אפוטרופוס "למעשה"

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

[הערה: בחלק מפסקי הדין שיצוטטו בסקירה זו, נעשה שימוש בביטוי "חסוי"; במסגרת תיקון 18 לחוק, בוטל, בין היתר, המונח "חסוי", והוחלף במונח "אדם שמונה לו אפוטרופוס או שבית המשפט היה רשאי למנות לו אפוטרופוס"]

אפוטרופוס הינו אדם או תאגיד, שתפקידו לדאוג לעניניו של מי שאינו מסוגל (או מתקשה) לנהל בעצמו כראוי את עניניו (כולם או חלקם). הנושא מוסדר בהרחבה ובפירוט בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "החוק"). אחת האבחנות המרכזיות הינה בין "אפוטרופוס על פי מינוי", לבין "אפוטרופוס טבעי", ולבין "אפוטרופוס למעשה". אפוטרופוס על פי מינוי שואב את כוחו מהחלטת מינוי של בית משפט, שהינה המקור לסמכותו לייצג את האדם שהוא מונה לו כאפוטרופוס, ולחובותיו כלפי אותו אדם. בע"א 7805/02 (להלן: "פס"ד הלפרט"), נקבע: "האפוטרופוס על פי מינוי שונה מן האפוטרופוס הטבעי ומהאפוטרופוס למעשה בחמישה דברים: נדרשת הסכמתו למינוי… יועדף אפוטרופוס שבנסיבות הענין מתאים ביותר לטובת החסוי… ככל האפשר תישמע דעתו של החסוי לפני המינוי… בית המשפט רשאי, בכל עת… לתת לאפוטרופוס הוראות בכל ענין הנוגע למילוי תפקידיו… בית המשפט רשאי לפטר את האפוטרופוס אם לא מילא תפקידיו כראוי, או אם ראה בית המשפט סיבה אחרת לפיטוריו… מינויו של אפוטרופוס על פי מינוי נעשה איפוא אחרי בדיקה ובחינה של התאמתו למלא את התפקיד, לפי שיקול דעתו של בית המשפט, והוא עומד בפיקוחו של בית המשפט עד שחרורו מתפקידו".

לפי סעיף 14 לחוק, "הורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים". כאמור בפס"ד הלפרט: "האפוטרופוס הטבעי, כשמו כן הוא. עם הולדתו של ילד ועד הגיעו לבגרות נעשים הוריו – מכח הלידה – אפוטרופסיו בלי שבית המשפט מינה אותם. אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה ואת הזכות לדאוג לצרכיו של הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם, וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו וכן הסמכות לייצגו". ראוי לציין, כי כאשר מדובר ב"אפוטרופוס על פי מינוי", בדרך כלל מדובר במינוי אפוטרופוס לבגיר, אך במקרים חריגים, ניתן למנות אפילו לקטין, אפוטרופוס אחר או נוסף (כגון, אם ההורים מתו, או הוכרזו כפסולי-דין, או שאפוטרופסותם על ילדם הקטין נשללה או הוגבלה בנסיבות מסוימות).

"אפוטרופוס למעשה" אינו אפוטרופוס על פי מינוי ואינו אפוטרופוס טבעי, וקיומו משתמע מסעיף 67 לחוק: "מי שפועל כאפוטרופוס… אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו" (יצוין כי הביטוי "אפוטרופוס למעשה" מופיע בכותרת של סעיף 67 לחוק, ולא בגוף הסעיף, אך בכמה סעיפי חוק אחרים – 32כח(ג)(1), 64(א), 64א(א) – נזכר "אפוטרופוס למעשה כמשמעותו בסעיף 67"). מדובר במי שממלא "דה-פקטו" תפקיד של אפוטרופוס. בכך טמון הדמיון בין אפוטרופוס למעשה לבין אפוטרופוס טבעי (אך ישנו, כמובן, גם שוני ביניהם). בע"א 8/74 תואר אפוטרופוס למעשה, כמי ש"נוטל שררה לעצמו ונוהג מנהג אפוטרופוס"; ובפס"ד הלפרט נקבע כי "מדובר איפוא ב'מעין אפוטרופוס', שמינה כביכול את עצמו".

אין די בלשונו הלאקונית של סעיף 67 לחוק – "מי שפועל כאפוטרופוס" – ללמד מיהו בעצם אפוטרופוס למעשה. בפס"ד הלפרט נקבע, בהקשר זה: "ראוי לציין כי למרות האמור בסעיף 67 לחוק הכשרות, סמכויותיו, תפקידיו ואופן מילוי תפקידו של אפוטרופוס כזה אינם מוגדרים בחוק הכשרות, וככל הנראה 'מוטת השליטה' שלו היא כ'אורך ידו', דהיינו הוא משמש אפוטרופוס לגבי אותם ענינים שהוא מבקש לפעול בהם, והוא אינו משמש אפוטרופוס לגבי ענינים שהוא מושך את ידו מהם".

בבע"מ 4513/12 (שיוזכר גם בהמשך), נכתב: "החוק איננו מפרש אימתי ייחשב אדם לאפוטרופוס למעשה, כלומר: מתי הוא ייחשב למי ש'פועל כאפוטרופוס'. לא כל אדם נדיב לב, אשר גומל חסד לאדם נזקק שנקרה בדרכו – ייחשב מיידית כאפוטרופוס למעשה עבור אותו נזקק, על כל ההשלכות המשפטיות הנלוות. השאלה היא מתי נחצה קו הגבול בין גמילות חסדים לבין אפוטרופסות למעשה. החוק, כאמור, איננו מתייחס לכך. אף בפסיקה לא נמצאה תשובה ברורה… טרם ניתנה תשובה גורפת לשאלה: היכן עובר הגבול בין גמילות חסדים נטולת מעמד משפטי מחייב, לבין הקטגוריה הפורמאלית של אפוטרופסות למעשה… בהעדר תשובה חד משמעית, יש לבחון בכל מקרה ומקרה, האם נסיבות הענין מצביעות על כך שהתקיימה מערכת יחסים של אפוטרופוס וחסוי. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי כמה מבחני עזר יכולים לסייע בידינו במשימה זו. ראשית, עוצמת הקשיים הפיזיים והמנטאליים מהם סובל החסוי. שנית, מידת רצונו וכוונתו של המיטיב לשמש כאפוטרופוס. שלישית, מעשיו בפועל של המיטיב. רביעית, מידת הקרבה והזיקה הראשונית בין החסוי למיטיב. ניתן להגדיר מבחנים אלו בתמצית באופן הבא: הראשון – מצבו של החסוי, השני – כוונת המיטיב, השלישי – מעשי המיטיב, הרביעי – הרקע לקשר בין המיטיב לחסוי. ככל שמבחנים אלו מתקיימים בעוצמה רבה יותר – חסוי חלש ותלותי; מיטיב שמעונין לשמש כאפוטרופוס למעשה, ומבצע עבור החסוי מגוון רחב של פעולות; וזיקה ראשונית אותנטית בין השניים – כך גוברת הנטיה להכיר כאפוטרופוס למעשה במיטיב שפרש את חסותו על החסוי… מדובר, כאמור, במבחני עזר בלבד, ולא ברשימה סגורה ומחייבת. המבחנים אינם מנותקים זה מזה, ומתקיימים ביניהם על פי רוב יחסי גומלין. מבחנים אלו הם אף מצטברים, במובן זה שאם מבחן אחד מתקיים באופן מובהק יותר – פוחת הצורך בהתקיימותם של המבחנים האחרים…"

