, והוא מאמין כי מבקשים לאשפזו שנית כדי להוציא מגופו את הכליה השנייה, דבר אשר יביא למותו. בעקבות דיון נוסף, סברתי בית המשפט כי מפגש בין הרופא לבין המשיב בהוסטל (להבדיל ממפגש כפוי בבית חולים), עשוי לשכנעו להסיר את התנגדותו, אולם דעתו של המשיב לא השתנתה.

לשיטת הקרן, השארת הסטנט בגופו של המשיב מסכנת אותו ועלולה להביא להחרפת מצבו, ועל בית המשפט להורות על ביצוע ההליך חרף התנגדות המשיב, בהסתמך על סעיף 68(ב) לחוק הכשרות. ב”כ היועמ”ש, אשר תמכה תחילה במתן הנחיות מקדימות לקרן, אשר יאפשרו תאום מועד לניתוח ושימוש באמצעים מתאימים להבאת המשיב לניתוח (תוך הדגשה כי שימוש באמצעי כפיה פיזיים ייעשה כמוצא אחרון בלבד) הותירה בסופו של דבר את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט. עוה”ד המייצגת סברה כי אין להעתר לבקשה, משום שלא הוכח שנשקפת למשיב סכנת חיים – בהפנותה לסעיף 15(3) לחוק זכויות החולה. לטענתה, על פי חוק זה, ניתן לכפות על מטופל טיפול רפואי במצב חירום רפואי, וזו המסגרת המשפטית המתאימה לבחינת הבקשה, שכן מדובר בחוק ספציפי, וכן בחוק מאוחר מחוק הכשרות. בנוסף, מאחר ומדובר בענינו של אדם שעונה להגדרת חולה נפש, יש לבחון את הבקשה בכפוף למגבלות החוקיות שהגדיר המחוקק במספר חוקים, וביניהם החוק לטיפול בחולי נפש (אשר בהעדר מסוכנות למטופל או לאחרים, אינו מאפשר שימוש באמצעי כפיה לצורך טיפול רפואי, ובמיוחד כזה שאינו דחוף).

נפסק: “נוכח טענות הצדדים בדבר המסגרת המשפטית המתאימה לדיון בבקשה… מצאתי לדון תחילה במתווה המשפטי הרלוונטי למקרה שבפני. חוק הכשרות… מגדיר את דרכי קבלת ההחלטות בענינו של אדם שמונה לו אפוטרופוס וקובע בסעיף 67ו(ב)(4) כדלקמן: ‘בענין אישי מהותי או בענין רפואי מהותי, אם האדם מתנגד בשעת מעשה לפעולה, גם לאחר שהאפוטרופוס ניסה להגיע עמו להסכמה; נותרה מחלוקת בין האדם לאפוטרופסו ינסה האפוטרופוס להגיע עמו להסכמה, ואם לא הגיע עמו להסכמה – יפנה לוועדת אתיקה כמשמעותה בחוק האמור או לבית המשפט בבקשה למתן הוראות, לפי הענין’. סעיף 68(א) לחוק הכשרות… מסמיך את בית המשפט לנקוט באמצעים ‘הנראים לו’ לצורך שמירה על עניניו של אדם שמונה לו אפוטרופוס: ‘בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו או לבקשת צד מעונין ואף מיוזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין, ושל אדם שמונה לו אפוטרופוס, אם על-ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס-לדין, ואם בדרך אחרת; וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין או האדם שמונה לו אפוטרופוס פנה אליו בעצמו”. סעיף 68(ב) לחוק זה קובע את התנאים למתן הוראות על ידי בית המשפט בדבר ביצוע ניתוח או נקיטת אמצעים רפואיים אחרים: ‘היתה הבקשה להורות על ביצוע ניתוח או על נקיטת אמצעים רפואיים אחרים, לא יורה על כך בית המשפט אלא אם שוכנע, על פי חוות דעת רפואית, כי האמצעים האמורים דרושים לשמירת שלומו הגופני או הנפשי של הקטין או האדם שמונה לו אפוטרופוס, לאחר ששקל את רצונו של האדם, חשיבות הטיפול, נחיצותו, דחיפותו, הפגיעה האפשרית באורח חייו ואת סיכויי השיפור באיכות חייו של האדם’. חוק זכויות החולה קובע כי טיפול רפואי דחוף במי שלא ניתן לקבל הסכמתו מדעת מתאפשר בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 15(3) כדלקמן: ‘בנסיבות של מצב חירום רפואי רשאי מטפל לתת טיפול רפואי דחוף גם ללא הסכמתו מדעת של המטופל, אם בשל נסיבות החירום, לרבות מצבו הגופני או הנפשי של המטופל, לא ניתן לקבל את הסכמתו מדעת; טיפול רפואי המנוי בתוספת הראשונה יינתן בהסכמת שלושה רופאים, אלא אם כן נסיבות החירום אינן מאפשרות זאת’. ואילו חוק טיפול בחולי נפש מתייחס לאדם המוגדר כחולה נפש וקובע תנאים מצטברים לשימוש באמצעי כפיה לצורך טיפול דחוף: מחלה הפוגמת במידה ניכרת בכושר שיפוטו של המטופל, סיכון פיזי מיידי למטופל או לזולתו וסירוב להיבדק על ידי פסיכיאטר…

