אפוטרופוס “למעשה”

[הערה: בחלק מפסקי הדין שיצוטטו בסקירה זו, נעשה שימוש בביטוי “חסוי”; במסגרת תיקון 18 לחוק, בוטל, בין היתר, המונח “חסוי”, והוחלף במונח “אדם שמונה לו אפוטרופוס או שבית המשפט היה רשאי למנות לו אפוטרופוס”]

אפוטרופוס הינו אדם או תאגיד, שתפקידו לדאוג לעניניו של מי שאינו מסוגל (או מתקשה) לנהל בעצמו כראוי את עניניו (כולם או חלקם). הנושא מוסדר בהרחבה ובפירוט בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 (להלן: “החוק“). אחת האבחנות המרכזיות הינה בין “אפוטרופוס על פי מינוי”, לבין “אפוטרופוס טבעי”, ולבין “אפוטרופוס למעשה”. אפוטרופוס על פי מינוי שואב את כוחו מהחלטת מינוי של בית משפט, שהינה המקור לסמכותו לייצג את האדם שהוא מונה לו כאפוטרופוס, ולחובותיו כלפי אותו אדם. בע”א 7805/02 (להלן: “פס”ד הלפרט“), נקבע: “האפוטרופוס על פי מינוי שונה מן האפוטרופוס הטבעי ומהאפוטרופוס למעשה בחמישה דברים: נדרשת הסכמתו למינוי… יועדף אפוטרופוס שבנסיבות הענין מתאים ביותר לטובת החסוי… ככל האפשר תישמע דעתו של החסוי לפני המינוי… בית המשפט רשאי, בכל עת… לתת לאפוטרופוס הוראות בכל ענין הנוגע למילוי תפקידיו… בית המשפט רשאי לפטר את האפוטרופוס אם לא מילא תפקידיו כראוי, או אם ראה בית המשפט סיבה אחרת לפיטוריו… מינויו של אפוטרופוס על פי מינוי נעשה אפוא אחרי  בדיקה ובחינה של התאמתו למלא את התפקיד, לפי שיקול דעתו של בית המשפט, והוא עומד בפיקוחו של בית המשפט עד שחרורו מתפקידו”.

לפי סעיף 14 לחוק, “הורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים“. כאמור בפס”ד הלפרט: “האפוטרופוס הטבעי, כשמו כן הוא. עם הולדתו של ילד ועד הגיעו לבגרות נעשים הוריו – מכוח הלידה – אפוטרופסיו בלי שבית המשפט מינה אותם. אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה ואת הזכות לדאוג לצרכיו של הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם, וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו וכן הסמכות לייצגו”. ראוי לציין, כי כאשר מדובר ב”אפוטרופוס על פי מינוי”, בדרך כלל מדובר במינוי אפוטרופוס לבגיר, אך במקרים חריגים, ניתן למנות אפילו לקטין, אפוטרופוס אחר או נוסף (כגון, אם ההורים מתו, או הוכרזו כפסולי-דין, או שאפוטרופסותם על ילדם הקטין נשללה או הוגבלה בנסיבות מסוימות).

“אפוטרופוס למעשה” אינו אפוטרופוס על פי מינוי ואינו אפוטרופוס טבעי, וקיומו משתמע מסעיף 67 לחוק: מי שפועל כאפוטרופוס… אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו” (יצוין כי הביטוי “אפוטרופוס למעשה” מופיע בכותרת של סעיף 67 לחוק, ולא בגוף הסעיף, אך בכמה סעיפי חוק אחרים – 32כח(ג)(1), 64(א), 64א(א) – נזכר “אפוטרופוס למעשה כמשמעותו בסעיף 67”). מדובר במי שממלא “דה-פקטו” תפקיד של אפוטרופוס. בכך טמון הדמיון בין אפוטרופוס למעשה לבין אפוטרופוס טבעי (אך ישנו, כמובן, גם שוני ביניהם). בע”א 8/74 תואר אפוטרופוס למעשה, כמי ש”נוטל שררה לעצמו ונוהג מנהג אפוטרופוס”; ובפס”ד הלפרט נקבע כי “מדובר אפוא ב’מעין אפוטרופוס’, שמינה כביכול את עצמו”.