במקרה שנדון בע"א 3114/12, נטען, בין היתר, כי "כל עוד קצבת הביטוח הלאומי שולמה למוסד ['מקים – מוסד לקימום ילדים מפגרים בע"מ' – ד.ר.] יש לראות את המוסד כאפוטרופוס למעשה של המערער" (וזאת במטרה "להבנות" מהוראת סעיף 12 לחוק ההתיישנות, לפיה אין להביא בחישוב תקופת ההתיישנות את הזמן "שבו היה התובע אפוטרופוס של הנתבע או נתון לאפוטרופסותו"); הטענה לא סייעה למערער, למרות שבית המשפט היה מוכן "להניח", כי "בתחומים שונים המוסד שימש כמעין אפוטרופוס למעשה של המערער". יצוין, כי בפס"ד הלפרט נקבע, בניגוד לעמדת בית המשפט המחוזי, כי הביטוי "לא היה עליו אפוטרופוס", מתייחס רק לאפוטרופוס על פי מינוי; ו"מכאן שגם בתקופה שבמהלכה משמש אדם בפועל כאפוטרופוס, בלי שבית המשפט מינה אותו, מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות"; וראו גם תמ"ש 34900/01.

יכולות להיות נסיבות שונות, שבגינן ישנו אפוטרופוס למעשה (שחלקן עולה מסעיף 67 לחוק עצמו: נפל פגם במינויו של פלוני כאפוטרופוס, פקע מינויו של אפוטרופוס אך הוא המשיך למלא בפועל את תפקידו, וכדומה). לעתים, הורים (או בני משפחה אחרים) מטפלים בקטין, אשר זקוק לאפוטרופוס, אך בהגיעו לגיל 18, הם לא פועלים להתמנות לו באופן "פורמלי" כאפוטרופסים; במקרים רבים, ילדים מוצאים עצמם מתנהלים בהיבטים שונים, מבלי שהתכוונו לכך, כאפוטרופסים למעשה של הורים קשישים, מתקשים או שאינם בריאים; וכיוצא באלו.

מהי הנפקות המשפטית, שיכולה לנבוע מן הקביעה, כי פלוני הינו אפוטרופוס למעשה?

נוסחו המלא (כיום) של סעיף 67 לחוק הינו: "מי שפועל כאפוטרופוס, חובותיו ואחריותו כלפי אדם שמונה לו אפוטרופוס או שבית המשפט היה רשאי למנות לו אפוטרופוס יהיו לפי הוראות פרק זה, אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו" ["פרק זה" – דהיינו פרק שלישי לחוק, "האפוטרופוסים על פי מינוי"]

במקרים מסוימים, משמעות הקביעה כי פלוני שימש כאפוטרופוס למעשה של אדם, הינה ""הכפפתו" לחובות ולאחריות, החלים על אפוטרופוס על פי מינוי. בת.א (מחוזי ב"ש) 6561-03-12, הורה בית המשפט על ביטול רישום נכס מקרקעין על שם הנתבע, מכח "עסקת מתנה", ולהשיב את רישום הזכויות בנכס, על שם התובעת (שתבעה באמצעות הקרן לטיפול בחסויים). סעיף 47 לחוק אוסר על אפוטרופוס לייצג את מי שהוא משמש לו כאפוטרופוס, בעסקאות מקרקעין שונות, בפעולה שתוקפה תלוי במרשם המתנהל על פי חוק, ובנתינת מתנות שונות, ללא אישור מראש של בית המשפט. סעיף 48 לחוק אוסר על פעולות משפטיות מסוימות בין אפוטרופוס לבין מי שהוא משמש לו כאפוטרופוס. לפיכך, נקבע כי "ככל שתתקבל הטענה, כי הנתבע היה בגדר 'אפוטרופוס למעשה', ומשלא נתבקש, ועל כן גם לא ניתן, אישור בית המשפט לעסקת המתנה, מראש, הרי שהעסקה בטלה". בית המשפט בחן את נסיבות המקרה, בין היתר, לאור העקרונות שנקבעו כאמור בבע"מ 4513/12 הנ"ל, וקבע: "נראה אפוא, כי הנתבע אכן שימש בפועל כאפוטרופוס של התובעת, כפי שהודה בבקשה שהגיש לבית המשפט לעניני משפחה, ויש לראותו, כמי שהיה 'אפוטרופוס למעשה' של התובעת, בתקופה הרלוונטית. על כן נדרש אישורו של בית המשפט לעסקת המתנה, בהתאם להוראות סעיפים 47 ו-48… ומשלא התבקש אישור כאמור, וממילא לא ניתן, הרי שהעסקה בטלה".

גם במקרה שנדון בעמ"ש (מחוזי י-ם) 53349-01-12, הסתמך בית המשפט המחוזי (בדחותו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה), על סעיף 47 ובעיקר על סעיף 48 לחוק, וקבע כי המערערת שימשה כאפוטרופסית למעשה של המשיבה, לכל המאוחר ממועד מסוים, ולפיכך היא היתה מנועה, מכח האפוטרופסות וחובת הנאמנות שהיא מטילה, להעביר את מחצית הזכויות של המשיבה בדירה מסוימת לשמה שלה, לאחר מועד זה. אף אם נהגה המערערת כפי שנהגה בתום לב, והעברת הזכויות בדירה נעשתה על פי תפיסתה באופן שאינו פוגע באינטרסים של המשיבה, אין בכך בכדי לשמש לה הגנה. בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, נדחתה בבע"מ 4513/12 הנ"ל.