הגם שחוק זכויות החולה וחוק טיפול בחולי נפש הינם חוקים שנחקקו לאחר חקיקת חוק הכשרות… לדידי הם אינם מבטלים את ההסדר המשפטי הקיים בחוק הכשרות… ובכלל זה סעיף 68(ב) לחוק. משמונה לאדם אפוט’ מכוח חוק הכשרות… הרי שיתר ההסדרים שבחוק זה חלים עליו, בין אם הוא עונה להגדרת חולה נפש ובין אם לאו, וזאת לצד אדנים משפטיים אחרים אשר עומדים בנוסף לחוק הכשרות המשפטית והאפוט’ אך לא במקומו. שעה שמינה בית המשפט לאדם אפוטרופוס… רשאי בית המשפט לפעול בהתאם לחוק זה על מנת ליתן הוראות לאפוטרופוס כיצד לפעול במצב של העדר הסכמה. אדם אשר מונה לו אפוטרופוס, יכול שיופעלו לגביו מספר מערכות חוקים זו לצד זו, ואין מערכת חוקים אחת מצרה את הסמכות לפעול על פי מערכת החוקים האחרת… יתרה מזו, תחולתו של סעיף 68(ב) רחבה יותר מתחולת סעיף 15(3) לחוק זכויות החולה המוגבל ל”מצב חירום רפואי” בלבד. ברי כי ההסדר שבחוק זכויות החולה לא יצר הסדר שלילי למתן סעדים למצבים רפואיים אחרים שאינם עונים להגדרת ‘מצב חירום רפואי’

לגופו של ענין… על בית המשפט לאזן בין מספר פרמטרים כדלקמן: רצונו של האדם, חשיבות הטיפול, נחיצותו, דחיפותו, הפגיעה האפשרית באורח חייו וסיכויי השיפור באיכות חייו של האדם… ברי כי התנגדותו של מר מ’ הנה התנגדות שאינה מדעת, אך להבנתי, גם רצון זה יש לשקלל ואין לבטלו במחי יד. יודגש בענין זה  כי לשון סעיף 68(ב) לחוק המתייחס ל’רצונו של האדם’ אינו מגביל את בית המשפט לרצון מדעת בלבד… מהחומר שהוצג בפני עולה כי מדובר בהליך רפואי בעל חשיבות רבה, קיימת נחיצות ואף דחיפות לבצעה – אם כי לא ברף הגבוה בנקודת הזמן הנוכחית… אין ספק כי ביצוע הפרוצדורה הרפואית בענינו של מר מ’ תיטיב את מצבו הרפואי, אולם נוכח התנגדותו העקבית שבבסיסה מחלת הנפש ממנה הוא סובל ועוצמת התנגדותו, יכול ויגרם לו נזק נפשי משמעותי אשר יביא חלילה להתדרדרות מצבו הנפשי באופן ש’הבא לברך יוצא מקלל’. במקרה דנן, בחרה המבקשת, עליה מוטל הנטל, שלא להציג בפני כל חוות דעת בתחום הפסיכיאטריה בדבר ההשפעה האפשרית של  כפיית הפרוצדורה על נפשו של מר מ’ והסתפקה בהצגת הנחיצות הרפואית בלבד. דומני כי בעת זו קיימת תובנה לחיבור שבין בריאות הגוף לבין בריאות הנפש וכי לא ניתן להפריד בין השניים… לאור האמור לעיל ובהעדר חוות דעת בתחום הפסיכיאטריה בדבר השלכות כפיית הפרוצדורה על נפשו של מר מ’, בהעדר דחיפות רפואית ברף הגבוה, ובאיזון הכולל, מצאתי בנקודת הזמן הנוכחית, ושלא מבלי היסוס, שלא להיעתר לבקשת הקרן. למען שלמות התמונה אציין כי אין ספק כי הקרן הגישה את הבקשה שבפני מתוך דאגה כנה ואמיתית למר מ’ ותוך מילוי חובתה כאפוטרופא למר מ’. ככל שתהא חלילה החמרה במצבו הרפואי של מר מ’, וככל שהמבקשת תצטייד בחוות דעת מתאימה בתחום הנפש בדבר השלכות כפיית הפרוצדורה הרפואית על מר מ’, תוכל לחדש בקשתה…”