אין די בלשונו הלאקונית של סעיף 67 לחוק – “מי שפועל כאפוטרופוס” – ללמד מיהו בעצם אפוטרופוס למעשה. בפס”ד הלפרט נקבע, בהקשר זה: “ראוי לציין כי למרות האמור בסעיף 67 לחוק הכשרות, סמכויותיו, תפקידיו ואופן מילוי תפקידו של אפוטרופוס כזה אינם מוגדרים בחוק הכשרות, וככל הנראה ‘מוטת השליטה’ שלו היא כ’אורך ידו’, דהיינו הוא משמש אפוטרופוס לגבי אותם ענינים שהוא מבקש לפעול בהם, והוא אינו משמש אפוטרופוס לגבי ענינים שהוא מושך את ידו מהם”.

בבע”מ 4513/12 (שיוזכר גם בהמשך), נכתב: “החוק איננו מפרש אימתי ייחשב אדם לאפוטרופוס למעשה, כלומר: מתי הוא ייחשב למי ש’פועל כאפוטרופוס’. לא כל אדם נדיב לב, אשר גומל חסד לאדם נזקק שנקרה בדרכו – ייחשב מיידית כאפוטרופוס למעשה עבור אותו נזקק, על כל ההשלכות המשפטיות הנלוות. השאלה היא מתי נחצה קו הגבול בין גמילות חסדים לבין אפוטרופסות למעשה. החוק, כאמור, איננו מתייחס לכך. אף בפסיקה לא נמצאה תשובה ברורה… טרם ניתנה תשובה גורפת לשאלה: היכן עובר הגבול בין גמילות חסדים נטולת מעמד משפטי מחייב, לבין הקטגוריה הפורמאלית של אפוטרופסות למעשה… בהעדר תשובה חד משמעית, יש לבחון בכל מקרה ומקרה, האם נסיבות הענין מצביעות על כך שהתקיימה מערכת יחסים של אפוטרופוס וחסוי. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי כמה מבחני עזר יכולים לסייע בידינו במשימה זו. ראשית, עוצמת הקשיים הפיזיים והמנטאליים מהם סובל החסוי. שנית, מידת רצונו וכוונתו של המיטיב לשמש כאפוטרופוס. שלישית, מעשיו בפועל של המיטיב. רביעית, מידת הקרבה והזיקה הראשונית בין החסוי למיטיב. ניתן להגדיר מבחנים אלו בתמצית באופן הבא: הראשון – מצבו של החסוי, השני – כוונת המיטיב, השלישי – מעשי המיטיב, הרביעי – הרקע לקשר בין המיטיב לחסוי. ככל שמבחנים אלו מתקיימים בעוצמה רבה יותר – חסוי חלש ותלותי; מיטיב שמעונין לשמש כאפוטרופוס למעשה, ומבצע עבור החסוי מגוון רחב של פעולות; וזיקה ראשונית אותנטית בין השניים – כך גוברת הנטיה להכיר כאפוטרופוס למעשה במיטיב שפרש את חסותו על החסוי… מדובר, כאמור, במבחני עזר בלבד, ולא ברשימה סגורה ומחייבת. המבחנים אינם מנותקים זה מזה, ומתקיימים ביניהם על פי רוב יחסי גומלין. מבחנים אלו הם אף מצטברים, במובן זה שאם מבחן אחד מתקיים באופן מובהק יותר – פוחת הצורך בהתקיימותם של המבחנים האחרים…”

במקרה שנדון בע”א 3114/12, נטען, בין היתר, כי “כל עוד קצבת הביטוח הלאומי שולמה למוסד [‘מקים – מוסד לקימום ילדים מפגרים בע”מ’ – ד.ר.] יש לראות את המוסד כאפוטרופוס למעשה של המערער” (וזאת במטרה “להבנות” מהוראת סעיף 12 לחוק ההתיישנות, לפיה אין להביא בחישוב תקופת ההתיישנות את הזמן “שבו היה התובע אפוטרופוס של הנתבע או נתון לאפוטרופסותו”); הטענה לא סייעה למערער, למרות שבית המשפט היה מוכן “להניח”, כי “בתחומים שונים המוסד שימש כמעין אפוטרופוס למעשה של המערער”.