כאמור בסקירה שעסקה ב"הבעת רצון" (במסמך או בצוואה), הוראות סעיפים 64 ו-64א לחוק חלות גם על "אפוטרופוס למעשה"; אך זאת בתנאי שמדובר ב"קרוב" ("בן זוג, אב, אם, בן, בת, אח, אחות, סב, סבה, נכד, נכדה" – לפי סעיף 80 לחוק).

עם זאת, אין דינו של כל אפוטרופוס למעשה באופן "אוטומטי" כדין אפוטרופוס על פי מינוי. בפס"ד הלפרט נדונו טענות שונות, שענינן, בין היתר, סעיף 11 רישא לחוק ההתיישנות, לפיו "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס…" [נוסח זה הינו לאחר תיקון בנוסח סעיף 11 שבוצע במרוצת ההליך הנ"ל – ד.ר.] – ובכלל זאת, האם "לא היה על המערער אפוטרופוס", גם בהנחה שייקבע עובדתית, כי היה לו אפוטרופוס למעשה. בית המשפט המחוזי סבר, כי הביטוי "לא היה עליו אפוטרופוס" מתייחס לכל אפוטרופוס שהוא (אפוטרופוס על פי מינוי, אפוטרופוס טבעי, אפוטרופוס למעשה), אך בית המשפט העליון הפך את הקביעה, בפוסקו כי הביטוי "לא היה עליו אפוטרופוס", מתייחס רק לאפוטרופוס על פי מינוי: "…האפוטרופוס הטבעי והאפוטרופוס למעשה הם אנשים המשמשים בפועל כאפוטרופסים בלי שנבחנה יכולתם למלא את התפקיד, בלי פיקוח ממשי על מעשיהם, ואף על פי שאולי הם אינם מתאימים כלל לשמש כאפוטרופסים. אכן, יתכן שאילו היה בית המשפט בא למנות אנשים אלה, היה מוצא אותם ראויים לכך, אולם אי אפשר להניח זאת מראש ובדרך כלל. כמו כן ניתן להניח כי הורה המשמש אפוטרופוס טבעי יעשה את כל הדרוש לטובת ילדו, וכך ניתן להניח שגם אדם שקיבל על עצמו לפעול למעשה כאפוטרופוס, הוא מן הסתם בעל כוונות טובות. אולם בהעדר מינוי על ידי בית המשפט – וביחוד בהעדר בדיקה ובחינה של ההתאמה לפני המינוי – יש מקום לחשש, שאין נהירות להם כל המשמעויות המשפטיות של מעשיהם ושל מחדליהם… אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו, מי שדואג לעניניו ועומד על משמר זכויותיו, ואין כזה זולת אפוטרופוס שמינה בית המשפט, אחרי שנמצא ראוי ומתאים לתפקידו. העובדה שיש מי שמשמש בפועל כאפוטרופוס – בין שהוא אפוטרופוס טבעי ובין שהוא אפוטרופוס למעשה – אין בה כשלעצמה כדי להבטיח לקטין או לחסוי הגנה על זכויותיו המשפטיות או להבטיח את מימושן. מכאן שגם בתקופה שבמהלכה משמש אדם בפועל כאפוטרופוס, בלי שבית המשפט מינה אותו, מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות".

תוספות ועדכונים

15.7.20

ב-14.5.20 ניתן על ידי בית המשפט לעניני משפחה בירושלים, פסק דין במסגרת ת"ע 44582-11-13 (פורסם ב"נבו"), אשר הכריע במחלוקת בין שני אחים, בקשר לחתימת אמם המנוחה על מסמכי הענקת זכויות בדירה, לטובת האח הנתבע. האחות התובעת עתרה, בין היתר, לפסק דין הצהרתי, בדבר ביטול העברת הזכויות בדירה (וכפועל יוצא מכך, כי הדירה כלולה בעזבונה של האֵם המנוחה), ולמחיקת הערת אזהרה שנרשמה על זכויות המנוחה בדירה, לטובת הנתבע, בעילות שונות: לטענת התובעת, האֵם לא היתה כשירה להקנות את הדירה במתנה לנתבע; הנתבע שימש כאפוטרופוס למעשה, ולא היה רשאי לקבל במתנה מאמו את הזכויות בדירה, מבלי שקיבל תחילה אישור מבית המשפט; מסמכי העברת הזכויות בטֵלים מכח עילות חוזיות (האֵם חתמה על מסמכי ההעברה בהיותה במצב בריאותי קשה, כשהיא נעדרת גמירות דעת להבין את משמעותם ולחתום עליהם; ובטלות מסמכי ההעברה בגין עושק, הטעיה וטעות נטענים); בטלות מכח סעיף 8(ב) לחוק הירושה. בתמצית, יצוין כי בית המשפט דחה את הטענות בדבר "העדר כשירות" של האֵם, במועד חתימתה על מסמכי ההעברה, אך קיבל את התביעה, וקבע כי אין תוקף משפטי למסמכי העברת הזכויות בדירה עליהם חתמה האֵם (ועל כן זכויותיה בדירה נכללות בעזבונה), בעיקר משום שקיבל את טענת התובעת, כי הנתבע שימש כאפוטרופוס למעשה של אמם.

בהסתמך על פסק הדין בבע"מ 4513/12 הנ"ל, ו"מבלי לקבוע מסמרות בדבר", פירט בית המשפט "מספר מבחני עזר אשר יכולים לסייע במשימה" להכריע בשאלה, "האם נסיבות הענין מצביעות על כך שהתקיימה מערכת יחסים של אפוטרופוס וחסוי" [כיום: "אדם שמונה לו אפוטרופוס"]: עוצמת הקשיים הפיזיים והמנטליים מהם סובל האדם; מידת רצונו וכוונתו של המיטיב לשמש כאפוטרופוס; מעשיו בפועל של המיטיב; מידת הקרבה והזיקה הראשונית בין האדם לבין המיטיב. "ככל שמבחנים אלה מתקיימים בעוצמה רבה יותר (אדם חלש ותלותי, מיטיב שמעוניין לשמש אפוטרופוס למעשה, ומבצע עבור האדם מגוון רחב של פעולות, וזיקה ראשונית ואוטנטית בין השניים), כך גוברת הנטיה להכיר במיטיב שפרס חסותו על האדם כאפוטרופוס למעשה. מדובר במבחני עזר בלבד ולא ברשימה סגורה ומחייבת. המבחנים אינם מנותקים זה מזה, ומתקיימים בהם על פי רוב יחסי גומלין. המדובר במבחנים מצטברים, במובן זה שאם אחד מהם מתקיים באופן מובהק יותר – פוחת הצורך בהתקיימותם של המבחנים האחרים".