[ג] פסק דין מיום 14.12.20 במסגרת א”פ 48677-08-20: תובענה למינוי אפוטרופוס לאשה, אותה הגישה בתה, בטענה כי לאחרונה חלה הדרדרות במצבה הבריאותי והקוגניטיבי של אמה. עם הגשת התובענה, הוזמן תסקיר סעד ומונתה לאשה אפוטרופא לדין, ובהמשך צורפה נכדתה (לבקשתה) כמשיבה נוספת בהליך. בנה של האשה התנגד למינוי אפוטרופוס וטען כי אמו כשירה לחלוטין ומטופלת היטב על ידי נכדתה. מדיווח של האפוטרופא לדין, התברר כי קיים סכסוך בין הבת לנכדה; ובתסקיר הסעד צוין, בין היתר, כי לפי אישור רפואי, האשה מתמצאת בזמן, במקום ובסיטואציה, אמנם היא סובלת מירידה בזיכרון טווח קצר, אך הריכוז, תפקודי השפה והשיפוט שמורים, היא מודעת למצבה, והיא מסוגלת להופיע בבית משפט ולהביע עמדתה בענין מינוי אפוטרופוס. גם ב”כ היועמ”ש הודיע כי אין לדעתו מקום למינוי אפוטרופוס. בדיון שהתקיים, הפנה בית המשפט שאלות לאשה, והתרשם באופן חד משמעי כי היא אינה זקוקה לאפוטרופוס, והיא יכולה לנהל את עניניה בכוחות עצמה. היא השיבה לרוב השאלות באופן עצמאי, מתוך הבנתן, ונראה היה לבית המשפט, כי אכן נעשה שימוש לרעה בהליך המשפטי על רקע המאבק בין הבת לבין הנכדה.

בית המשפט דחה את התובענה: “מקום שאדם הוא עצמאי לחלוטין, מתנהל בעצמו, מקבל החלטות ביחס לעצמו באופן עצמאי, וכל גורמי המקצוע סבורים שהוא לא זקוק לאפוטרופוס, יש בעצם נקיטת הליך אפוטרופסות משום פגיעה באוטונומיה של אותו אדם. יש לזכור כי בקשה למנות אפוטרופוס לאדם הינה הצעד החריף ביותר שניתן לנקוט בו כאמצעי הגנתי על עניניו. תיקון 18… מחייבנו… גם לשקול צעדים מגבילים פחות… עצם העובדה שבתה של אלמונית סבורה כי נכדתה עלולה להשתלט על רכושה, אין בה כדי להוות הצדקה לנקוט בהליך של אפוטרופסות ולא כל שכן, להענות לסעד שכזה. המבקשת יכולה היתה לבקש שימונה אפוטרופוס לדין לאמה, יכולה היתה לבקש שתרשם הערת אזהרה על רכושה, היא יכולה היתה לעתור רק לזמן אותה לדיון על מנת לבחון האם יש צורך במינוי אפוטרופוס או לשקול כיצד ניתן להגן על רכושה, אם אכן יש חשש מפני השתלטות עליו. תחת זאת, היא בחרה בצעד החריף ביותר של מינוי אפוטרופוס, שמשמעותו למעשה נטרול האדם מקבלת החלטות על ניהול עניניו… כל זאת כאשר המבקשת עצמה מצויה בניגוד ענינים חריף… עצם נקיטת הליך כלשהו בענין אפוטרופסות כנגד אדם עלולה להוות פגיעה בפרטיותו ובכבודו שכן הדבר טומן בחובו התערבות של גורמים חיצוניים בחייו… יש להיזהר מכך שהליך אפוטרופסות יהפוך לבמה להצגת טענות במיצוי סכסוך משפחתי בין צדדים כאשר טובתו של האדם שבענינו הוגשה בקשה תידחק לקרן זווית…”