יכולות להיות נסיבות שונות, שבגינן ישנו אפוטרופוס למעשה (שחלקן עולה מסעיף 67 לחוק עצמו: נפל פגם במינויו של פלוני כאפוטרופוס, פקע מינויו של אפוטרופוס אך הוא המשיך למלא בפועל את תפקידו, וכדומה). לעתים, הורים (או בני משפחה אחרים) מטפלים בקטין, אשר זקוק לאפוטרופוס, אך בהגיעו לגיל 18, הם לא פועלים להתמנות לו באופן “פורמלי” כאפוטרופסים; במקרים רבים, ילדים מוצאים עצמם מתנהלים בהיבטים שונים, מבלי שהתכוונו לכך, כאפוטרופסים למעשה של הורים קשישים, מתקשים או שאינם בריאים; וכיוצא באלו.

מהי הנפקות המשפטית, שיכולה לנבוע מן הקביעה, כי פלוני הינו אפוטרופוס למעשה?

נוסחו המלא (כיום) של סעיף 67 לחוק הינו: “מי שפועל כאפוטרופוס, חובותיו ואחריותו כלפי אדם שמונה לו אפוטרופוס או שבית המשפט היה רשאי למנות לו אפוטרופוס יהיו לפי הוראות פרק זה, אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו” [“פרק זה” – דהיינו פרק שלישי לחוק, “האפוטרופוסים על פי מינוי”]

במקרים מסוימים, משמעות הקביעה כי פלוני שימש כאפוטרופוס למעשה של אדם, הינה “”הכפפתו” לחובות ולאחריות, החלים על אפוטרופוס על פי מינוי. בת.א (מחוזי ב”ש) 6561-03-12, הורה בית המשפט על ביטול רישום נכס מקרקעין על שם הנתבע, מכח “עסקת מתנה”, ולהשיב את רישום הזכויות בנכס, על שם התובעת (שתבעה באמצעות הקרן לטיפול בחסויים). סעיף 47 לחוק אוסר על אפוטרופוס לייצג את מי שהוא משמש לו כאפוטרופוס, בעסקאות מקרקעין שונות, בפעולה שתוקפה תלוי במרשם המתנהל על פי חוק, ובנתינת מתנות שונות, ללא אישור מראש של בית המשפט. סעיף 48 לחוק אוסר על פעולות משפטיות מסוימות בין אפוטרופוס לבין מי שהוא משמש לו כאפוטרופוס. לפיכך, נקבע כי “ככל שתתקבל הטענה, כי הנתבע היה בגדר ‘אפוטרופוס למעשה’, ומשלא נתבקש, ועל כן גם לא ניתן, אישור בית המשפט לעסקת המתנה, מראש, הרי שהעסקה בטלה”. בית המשפט בחן את נסיבות המקרה, בין היתר, לאור העקרונות שנקבעו כאמור בבע”מ 4513/12 הנ”ל, וקבע: “נראה אפוא, כי הנתבע אכן שימש בפועל כאפוטרופוס של התובעת, כפי שהודה בבקשה שהגיש לבית המשפט לעניני משפחה, ויש לראותו, כמי שהיה ‘אפוטרופוס למעשה’ של התובעת, בתקופה הרלוונטית. על כן נדרש אישורו של בית המשפט לעסקת המתנה, בהתאם להוראות סעיפים 47 ו-48… ומשלא התבקש אישור כאמור, וממילא לא ניתן, הרי שהעסקה בטלה”.

גם במקרה שנדון בעמ”ש (מחוזי י-ם) 53349-01-12, הסתמך בית המשפט המחוזי (בדחותו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה), על סעיף 47 ובעיקר על סעיף 48 לחוק, וקבע כי המערערת שימשה כאפוטרופסית למעשה של המשיבה, לכל המאוחר ממועד מסוים, ולפיכך היא היתה מנועה, מכח האפוטרופסות וחובת הנאמנות שהיא מטילה, להעביר את מחצית הזכויות של המשיבה בדירה מסוימת לשמה שלה, לאחר מועד זה. אף אם נהגה המערערת כפי שנהגה בתום לב, והעברת הזכויות בדירה נעשתה על פי תפיסתה באופן שאינו פוגע באינטרסים של המשיבה, אין בכך בכדי לשמש לה הגנה. בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, נדחתה בבע”מ 4513/12 הנ”ל.