לאחר שבית המשפט דן באופן מפורט בכל אחד מהמבחנים הנ"ל, נפסק: "בהתקיים המבחנים שנקבעו בפס"ד פלונית [בע"מ 4513/12 – ד.ר.] ובשל יכולת ההשפעה של הנתבע על האם, אני קובע שהנתבע היה "אפוטרופוס למעשה" של אמו, לפי סעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית. לכן, למרות שהנתבע לא מונה כאפוטרופוס לאם לפי צו מינוי על ידי בית משפט, ובעיקר כאשר לא מונה לאם אפוטרופוס ולא היה אדם אחר שנטל את האחריות לטפל בעניניה, חלות על הנתבע כל החובות של אפוטרופוס לפי צו מינוי על ידי בית המשפט, לפי הפרק השלישי לחוק הכשרות המשפטית. משמעות עובדה זו היא שהנתבע לא יכול היה לקבל מאת האֵם את זכויותיה בדירה במתנה, ללא אישור מראש מבית המשפט. משכך, מכח עילה זו בטלים מסמכי ההעברה ללא תמורה, ויש להתייחס אליהם כחסרי תוקף".

(בית המשפט הוסיף וציין, כי "בת"א (ב"ש) 6561-03-12… קבע כב' השופט גד גדעוני, שבהתקיים העילה של אי קבלת אישור ביהמ"ש לעסקה, אין צורך לדון בטענת העושק ובטענת ההשפעה הבלתי הוגנת. במקרה דנן החלטתי להמשיך ולדון ביתר טענות התובעת כנגד עסקת המתנה…" – אולם לכך לא אתייחס בסקירה זו).

27.7.21

פסק דין מיום 11.7.21 בה"פ (מחוזי ת"א) 62816-11-17: המבקש בהליך ירש מחצית מהזכויות בדירת המגורים של המנוחה, אשר מכרה בעודה בחיים את החניה המוצמדת לדירתה למשיבים 2-1, ילדיו של משיב 3, אשר שימש כעורך דינה והיה מקורב אליה במשך שנים. המבקש עתר לביטול המכירה, וטען כי במועד המכירה לא היתה המנוחה כשירה קוגניטיבית ונפשית לנהל את עניניה הכספיים; וכי העסקה בוצעה תוך הפרת חובת האמונים שחב משיב 3 כלפי המנוחה, בהיותו מי שהיה, לפי הנטען, אפוטרופסה-למעשה.

לנוכח חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, נפסק כי מצבה הרפואי והנפשי של המנוחה לא פגע בכושרה הקוגניטיבי, ולא נפגם מטעם זה תוקף עסקת המכירה.

אשר לסוגית האפוטרופסות, נפסק, בין היתר: "לאחר בחינת טענות הצדדים והראיות שהונחו לפני, אין בידי לקבל את טענת המבקש לפיה המשיב 3 שימש כאפוטרופסה של המנוחה ודין העסקה להתבטל מטעם זה. אף שהמשיב 3 היה מעורב בחייה של המנוחה וסייע לה בעניניה האישיים, מעמדו לא הגיע לדרגת אפוטרופוס. בנסיבות אלו, לא ראיתי לנכון להחיל על עניננו את הוראות הדין המסדירות את מעמדו של אפוטרופוס ואת הכללים שהוא מחויב בהם.

לטענת המבקש, המשיב 3 שימש כאפוטרופסה של המנוחה בפועל, אף שלא מונה לכך בידי בית המשפט. לפיכך, משהיה המשיב 3 אפוטרופוס למעשה… לא היה הוא רשאי להתקשר עמה בעסקת המכר, בין אם בעצמו ובין באמצעות ילדיו. המשיב 3 טוען, מצדו, כי הוא לא שימש כאפוטרופסה של המנוחה, לא באופן פורמלי ולא בפועל, אלא כעורך דינה, איש אמונה וידיד המשפחה, הא ותו לא.

אילו נמצא שהמשיב 3 אכן היה במעמד של אפוטרופוס למנוחה, נחזה כי אכן היו נגלים ספקות משמעותיים אשר לתוקף העסקה, בשים לב להוראות חוק האפוטרופסות, המחייבות את האפוטרופוס להימנע ממצבים של ניגוד ענינים וכן ההוראות שלפיהן נדרש אישור מאת בית המשפט לעסקאות מקרקעין בהן נקשר האדם החסוי. אולם, אני סבור כי אין לחוק האפוטרופסות תחולה על ענינם של הצדדים. אין חולק כי המשיב 3 לא מונה בידי בית המשפט להיות אפוטרופוס של המנוחה. המבקש נסמך על סעיף 67 בחוק האפוטרופסות… בהתאם להוראות סעיף זה, אדם שבפועל משמש כאפוטרופוס, כפוף לחובות שקבועות בחוק האפוטרופסות, וזאת אף אם לא מונה לתפקידו בידי בית המשפט. תנאי נחזה לתחולת ההוראה החוקית הוא תפקוד כאפוטרופוס כלפי אדם חסוי. סעיף 80 בחוק האפוטרופסות (שבינתיים בוטל), קבע כי חסוי הוא מי שבית המשפט מינה לו אפוטרופוס לפי סעיף 33, ולמצער מי שבית המשפט רשאי למנות לו אפוטרופוס בהתאם לאותו סעיף. לפיכך, לצורך בחינה האם במועד ההסכם היתה המנוחה במעמד חסויה, יש לפנות לסעיף 33(א) בחוק האפוטרופסות… האפשרות היחידה היכולה להיות רלוונטית לענייננו, היא זו הקבועה בהוראת ס"ק (4) – חוסר יכולת של אדם לדאוג לעניניו. בהתאם למסקנתי הנזכרת, המאמצת את מסקנות המומחה, במועד עריכת העסקה המנוחה היתה כשירה לדאוג לעניניה. לפיכך, משהמנוחה לא היתה בגדרי 'חסויה', אף לא ניתן לבכר את ההנחה שהמשיב 3 שימש כאפוטרופוס שלה על פי סעיף 67 בחוק האפוטרופסות, הגם שסייע לה לטפל בעניניה".