[ד] פסק דין מיום 20.12.20 במסגרת עמ”ש 52453-02-20: בפסק דין שניתן בשתי תובענות שהגיש המבקש כנגד אמו ואחיו (תביעה למינוי אפוטרופוס קבוע לרכוש האם ולמינוי אפוטרופוס זמני לדין; ותביעה לביטול יפוי כח מתמשך) נדונה השאלה, האם מצבה היום של האם, מלמד על חוסר יכולת לנהל את עניניה בעצמה. “מערכת היחסים בין הבנים עכורה ויש ביניהם חוסר אמון… למרבה הצער, הסכסוך האישי ביניהם גלש לסכסוך משפטי המתנהל בבית המשפט ובמרכזו ניצבת המשיבה”. האח עתר להתמנות כאפוטרופוס (קבוע) על גופה ועל רכושה של האם, ומונה באופן זמני – אך לאחר קבלת תסקיר סעד וחוות דעת פסיכיאטרית, בוטלו הצווים הזמניים. מספר חודשים לאחר מכן חתמה האם בפני נוטריון, על תצהיר, לפיו העניקה במתנה לאח 600 אש”ח (כדי לעזור לבנו לרכוש דירה); על יפוי כח מתמשך המייפה את כוחו של האח לקבל החלטות, לבצע פעולות ולייצג את האם בכל עניניה הרכושיים, האישיים והרפואיים; ועל צוואה (“בה ציוותה, כך נראה, את עזבונה לשני הבנים, בחלקים שווים”). סמוך לאחר מכן “עתר המבקש למינוי אפוטרופוס חיצוני על רכוש המשיבה [האם], וכן למינוי אפוטרופוס זמני לדין שיגיש תביעה בשמה להשבת כספים שלטענתו נגזלו ממנה… המבקש נימק את תביעתו בכך שמצוקתה וחוסר הבנתה של אמו נוצלו לגזילת כספיה. נטען, כי המשיבה לא מסוגלת לדאוג לעניניה הכלכליים והרכושיים, היא אינה יודעת מה היקף העזבון שירשה ומה הסכומים שנמשכו מחשבונה… עוד נטען כי המשיבה נכנעת ללחצים כלכליים, בניגוד לרצונה, נוכח חשש לניתוק קשר ופחד מבדידות, ומינוי אפוט’ ניטראלי לרכוש יהווה הגנה יעילה על הרכוש ויאפשר לה יחסים בריאים עם קרוביה שמעוניינים בקרבתה ממניעים כשרים. המבקש תמך בקשתו בחוות דעת של… מומחה ברפואה פנימית וגריאטריה…” ובהמשך הגיש המבקש גם תובענה לביטול יפוי הכח המתמשך מכח סעיף 32כט(א) לחוק, בנימוק כי הוא נחתם “כתוצאה ממרמה ו/או ניצול ו/או השפעה בלי הוגנת על האם המצויה במצוקה, ללא הבנה כלכלית של מצבה, ומבלי שהיא מבינה על מה היא חותמת”.

בעקבות שיחה עם האם, נקבע כי “ההתרשמות של ביהמ”ש לה שותפה גם ב”כ יועמ”ש רווחה… היא שהמשיבה מסוגלת להביע את דעתה ואף עושה זאת בצורה קוהרנטית, ברורה, רציונלית, ונראה שהיא מסוגלת לקבל החלטות בעניניה, כפי שעשתה עד היום”. זאת ועוד, “התרשמות זו בהלימה עם ממצאי רופאים שבדקו את המשיבה במועדים שונים בטווח זמן של חמישה חודשים”. בפני בית המשפט עמדו גם תסקירים סוציאליים: “התסקיר השני נכתב, באופן חריג, כאמור ע”י שתי עובדות סוציאליות. מדובר בעו”ס ותיקות ומנוסות… עפ”י ההתרשמות של העו”ס, כאז גם היום מסוגלת המשיבה לדאוג לעניניה… בחקירה עמדו עורכות התסקיר על התרשמותן ממצבה של המשיבה ויכולתה להמשיך להתנהל באופן שהתנהלה עד היום…” האם אמנם נקלעה ל”מלחמה הניטשת בין ילדיה”, אולם “חרף אינטרסים סותרים של הבנים, מצליחה המשיבה לקבל החלטות שאינן פרי תלות או מצוקה נפשית, והיא עודנה אדון לעצמה… אין אף בנסיבות חייה של המשיבה כדי לשנות מההתרשמות לפיה מסוגלת המשיבה להמשיך לנהל את עניניה בכלל ועניניה הכספיים/רכושיים בפרט, כפי שעשתה עד היום. טוב יעשו הבנים בכלל, והמבקש בפרט, אם יכבדו את רצונה של אמם, ויאפשרו לה לחיות את שארית חייה בשקט כפי שביקשה… המבקש מנהל סכסוך ‘עזבון בחיים’. תחת אצטלה של דאגה לכאורה לעתידה של המשיבה, אין הוא מהסס להטיל ספק בהחלטותיה הכלכליות של המשיבה, והוא שב וגורר אותה בעל כורחה לסכסוך בין הבנים, תוך שמתעלם מהצורך שיישמע קולה ותתברר עמדתה, משל כבר הפכה, חלילה, המשיבה ל’כלי ריק’…” – התובענות נדחו, כמובן.