כאמור בסקירה שעסקה ב“הבעת רצון” (במסמך או בצוואה), הוראות סעיפים 64 ו-64א לחוק חלות גם על “אפוטרופוס למעשה”; אך זאת בתנאי שמדובר ב”קרוב” (“בן זוג, אב, אם, בן, בת, אח, אחות, סב, סבה, נכד, נכדה” – לפי סעיף 80 לחוק).

עם זאת, אין דינו של כל אפוטרופוס למעשה באופן “אוטומטי” כדין אפוטרופוס על פי מינוי. בפס”ד הלפרט נדונו טענות שונות, שענינן, בין היתר, סעיף 11 רישא לחוק ההתיישנות, לפיו “בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס…” [נוסח זה הינו לאחר תיקון בנוסח סעיף 11 שבוצע במרוצת ההליך הנ”ל – ד.ר.] – ובכלל זאת, האם “לא היה על המערער אפוטרופוס”, גם בהנחה שייקבע עובדתית, כי היה לו אפוטרופוס למעשה. בית המשפט המחוזי סבר, כי הביטוי “לא היה עליו אפוטרופוס” מתייחס לכל אפוטרופוס שהוא (אפוטרופוס על פי מינוי, אפוטרופוס טבעי, אפוטרופוס למעשה), אך בית המשפט העליון הפך את הקביעה, בפוסקו כי הביטוי “לא היה עליו אפוטרופוס”, מתייחס רק לאפוטרופוס על פי מינוי: “…האפוטרופוס הטבעי והאפוטרופוס למעשה הם אנשים המשמשים בפועל כאפוטרופסים בלי שנבחנה יכולתם למלא את התפקיד, בלי פיקוח ממשי על מעשיהם, ואף על פי שאולי הם אינם מתאימים כלל לשמש כאפוטרופסים. אכן, יתכן שאילו היה בית המשפט בא למנות אנשים אלה, היה מוצא אותם ראויים לכך, אולם אי אפשר להניח זאת מראש ובדרך כלל. כמו כן ניתן להניח כי הורה המשמש אפוטרופוס טבעי יעשה את כל הדרוש לטובת ילדו, וכך ניתן להניח שגם אדם שקיבל על עצמו לפעול למעשה כאפוטרופוס, הוא מן הסתם בעל כוונות טובות. אולם בהעדר מינוי על ידי בית המשפט – וביחוד בהעדר בדיקה ובחינה של ההתאמה לפני המינוי – יש מקום לחשש, שאין נהירות להם כל המשמעויות המשפטיות של מעשיהם ושל מחדליהם… אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו, מי שדואג לעניניו ועומד על משמר זכויותיו, ואין כזה זולת אפוטרופוס שמינה בית המשפט, אחרי שנמצא ראוי ומתאים לתפקידו. העובדה שיש מי שמשמש בפועל כאפוטרופוס – בין שהוא אפוטרופוס טבעי ובין שהוא אפוטרופוס למעשה – אין בה כשלעצמה כדי להבטיח לקטין או לחסוי הגנה על זכויותיו המשפטיות או להבטיח את מימושן. מכאן שגם בתקופה שבמהלכה משמש אדם בפועל כאפוטרופוס, בלי שבית המשפט מינה אותו, מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות”.

תוספת (15.7.20)