בית המשפט הוסיף ודן בהיבט של "דיני אמונאות", וקבע, בין היתר: "לנוכח היחסים המיוחדים שהיו למנוחה עם המשיב 3 – משהאחרון סייע לה בהיבטים שונים של חייה, שימש כעורך דינה וכאיש אמונה (כך אף לפי התצהיר הנזכר עליו חתמה) – הבהרתי לצדדים כי תבחן השאלה האם בעצם התקשרותה בעסקה עם המשיבים 2-1, ילדיו של המשיב 3, הפר האחרון חובות אמון שהיו לו כלפי המנוחה, באופן המחייב את ביטול העסקה. זאת, מכח דיני האמונאות ועל אף שהצדדים לא התייחסו להקשר זה. מסקנתי היא כי על אף חוסר נוחות מסוים שמעוררת העסקה, הנסיבות היחודיות האופפות אותה, כפי שהוכחו, אינן תומכות בביטול העסקה מכח דיני האמונאות. המשיב 3 תיאר את טיב יחסיו עם המנוחה… עוד אישר המשיב 3 כי היה ברשותו יפוי כח לחשבון הבנק של המנוחה… תיאור יחסים שכזה, יכול שיוביל למסקנה כי המשיב 3 חב כלפי המנוחה בחובות אמון בניהול עניניה הכספיים… מחובתו של האמונאי לפעול לטובת הנהנה בתום לב ובהגינות ולהימנע מניגוד ענינים… בנסיבות הענין, ועל אף תחושת חוסר נוחות שתיתכן מהעובדה שהמשיב 3 פעל באופן שייטיב עמו או עם ילדיו על ידי רכישת החניה מן המנוחה, לא שוכנעתי [כי] מהצדק לביטול העסקה. נקודת המוצא של הדיון היא שענין לנו במי שהיתה כשירה לביצוע עסקאות והתקשרה בהסכם למכירת החניה מתוך רצון חופשי. בהקשר זה, לא נסתרה גרסתו של המשיב 3, כי המנוחה הביעה שמחה על כך שהחניה תהא בשימושם של המשיבים 2-1, אותם היא מכירה מזה שנים רבות… המבקש טען כי התמורה שנקבעה… היא בגדרי 'נזיד עדשים'. לא מצאתי ממש בטענתו זו. המבקש לא טרח להציג חוות דעת שמאית בתימוכין בה. נחזה כי מסיבה זו, אף זנח את טענתו בכתב התובענה להתקימותה של עילת העושק, אשר אחד מתנאיה הוא שתנאי החוזה 'גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל'…"

17.12.24

פסק דין מיום 26.11.24 (פורסם ב"נבו"), שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, במסגרת ת"א 64066-09-19 ות"א 78405-12-20, עוסק, בין היתר, ובאופן חלקי בלבד, בסוגית "אפוטרופסות למעשה"; אצטט מפסק הדין בעיקר בהקשר זה, אך לצורך הבנת ההקשר, יוצג תחילה הרקע העובדתי, כמתואר בפסק הדין (ואשר מזכיר, במידה מפתיעה, את העובדות שביסוד פסק הדין נשוא התוספת מיום 27.7.21 לעיל):

"לפני שתי תביעות, אשר הדיון בהן אוחד, הואיל ושתיהן נסבות בעיקרן על תוקפו של הסכם מכר דירה, אשר נחתם ביום 24/9/17, בין הגב' רות חופשי ז"ל (להלן: 'המנוחה' או 'המוכרת'), לבין ה"ה דניאל הלר בקר ואופיר אפרים בקר. התביעה האחת – היא תביעת בנה של המנוחה – דן חופשי, במסגרתה עותר הוא להורות על בטלות הסכם המכר, והתביעה השניה היא תביעתם של ה"ה בקר כנגד דן חופשי, במסגרתה מבקשים הם להורות על אכיפת הסכם המכר….. המנוחה היא הבעלים הרשומים של דירה… למנוחה היו שלושה ילדים – דן חופשי (להלן: 'התובע'), דקל בק עמליה (להלן: 'עמליה') ובילו רינה (להלן: 'רינה'). עמליה היתה נשואה בנישואים שניים לקני בק ז"ל (להלן: 'קני'). כפי שיפורט להלן, קני נטל חלק פעיל בטיפול במנוחה, כמו גם בהסכם המכר, ואולם, הוא נפטר קודם לפתיחת ההליכים המשפטיים….. ביום 24/9/17 נחתם בין המנוחה לבין ה"ה דניאל הלר בקר ואופיר אפרים בקר (להלן: 'בקר' או 'הנתבעים 1 ו-2') הסכם, במסגרתו נמכרה הדירה על ידי המנוחה לנתבעים 1 ו-2 (להלן: 'הסכם המכר')… ביום 20/1/2019 נפטרה המנוחה. אין חולק כי לאחר פטירת המנוחה, הוצא צו קיום לצוואתה, במסגרתו נקבע כי יורשיה בחלקים שווים הם ילדיה… עוד אין חולק עוד כי לאחר פטירת המנוחה, פנו בקר לאחיותיו של חופשי… וביקשו כי אלו יעמידו את הדירה לרשות בקר. בד בבד פנו בקר על מנת לקבל משכנתה על סך 950,000 ₪, לשם השלמת תשלום יתרת התמורה. אלא, שהבנק למשכנתאות התנה את מתן ההלוואה בחתימתו של חופשי, וזה סירב לחתום על הבקשה להלוואה, הואיל וכפר בתוקפו של הסכם המכר. לאור זאת, נחתם ביום 15/7/2019, הסכם בין בקר לבין עמליה ורינה, במסגרתו נקבע כי בקר יעבירו שיק על סך של 950,000 ₪, אשר יישאר בידיו הנאמנות של עו"ד יואל פרץ, עד להשלמת העסקה והעברת כל יתרת הכספים למוכרים, הצדדים יגישו תביעה כנגד חופשי על מנת שחופשי יחוייב לחתום על שטרות לרישום המשכנתה, ולאחר החתימה על ההסכם 'יימסר הבית לידי הקונים לשיפוץ בלבד'…..

טענתו המרכזית של התובע בסיכומיו – אשר נתמכה גם בחוות דעת רפואית אשר הוגשה על ידו, היא כי מצבה הקוגניטיבי של המנוחה, שהייתה בת 98.5 בעת החתימה על ההסכם – היה ירוד, באופן שחייב את הנתבעים לערוך חוות דעת קוגניטיבית למנוחה – קודם לחתימת הסכם המכר – כפי שאף הומלץ על ידי קופת חולים כבר ביום 8/6/17. אולם, לטענתו, תחת לערוך לאמו חוות דעת רפואית, העלימו כלל הנוגעים בדבר עין ממצבה הבריאותי-קוגניטיבי הירוד של אמו, ויתרה מכך, ניצלו את מצבה זה על מנת להחתימה על הסכם עושק, בלא פיקוח של בית המשפט – כפי שהתחייב ממצבה…… אשר לקני, נטען כי העדויות אשר נשמעו בהליך, לימדו כולן כי קני טיפל בכל עניני המנוחה, והיה בעל הגישה היחידה לחשבונה, ורק עליו סמכה המנוחה. נטען כי שילוב מצבה הקוגניטיבי הירוד של המנוחה – אשר הצריך מינוי אפוטרופוס, תלותה המוחלטת בקני, כמו גם העובדה שקני בפועל טיפל בעניניה הרכושיים של המנוחה – מלמד כי קני היה האפוטרופוס בפועל של המנוחה, לפי הוראות סעיף 67 לחוק הכשרות… נטען כי לאור זאת, הרי שחלות הוראות סעיף 47 לחוק הכשרות, ובהתאם להן, בעסקת מכר של דירת המנוחה, תנאי לתוקפו של ההסכם, הוא קבלת אישור בית המשפט מראש לעסקה. אולם, לטענת התובע, לא זו בלבד שקני לא מונה כאפוטרופוס, ואף לא פעל בהתאם לדין וקיבל אישור להסכם המכר מבית המשפט, אלא שקני ניצל את שליטתו במנוחה, על מנת לסכסך בינה לבין התובע ולהכפישו בפניה, למשוך כספים מתוך חשבונותיה ללא הסבר וללא שקיפות… על מנת לרקום קנוניה, במסגרתה נמכרה דירת המנוחה, והכל מבלי שיחול עליו פיקוח בית המשפט כנדרש על פי הדין, ותוך עושק של המנוחה. נטען, כי משקני שימש כאפוטרופוס בפועל, ולא קיבל את אישור בית המשפט מראש לעסקה, הרי שהעסקה בטלה, גם כלפי הנתבעים, שהם צדדים שלישיים, וזאת גם ככל שהם לא ידעו כי תוקפה של העסקה מותנה בקבלת אישור בית המשפט. לתמיכה בטענותיו אלו מפנה התובע לת"א (מחוזי חיפה) 1116/99… [נבו]… (להלן: 'ענין סאלח). מבלי לגרוע מהאמור ולחלופין טוען התובע חופשי כי ממילא הסכם המכר בטל בעילות של עושק וקנוניה – אשר נטען כי הוכחו ברמה הנדרשת במשפט האזרחי……"

בית המשפט דן תחילה, באריכות ובפירוט, בטענה בדבר מצבה הקוגניטבי הירוד של המנוחה – ודחה את הטענה; אצטט באופן מאד חלקי מפסק הדין, בהקשר זה: "…אקדים אחרית לראשית – מצאתי לדחות את תביעתו של התובע לביטול ההסכם, ולקבל את תביעת בקר לאכיפתו של ההסכם. זאת במיוחד הואיל ולא מצאתי לקבל את טענתו המרכזית של התובע – המשמשת כבסיס לכלל טיעונו – ולפיה מצבה הקוגניטיבי של אמו המנוחה – לא איפשר לה בזמן החתימה על ההסכם לגבש גמירות דעת, ויתרה מכך, מצבה חייב מינוי אפוטרופוס. משלא מצאתי לקבל את טענותיו של התובע בדבר מצבה הקוגניטיבי של אמו המנוחה, ממילא 'נופלת'  – בבחינת 'נפל הסוס ונפל רוכבו' – גם טענתו של התובע, הנסמכת על טענה זו, ולפיה שימש קני כאפוטרופוס בפועל של אמו, ונדרש אישור בית משפט כתנאי לתוקפו של ההסכם. נוסף על כך, נופלת מטעמים דומים גם הטענה, ולפיה ההסכם הוא פרי עושק של המנוחה – שכן לא מתקיים התנאי הבסיסי לשם יצירת עושק, שהוא ניצול מצוקת האחר וחולשתו הפיזית או הנפשית…. כאמור, אבן הראשה לטיעונו של התובע, מצויה במצבה הקוגניטיבי הנטען של המנוחה. אשר לכך, טוען התובע כי אמו היתה מבולבלת, לא היתה צלולה, וכי מצבה הקוגניטיבי היה כזה, שלא איפשר לה גיבוש גמירות דעת, הנדרשת לשם התקשרות בהסכם, וכן נוצל בפועל לשם עשיקתה על ידי בקר, במסגרת קנוניה בינם לבין קני ועו"ד פרץ. יתרה מכך, לטענתו כפי שפורטה, מצבה הקוגניטיבי של אמו היה כזה, אשר חייב מינוי אפוטרופוס ומשכך, הגם שבאופן רשמי – אמו המנוחה לא הוכרזה כפסולת דין [ראו הערתי בהמשך – ד.ר.] וקני לא מונה כאפוטרופוס שלה – יש לראות בקני אפוטרופוס בפועל של אמו, עובדה אשר חייבה קבלת אישור בית המשפט, כתנאי לתוקפו של הסכם המכר. כפי שהקדמתי וציינתי, את טענתו של התובע בדבר מצבה הקוגניטיבי של אמו, אינני מוצאת לקבל, והנני מוצאת לקבוע – כפי שנטען על ידי הנתבעים – כי מצבה של המנוחה לא הצריך מינוי אפוטרופוס לרכושה. נוסף על כך, מצאתי כי המנוחה היתה צלולה במועד החתימה על הסכם המכר, באופן שלא מתקיימים בהקשר להסכם המכר יסודותיה של עילת העושק- ויתרה מכך, מצבה של המנוחה איפשר לה לגבש גמירות דעת לשם התקשרות בהסכם- ובפועל אמנם המנוחה גיבשה גמירות דעת להתקשר בהסכם…… לסיכום – הנני סבורה כי הראיות- כפי שהוצגו בהליך, מלמדות באופן ברור כי – בניגוד לנטען על ידי התובע – אמו המנוחה היתה במצב קוגניטיבי שפיר, התנהלה באופן רגיל- לפחות עד השנה האחרונה לחייה- ובמיוחד עובר לעריכת הסכם המכר בשנת 2017, היתה בעלת יכולת כתיבה וקריאה, הבינה את העסקה בה התקשרה- ויתרה מכך, אף גיבשה החלטה להתקשר בעסקה מתוך הבנתה ומתוך רצונה. קביעותי אלו יש בהן… להוביל לדחייתן מניה וביה של טענותיו של התובע… יחד עם זאת ולשם שלמות היריעה, אבחן להלן את שלוש טענותיו המרכזיות של התובע – האחת כי קני היה אפוטרופוס בפועל של אמו, השניה, כי ההסכם נחתם מתוך עושק, והשלישית (המהווה למעשה חלק מהטענה השניה) כי ההסכם הוא פרי קנוניה בין קני לבין בקר ועו"ד פרץ…"

{הערה: בציטוט לעיל הופיע הפסקה "…מצבה הקוגניטיבי של אמו היה כזה, אשר חייב מינוי אפוטרופוס ומשכך, הגם שבאופן רשמי – אמו המנוחה לא הוכרזה כפסולת דין…"; כפי שעולה אף מהמשך פסק הדין, שיצוטט להלן, אין "זהות" בין "פסול דין" לבין "אדם שמונה לו אפוטרופוס". בית משפט רשאי למנות אפוטרופוס, בין היתר, לאדם ש"הוכרז" כפסול דין – ולמעשה, הכרזה על פסלות דין תהיה מלווה תמיד במינוי אפוטרופוס – אך גם לאדם שלא הוכרז כפסול דין}

אוסיף ואצטט להלן מפסק הדין, רק בהקשר של "אפוטרופסות למעשה":

"קני – אפוטרופוס בפועל של המנוחה?… נקודת המוצא לבחינת כשרות פעולה של אדם, קבועה בסעיף 2 לחוק הכשרות, ובהתאם לו 'כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין של בית משפט'. בסעיף 8 לאותו חוק נקבע כי 'אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לעניניו, רשאי בית המשפט… להכריזו פסול דין'. הפרק השלישי לחוק הכשרות דן במינוי אפוטרופוס, ובסעיף 33 לו נקבע כי בית המשפט רשאי למנות אפוטרופוס, בין היתר – לפסול דין… וכן, 'לאדם אחר שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לעניניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו'… בסעיף 47 לחוק הכשרות – עליו מסתמך התובע, בטענתו ולפיה ההסכם נטול תוקף, הואיל והוא טעון אישור בית המשפט – נקבע כי האפוטרופוס מוסמך לעשות כל הדרוש למילוי תפקידו, ואולם, בפעולות כמפורט באותו סעיף, אין הוא מוסמך לייצג את האדם שהוא אפוטרופסו, מבלי שבית המשפט אישרן מראש. בין הפעולות המנויות בסעיף זה, רלוונטית לעניננו '(2) עסקה במקרקעין, למעט……'; סעיף 67 לאותו פרק, אשר כותרתו 'אפוטרופוס למעשה', קובע: 'מי שפועל כאפוטרופוס, חובותיו ואחריותו כלפי אדם שמונה לו אפוטרופוס או שבית המשפט היה רשאי למנות לו אפוטרופוס יהיו לפי הוראות פרק זה, אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו'. כפי שפורט, לטענת התובע, הואיל וקני שימש כאפוטרופוס בפועל של המנוחה… חלות על העסקה גם הוראות סעיף 47 לחוק, ובהתאמה לכך, הרי שהסכם המכר אינו בתוקף, הואיל ולא אושר על ידי בית המשפט. טענה זו של התובע אינני מוצאת לקבל, ראשית, הואיל ואינני סבורה כי המנוחה היתה במצב שבו יש להחיל עליה, כמו גם על קני, את הוראות סעיף 67 לחוק. זאת ועוד, ובבחינת למעלה מן הצורך, הנני מוצאת לציין, כי ספק באם בהתאם לפסיקה, קיימת תחולה להוראות סעיף 47 על מי שמשמש כאפוטרופוס בפועל… בהקשר לכך, בע"מ 4513/12… (להלן: 'ענין פלונית'), בחן בית המשפט העליון את השאלה, מתי נחצה קו הגבול בין גמילות חסדים לבין אפוטרופוס למעשה… וקבע… כי התשובה לשאלה זו אינה חד משמעית, אלא ש'יש לבחון בכל מקרה ומקרה האם נסיבות הענין מצביעות על כך שהתקיימה מערכת יחסים של אפוטרופוס וחסוי. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה כי כמה מבחני עזר יכולים לסייע בידינו במשימה זו. ראשית, עוצמת הקשיים הפיזיים והמנטאליים מהם סובל החסוי. שנית, מידת רצונו וכוונתו של המיטיב לשמש כאפוטרופוס. שלישית, מעשיו בפועל של המיטיב. רביעית, מידת הקרבה והזיקה הראשונית בין החסוי למיטיב. ניתן להגדיר מבחנים אלו בתמצית באופן הבא: הראשון – מצבו של החסוי, השני – כוונת המיטיב, השלישי – מעשי המיטיב, הרביעי – הרקע לקשר בין המיטיב לחסוי. ככל שמבחנים אלו מתקיימים בעוצמה רבה יותר – חסוי חלש ותלותי; מיטיב שמעונין לשמש כאפוטרופוס למעשה, ומבצע עבור החסוי מגוון רחב של פעולות; וזיקה ראשונית אותנטית בין השניים – כך גוברת הנטיה להכיר כאפוטרופוס למעשה במיטיב שפרש את חסותו על החסוי'. עוד הודגש… כי מדובר במבחני עזר, ולא ברשימה סגורה, כי מתקיימים בין המבחנים יחסי גומלין, וכי מדובר במבחנים מצטברים. ודוקו, בענין פלונית, מצבה של החסויה היה כזה, שהומלץ למנות לה אפוטרופוס, וזמן קצר לאחר מכן אף מונה לה אפוטרופוס, והקביעה בהקשר לאפוטרופוס לכאורה, היתה לפרק זמן קצר – לאחר ההמלצה על מינוי אפוטרופוס וקודם למינויו בפועל. לעומת המקרה נשוא הדיון בענין פלונית – במקרה דנן, כפי שנקבע על ידי לעיל, אינני סבורה כי מצבה הקוגניטיבי של המנוחה בכלל ובפרט עובר לחתימה על הסכם המכר, היה כזה אשר פגע בכשרותה המשפטית. בהלימה לכך, אינני סבורה כי היא מי שמתקיימות לגביה הנסיבות המפורטות בסעיף 33 לחוק הכשרות, קרי אינני סבורה כי היא מי שבית המשפט רשאי היה למנות לה אפוטרופוס, ומשכך, ברי כי לא חלות הוראות סעיף 67.

בבחינת למעלה מן הצורך ולאור מסקנתי לעיל – מבלי שהנני נדרשת לקבוע מסמרות בנושא – ספק בעיני באם בהתאם לפסיקה, בנסיבות כפי שהונחו במקרה דנן, קיימת תחולה להוראת סעיף 47 לחוק הכשרות. אשר לכך, בע"א 7805/02… (להלן: 'ענין הלפרט'), דן בית המשפט העליון בהבחנה בין אפוטרופוס הממונה על ידי בית המשפט, לבין מי המשמש כאפוטרופוס טבעי לקטין (לפי סעיף 14 לחוק הכשרות) או כאפוטרופוס בפועל (בהתאם להוראת סעיף 67 לחוק הכשרות), וקבע… 'האפוטרופוס על פי מינוי שואב את כוחו מהחלטת המינוי של בית המשפט (סעיף 33 לחוק הכשרות), וממנה סמכותו לייצג את החסוי וחובותיו כלפי החסוי. במילוי תפקידיו חייב האפוטרופוס לנהוג לטובת החסוי כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות הענין (סעיף 41 לחוק הכשרות), הוא מוסמך לעשות את כל הדרוש למילוי תפקידו, אך בפעולות מסוימות אין הוא מוסמך לייצג את החסוי בלי שבית המשפט אישרן מראש (סעיף 47 לחוק הכשרות), ועליו לנהל חשבונות ולהגיש דין וחשבון לפחות אחת לשנה ובגמר תפקידו או בפקיעת האפוטרופסות, ולהמציא לאפוטרופוס הכללי ידיעות מלאות לפי דרישתו (סעיף 53 לחוק הכשרות). כמו כן חלות על האפוטרופוס לפי חוק הכשרות, הוראות חוקיות נוספות. מערך זה של כוחות וסמכויות, מצד אחד, וחובות ונטלים, מצד אחר, חל על אפוטרופוס על פי מינוי, רק משעה שמינה אותו בית המשפט, ותוך פיקוח של בית המשפט על מילוי תפקידו. האפוטרופוס למעשה הוא אפוטרופוס אחר ושונה מאלה שתוארו לעיל, וקיומו משתמע מסעיף 67 לחוק הכשרות, שהכותרת שלו היא 'אפוטרופוס למעשה'….. מדובר אפוא ב'מעין אפוטרופוס', שמינה כביכול את עצמו….. ראוי לציין כי למרות האמור בסעיף 67 לחוק הכשרות, סמכויותיו, תפקידיו ואופן מילוי תפקידו של אפוטרופוס כזה, אינם מוגדרים בחוק הכשרות, וככל הנראה 'מוטת השליטה' שלו היא כ'אורך ידו', דהיינו הוא משמש אפוטרופוס לגבי אותם ענינים שהוא מבקש לפעול בהם, והוא אינו משמש אפוטרופוס לגבי ענינים שהוא מושך את ידו מהם….. האפוטרופוס על פי מינוי שונה מן האפוטרופוס הטבעי ומהאפוטרופוס למעשה בחמישה דברים: נדרשת הסכמתו למינוי (סעיף 37 לחוק הכשרות); יועדף אפוטרופוס שבנסיבות הענין מתאים ביותר לטובת החסוי (סעיף 35 לחוק הכשרות); ככל האפשר תישמע דעתו של החסוי לפני המינוי (סעיף 36 לחוק הכשרות); בית המשפט רשאי, בכל עת, לפי בקשתו של האפוטרופוס או של היועץ המשפטי לממשלה, ואף מיוזמתו של בית המשפט, לתת לאפוטרופוס הוראות בכל ענין הנוגע למילוי תפקידיו (סעיף 44 לחוק הכשרות); בית המשפט רשאי לפטר את האפוטרופוס אם לא מילא תפקידיו כראוי, או אם ראה בית המשפט סיבה אחרת לפיטוריו (סעיף 61 לחוק הכשרות). מינויו של אפוטרופוס על פי מינוי נעשה איפוא אחרי בדיקה ובחינה של התאמתו למלא את התפקיד, לפי שיקול דעתו של בית המשפט, והוא עומד בפיקוחו של בית המשפט עד שחרורו מתפקידו. המסקנה העולה מכל אלה היא כי האפוטרופוס הטבעי והאפוטרופוס למעשה הם אנשים המשמשים בפועל כאפוטרופסים, בלי שנבחנה יכולתם למלא את התפקיד, בלי פיקוח ממשי על מעשיהם, ואף על פי שאולי הם אינם מתאימים כלל לשמש כאפוטרופסים…'… קביעותיו אלו של בית המשפט העליון בענין הלפרט, מלמדות על פניו, כי הוראות סעיף 47 כלל אינן חלות, מקום בו מדובר במי המשמש כאפוטרופוס למעשה, ובהתאמה – הרי שיש לדחות את טענותיו של התובע, ולפיהן תנאי לתוקפה של העסקה הוא קבלת אישור לעסקה על ידי בית המשפט. אציין כי בקביעתי זו לא נעלמה מעיני קביעת בית המשפט העליון בענין פלונית. שם, נקבע על ידי בית המשפט העליון – בדן יחיד מפי כב' השופט הנדל –  כי על העברה ללא תמורה, אשר בוצעה על ידי חסויה באמצעות מי ששימש כאפוטרופוס בפועל של החסויה לאפוטרופוס עצמו – קרי בניגוד ענינים, חלות הוראות סעיף 48 לחוק הכשרות, ובהתאמה לכך, הרי שנדרש אישור בית המשפט כתנאי לתוקפה של עסקה זו. יחד עם זאת, יש להדגיש כי ספק בעיני, באם כוונת בית המשפט העליון באותו הענין, היתה לסטות מקביעות בית המשפט בענין הלפרט. זאת נוכח הנסיבות המיוחדות אשר הונחו בפני בית המשפט בענין פלונית……"

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.