תוספת (27.7.21)

לפי סעיף 33(ב) לחוק, “בקשה למינוי אפוטרופוס לאדם יכול שתוגש בידי בן זוגו או קרובו או בידי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו”; אך גם לא כל אדם רשאי לעתור לביטול האפוטרופסות, או לביטול מינוי האפוטרופוס הממונה, או לביטול פעולה שנעשתה על ידי אפוטרופוס ממונה; ופסק דין שניתן ביום 10.5.21 בא”פ (ת”א) 42296-10-20 – שדן בשאלה “האם יש למבקשת, אשתו של המשיב 1 (להלן ש’) שאיננה מתגוררת עמו משך כשמונה שנים, מעמד לעתור לביטול האפוטרופסית שמונתה לש’ ולעתור לביטול הסכמים שנכרתו בשם ש’ ואושרו על ידי בית המשפט?” – מהווה דוגמא לכך. פסק הדין עסק (ביו היתר) בטענת האשה, לפיה הינה “יורשת פוטנציאלית” – אך טענה זו אינה רלוונטית לסקירה זאת, ולפיכך נתמקד בהכרעה בשאלה הנ”ל:

“כאשר מתמנה אפוטרופוס לאדם, נוצרים בינו לבין האדם יחסי נאמנות… האפוטרופוס הוא גם נאמנו של בית המשפט הממנה אותו… מערכת נאמנויות כפולה זו מבססת חזקה, שאפוטרופוס ממונה פועל בהתאם לחובותיו לטובת האדם. פיקוח על אפוטרופוס הוא של האפוטרופוס הכללי…ושל בית המשפט. סמכות הפיקוח של בית המשפט קבועה בסעיף 44 לחוק, שזו לשונו: ‘בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשו של האדם שמונה לו אפוטרופוס, האפוטרופוס או של היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו או של צד מעונין ואף מיוזמתו הוא, לתת לאפוטרופוס הוראות בכל ענין הנוגע למילוי תפקידיו; וכן רשאי בית המשפט, לבקשת האפוטרופוס, לאשר פעולה שעשה’. הנה כי כן, לא כל אדם רשאי להמריץ את בית המשפט לתת הוראות לאפוטרופוס, אלא רק ‘מעונין בדבר’. מהותו של ה’דבר’ היא ענין הנוגע למילוי תפקידיו של האפוטרופוס, כאמור בסעיף 44 עצמו… לפיכך, כדי שיתאפשר למאן דהוא להגיש בקשה למתן הוראות לאפוטרופוס ממונה (להלן: בקשה למתן הוראות), עליו להראות שענינו הוא בטובתו של האדם, להבדיל מאינטרס של המבקש… במקרה דנא תומכת המבקשת את מעמדה כ’מעונינת בדבר’ בשתי יתדות: האחת, מעמדה כיורשת פוטנציאלית של ש’. השניה, היותה אשתו המעונינת בטובתו. האמת להאמר, שאת מרכז הבמה, הן בבקשה והן בדיון, תפס ענין הירושה הפוטנציאלית. רק בטיעונים שהוגשו לפני מתן פסק דין זה צוינה טובתו של ש’ כנימוק העומד בפני עצמו”. בית המשפט דן בהרחבה בענין “הירושה הפוטנציאלית” וסיכם כך: “ההסכם שאושר גובש תוך מעורבות ובהמלצת בית המשפט. לפיכך, גם אילו סברתי שהמבקשת היא ‘יורשת פוטנציאלית’ (ולא היא) לא היה בכך כדי לבסס זכות קנויה להישמע בהליך אישור ההסכם. קל וחומר, שאין בכך כדי לבסס עילה לביטולו, לאחר מעשה. המבקשת איננה אפוטרופסית-על המפקחת על האפוטרופסית הממונה – בכלל, ושעה שהאחרונה נהנית מחזקת אובייקטיביות ומקצועיות, בעוד המבקשת מצויה בניגוד ענינים – בפרט. מסקנתי עד הנה – לא מדובר באחד מאותם מקרים חריגים, בהם ראוי להכיר ב’יורש פוטנציאלי’ כצד רלוונטי להליך, שעה שהסבירות להתממשות אותה ירושה פוטנציאלית רחוקה מלהיות קרובה לוודאי. זאת ועוד, גם אילו הוכרה המבקשת כ’יורשת פוטנציאלית’ לא היה בכך כדי להקנות לה זכות קנויה להיות צד להליך הסדור של אישור ההסכם, קל וחומר כדי לבטלו בדיעבד”.

“טענתה השניה של המבקשת היא, שיש להכיר בה כ’מעונינת בדבר’ בהיותה אשתו של ש’ ‘גם אם היא מנותקת ממנו בגלל היותו חסוי שאינו מזהה אפילו את הקרובים לו’… קרבה משפחתית (לבטח בין אדם לבן זוגו וילדיו) עשויה לבססת הנחה, הנעוצה בנסיון החיים, שענינו של המבקש היא טובתו של האדם. ברם, אותו נסיון חיים עצמו מחייב ערנות לכך, שקרבה משפחתית מולידה לא אחת ניגוד אינטרסים בין המבקש לאדם (או בין קרוביו לבין עצמם, באופן המתנגש עם אינטרסים של האדם). לפיכך, קרבה משפחתית, כשלעצמה, איננה הופכת את המבקש ל’מעונין בדבר’, וראוי לבחון את יתר נסיבות הענין”.

לאחר ניתוח מפורט של הנסיבות הספציפיות, נפסק: “בשים לב לאמור לעיל, הטענה לפיה המבקשת היא אשתו של ש’ המעונינת בטובתו, וענין זה הוא המניע אותה לפנות לבית המשפט בבקשה למתן הוראות, איננה תמת לב. המבקשת היא עדיין אשתו של ש’, שעה שהשניים לא התגרשו. ברם, העובדות שאינן שנויות במחלוקת מצביעות בבירור על כך, שאין בין המבקשת לבין ש’ ולא כלום משך כשמונה שנים. מדובר בנתק שתחילתו בתלונה של המבקשת נגד ש’ שהובילה להרחקתו מדירת המגורים, המשכו בהתפטרות מתפקיד האפוטרופסית של ש’ ובנקיטת הליך מזונות נגדו, וסופו במסקנת המבקשת… לפיה אין טעם לקשר עם ש’, כי ‘לא נשאר טעם וסיכוי כי הוא יכיר את המבקשת’… בכל הכבוד, אילו מעייניה של המבקשת היו נתונים לש’, להבדיל מנכסיו, היא היתה נאבקת ללא לאות על הזכות לטפל בו ולדאוג לו, בין שהוא מזהה אותה ובין אם לאו. למצער, הייתה המבקשת נאבקת ללא לאות על מנת לשמור על קשר עם ש’, ולו על מנת לוודא שרווחתו נשמרת. והנה, המבקשת היא שיזמה את הנתק הפיסי, והסכימה שיימשך שנים, ועד עצם היום הזה. נסיבות אלה מעידות בקול ברור, שמעייני המבקשת אינם נתונים לש’, ולכן היא איננה ‘מעונינת בדבר’, כמשמעותו בסעיף 44 לחוק”.

[הערה: על רקע המסקנה לפיה “המבקשת היא עדיין אשתו של ש’, שעה שהשניים לא התגרשו. ברם, העובדות שאינן שנויות במחלוקת מצביעות בבירור על כך, שאין בין המבקשת לבין ש’ ולא כלום משך כשמונה שנים”, כדאי להזכיר סקירה זאת…]

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתיבת תגובה

דילוג לתוכן