ב-14.5.20 ניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה בירושלים (כב’ השופט הבכיר שלמה אלבז) פסק דין במסגרת ת”ע 44582-11-13, שהכריע במחלוקת בין שני אחים, בקשר לחתימת אמם המנוחה על מסמכי הענקת זכויות בדירה, לטובת האח הנתבע. האחות התובעת עתרה, בין היתר, לפסק דין הצהרתי, בדבר ביטול העברת הזכויות בדירה (וכפועל יוצא מכך, כי הדירה כלולה בעזבונה של האֵם המנוחה), ולמחיקת הערת אזהרה שנרשמה על זכויות המנוחה בדירה, לטובת הנתבע, בעילות שונות: לטענת התובעת, האֵם לא היתה כשירה להקנות את הדירה במתנה לנתבע; הנתבע שימש כאפוטרופוס למעשה, ולא היה רשאי לקבל במתנה מאמו את הזכויות בדירה, מבלי שקיבל תחילה אישור מבית המשפט; מסמכי העברת הזכויות בטֵלים מכח עילות חוזיות (האֵם חתמה על מסמכי ההעברה בהיותה במצב בריאותי קשה, כשהיא נעדרת גמירות דעת להבין את משמעותם ולחתום עליהם; ובטלות מסמכי ההעברה בגין עושק, הטעיה וטעות נטענים); בטלות מכח סעיף 8(ב) לחוק הירושה. בתמצית, יצוין כי בית המשפט דחה את הטענות בדבר “העדר כשירות” של האֵם, במועד חתימתה על מסמכי ההעברה, אך קיבל את התביעה, וקבע כי אין תוקף משפטי למסמכי העברת הזכויות בדירה עליהם חתמה האֵם (ועל כן זכויותיה בדירה נכללות בעזבונה), בעיקר משום שקיבל את טענת התובעת, כי הנתבע שימש כאפוטרופוס למעשה של אמם.

בהסתמך על פסק הדין בבע”מ 4513/12 הנ”ל, ו”מבלי לקבוע מסמרות בדבר”, פירט בית המשפט “מספר מבחני עזר אשר יכולים לסייע במשימה” להכריע בשאלה, “האם נסיבות הענין מצביעות על כך שהתקיימה מערכת יחסים של אפוטרופוס וחסוי” [כיום: “אדם שמונה לו אפטרופוס”]: עוצמת הקשיים הפיזיים והמנטליים מהם סובל האדם; מידת רצונו וכוונתו של המיטיב לשמש כאפוטרופוס; מעשיו בפועל של המיטיב; מידת הקרבה והזיקה הראשונית בין האדם לבין המיטיב. “ככל שמבחנים אלה מתקיימים בעוצמה רבה יותר (אדם חלש ותלותי, מיטיב שמעוניין לשמש אפוטרופוס למעשה, ומבצע עבור האדם מגוון רחב של פעולות, וזיקה ראשונית ואוטנטית בין השניים), כך גוברת הנטיה להכיר במיטיב שפרס חסותו על האדם כאפוטרופוס למעשה. מדובר במבחני עזר בלבד ולא ברשימה סגורה ומחייבת. המבחנים אינם מנותקים זה מזה, ומתקיימים בהם על פי רוב יחסי גומלין. המדובר במבחנים מצטברים, במובן זה שאם אחד מהם מתקיים באופן מובהק יותר – פוחת הצורך בהתקיימותם של המבחנים האחרים”.

לאחר שבית המשפט דן באופן מפורט בכל אחד מהמבחנים הנ”ל, נפסק: “בהתקיים המבחנים שנקבעו בפס”ד פלונית [בע”מ 4513/12 – ד.ר.] ובשל יכולת ההשפעה של הנתבע על האם, אני קובע שהנתבע היה “אפוטרופוס למעשה” של אמו, לפי סעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית. לכן, למרות שהנתבע לא מונה כאפוטרופוס לאם לפי צו מינוי על ידי בית משפט, ובעיקר כאשר לא מונה לאם אפוטרופוס ולא היה אדם אחר שנטל את האחריות לטפל בעניניה, חלות על הנתבע כל החובות של אפוטרופוס לפי צו מינוי על ידי בית המשפט, לפי הפרק השלישי לחוק הכשרות המשפטית. משמעות עובדה זו היא שהנתבע לא יכול היה לקבל מאת האֵם את זכויותיה בדירה במתנה, ללא אישור מראש מבית המשפט. משכך, מכח עילה זו בטלים מסמכי ההעברה ללא תמורה, ויש להתייחס אליהם כחסרי תוקף”.

(בית המשפט הוסיף וציין, כי “בת”א (ב”ש) 6561-03-12… קבע כב’ השופט גד גדעוני, שבהתקיים העילה של אי קבלת אישור ביהמ”ש לעסקה, אין צורך לדון בטענת העושק ובטענת ההשפעה הבלתי הוגנת. במקרה דנן החלטתי להמשיך ולדון ביתר טענות התובעת כנגד עסקת המתנה…” – אולם לכך לא אתייחס בסקירה זו).

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן