אפוטרופוס טבעי

הסקירה להלן הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

הכותב לא ייצג בהליכים שנזכרים באתר זה (אלא אם נכתב אחרת).

אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.

***

{הסקירה המקורית פורסמה לפני תיקון 19 (מיום 15.12.20) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות – וראו תוספת מיום 11.3.21; ולפני תיקון 21 לחוק (ס"ח 3284, 8.8.24)}

בתמצית, אפוטרופוס הינו אדם או תאגיד, שתפקידו לדאוג לעניניו של מי שאינו מסוגל (או מתקשה) לנהל בעצמו כראוי את עניניו (כולם או חלקם), באופן זמני או דרך קבע. הנושא מוסדר בהרחבה ובפירוט (בעיקר) בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "החוק"). סקירות קודמות דנו ב"אפוטרופוס על פי מינוי" וב"אפוטרופוס למעשה" ("אפוטרופוס לדין" יִדון בסקירה עתידית). סקירה זאת תעסוק ב"אפוטרופוס טבעי".

לפי סעיף 14 לחוק, "הורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים". כאמור בע"א 7805/02, "האפוטרופוס הטבעי, כשמו כן הוא. עם הולדתו של ילד ועד הגיעו לבגרות נעשים הוריו – מכח הלידה – אפוטרופסיו בלי שבית המשפט מינה אותם. אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה ואת הזכות לדאוג לצרכיו של הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם, וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו וכן הסמכות לייצגו".

מיהו קטין? לפי סעיף 3 לחוק, "אדם שלא מלאו לו 18 שנה הוא קטין; אדם שמלאו לו 18 שנה הוא בגיר". ככלל, לפי סעיף 2 לחוק, "פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמת נציגו; ההסכמה יכולה להינתן מראש או למפרע לפעולה מסוימת או לסוג מסויים של פעולות…" – ובהתאם לחוק מוטלות מגבלות שונות על ביצוע פעולות משפטיות בידי קטין (למעשה, מדובר במגבלות על תוקפן של פעולות אלו, ביחס לצדדים שלישיים), ובמקרים (ובתנאים) מסוימים, מאפשר החוק לבטל פעולות שנעשו על ידי קטין, תוך הבחנה (עקרונית) בין פעולות "שדרכם של קטינים בגילו לעשות כמוה", לבין פעולות אחרות (כגון "רכישת נכס באשראי או במקח-אגב-שכירות, שכירות נכס או קבלת שירות באשראי"); וכפי שנראה בהמשך, החוק אף מחייב קבלת אישור מראש מבית משפט לביצוע פעולות מסוימות וכתנאי לתוקפן.

כאמור, לפי סעיף 14 לחוק, "ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים"; בעוד שעל הקטין חלה חובה כללית, שקבועה בסעיף 16 לחוק ("הקטין חייב, תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם"), על ההורים חלות חובות רבות, שמפורטות ברמת פירוט גבוהה יותר: לפי סעיף 15 לחוק, "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו"; ולפי סעיף 17 לחוק, "באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין". סעיף 22 לחוק מסייג את אחריות ההורים: "ההורים לא ישאו באחריות לנזק שגרמו לקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אלא אם פעלו שלא בתום לב או לא נתכוונו לטובת הקטין; הם לא ישאו באחריות לנזק שגרמו לרכושו של הקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אם פעלו בתום לב ונתכוונו לטובת הקטין".

יצוין כי הורים אינם חבים באחריות "שילוחית" ישירה בגין מעשי ילדיהם (או בגין נזקים שהם גרמו); אך יתכן שהם יחויבו מסיבות אחרות (כגון התרשלותם בהשגחה, בניגוד למצופה מ"הורה סביר").

סעיף 18(א) לחוק משקף את המצב ה"שכיח", בוודאי כאשר מדובר בהורים המגדלים יחדיו את ילדם הקטין: "בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם חייבים שני ההורים לפעול תוך הסכמה; הסכמתו של אחד מהם לפעולתו של רעהו יכולה להינתן מראש או למפרע, בפירוש או מכללא, לענין מסוים או באופן כללי; וחזקה על הורה שהסכים לפעולת רעהו כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. בענין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד מההורים לפעול על דעת עצמו". סעיף 19 לחוק מתייחס לאי-הסכמה בין ההורים, בעניני רכוש או בענינים אחרים: "לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בענין הנוגע לרכוש הקטין, רשאי כל אחד מהם לפנות לבית המשפט והוא יכריע בדבר. לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בענין אחר הנתון לאפוטרופסותם, רשאים הם יחד לפנות לבית המשפט, ובית המשפט, אם לא עלה בידו להביאם לידי הסכמה ואם ראה שיש מקום להכריע בדבר, יכריע הוא בעצמו או יטיל את ההכרעה על מי שימצא לנכון". הסעיף אינו מבחין בין הורים המגדלים יחדיו את ילדם הקטין לבין מצבים אחרים, אך הוא רלוונטי במיוחד, מטבע הדברים, להורים פרודים או גרושים. בהקשר זה, ראוי לציין גם את סעיף 24 לחוק ("היו הורי הקטין חיים בנפרד – בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו בין שעדיין קיימים ובין שלא נישאו – רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע; הסכם כזה טעון אישור בית המשפט והוא יאשרו לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטין, ומשאושר, דינו – לכל ענין זולת ערעור – כדין החלטת בית המשפט") ואת סעיף 25 לחוק ("לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את הענינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת"). כדי להשלים את התמונה, יובהר כי לפי סעיף 32 לחוק, "הוראות פרק זה [סעיפים 14-31 לחוק – ד.ר.] אינן גורעות מחובת ההורים לתשלום מזונות לילדיהם הקטינים לפי הוראות חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959".

אחד הענינים שמגיעים לא אחת לפתחו של בית המשפט, הינו סירוב או התנגדות של הורים – או של אחד מהם – לחיסון ילדם הקטין. למשל: בתמ"ש 16505-06-15 נדונה "בקשה דחופה שהגיש אב כנגד אם, להורות על מתן חיסונים לבנם המשותף, קטין כבן שנתיים ותשעה חודשים, וזאת בהתאם להמלצות משרד הבריאות או הרופא המטפל לקראת כניסתו של הקטין לגן בשנת הלימודים הקרובה… ביום… הוגשה חוות דעתו של המומחה [שמינה בית המשפט – ד.ר.]… כידוע, העקרון המנחה את בית המשפט בכל הנוגע לעניניהם של קטינים הוא טובת הילד… לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים, חוות דעתו של המומחה וחקירתו לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות דנן טובת הקטין היא בקבלת הבקשה"; בתמ"ש 18421-01-19 נדונה "בקשה דחופה שהגישה התובעת (להלן: האם) כנגד הנתבע (להלן: האב) ליתן צו המאפשר לה לחסן את בתם המשותפת, קטינה בת 12 שנים… כנגד מחלת החצבת, בהתאם להמלצות משרד הבריאות או הרופא המטפל" – וזאת על רקע התנגדות האב (ההורים גרושים). נפסק: "כידוע, העקרון המנחה את בית המשפט בכל הנוגע לעניניהם של קטינים בהעדר הסכמות בענינים המסורים לסמכותם של ההורים כאפוטרופסים טבעיים של ילדם, הוא טובת הילד… הגעתי למסקנה כי במקרה דנן ובאופן מובהק, טובת הקטינה היא בקבלת הבקשה, וזאת אף בהעדר חוות דעת מומחה רפואי, בשים לב כי הענינים שעל הפרק הם מושכלות יסוד של טיפול והשגחה בקטינים…"; ובתלה"מ 48713-06-19 נדונה "בקשת האב לחייב את האם להסכים לחסן את הקטינים כנגד נגיף השפעת. שני הקטינים בני פחות משנתיים… איש מן הצדדים לא הגיש חוות דעת רפואית לתמיכה בנחיצות החיסון ובטיחותו מצד אחד, וביעילות החיסון וסיכוניו מהצד האחר. לא הוגש כל מסמך או סיכום רפואי המתייחס לקטינים ולתועלת החיסון עבורם… אני מוצאת כי אין דין שפעת, בגינה יש להתחסן מדי שנה, כדין חצבת, טטנוס, או פוליו, שנדונו בפסיקה… לטעמי נסיבות הבקשה ועיתויה מצדיקות הפנית הצדדים להגעה להסכמה, שכן המתנה לחוות הדעת [של מומחה – ד.ר.] עלולה להביא לכך שההחלטה לא תהיה רלוונטית לחורף זה". במקרים אחרים, ההתנגדות לחיסון משותפת לשני ההורים; למשל: בא"פ 14284-07-19 נדונה "בקשה דחופה להורות על ביצוע פעולה רפואית לקטין… לצורך מתן חיסון סביל נגד חידק הטטנוס" (שהגיש ב"כ היועמ"ש במשרד הרווחה). הבקשה התקבלה: "אינני מתעלם מעמדתם של ההורים ומזכותם של ההורים לקבל החלטות הנוגעות לבנם הקטין, לרבות החלטות מהותיות, וצודקת ב"כ המשיבים כי אכן מדובר בזכות חוקתית הנוגעת גם לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. התרשמתי כי מדובר בזוג הורים טובים ומיטיבים אשר דואגים לבנם הקטין, ופעולותיהם, כך על פי ראות עיניהם, נועדו לטובת בנם הקטין ולרווחתו. עם זאת, יש לזכור כי טובתו של קטין הינו השיקול הראשון במעלה, ושעה ששוכנעתי כי במקרה ספציפי זה, לנוכח פציעתו של הקטין, הרווח ממתן החיסון גדול משמעותית מהסיכונים הטמונים במתן החיסון, דומני כי לא ניתן להשלים עם עמדת ההורים ועל בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו ובשיקול הדעת המוקנה לו"; מקרה כמעט זהה נדון בא"פ 58792-08-20, וגם הכרעת בית המשפט היתה זהה.

ניתן להניח, כי הורים רואים עפי"ר לנגד עיניהם את טובת ילדיהם הקטינים, אך סעיף 20 לחוק אינו "מסתפק" בכך ומונה פעולות, הטעונות אישור מראש של בית משפט: "ואלה הפעולות שבהן אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין בלי שבית המשפט אישרן מראש: (1) העברה, שעבוד, חלוקה או חיסול של יחידה משקית בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, או של דירה; (2) פעולה שתוקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על פי חוק; (3) נתינת מתנות, זולת מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות הענין; (4) נתינת ערבות; (5) פעולה משפטית בין הקטין לבין הוריו או קרובי הוריו, זולת קבלת מתנות הניתנות לקטין". הדוגמא המובהקת ל"פעולה שתוקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על פי חוק" הינה עיסקה במקרקעין. סעיף 21 לחוק מגן על צד שלישי: "פעולה של הורים הטעונה אישור לפי סעיף 20(5) תהא בת-תוקף אף באין אישור אם נעשתה כלפי אדם שלא ידע ולא היה עליו לדעת שהיא טעונה אישור". מסעיף 21 לחוק משתמע לכאורה, כי לפעולות המפורטות בסעיפים 20(1) עד 20(5) – ובמיוחד כשמדובר בעסקה במקרקעין – לא יינתן תוקף, אלא אם אושרו מראש בבית משפט. במקרה מסוים התעוררה מחלוקת, שהגיעה עד לדיון נוסף בבית המשפט העליון (ד"נ 17/75) – דעת הרוב גרסה כי חוזה שענינו עסקת מקרקעין, שעושה נציגו של קטין בשמו, נכנס לתוקף רק עם אישורו על ידי בית המשפט, ובאשר לשאלה בדבר השלב שבו נדרש האישור, נדחתה העמדה לפיה נדרש האישור רק לפעולת הרישום, ונקבע כי "עצם מתן ההתחייבות על ידי האפוטרופוס לעשות עסקה במקרקעין של הקטין טעון אישור מראש על ידי בית המשפט". מכל מקום, אין חולק (הדוגמא מובאת מע"א 2409/10) כי "אין תוקף לחוזה {השני} בין הצדדים וזאת משלא קיבל את אישורו של בית המשפט כנדרש בחוק". קיימת זהות בהקשר זה בין סעיף 20 לחוק לבין סעיף 47 לחוק (שחל על אפוטרופוס ממונה), ובשני המקרים נקבע בפסיקה כי "האישור הנדרש מבית המשפט הוא קונסטיטוטיבי ובלעדיו אין נפקות כלל לפעולה שנעשתה…"

למרות שאפוטרופסות של הורים על ילדיהם הקטינים היא "טבעית", על כל המשתמע מכך, ישנן נסיבות לא שגרתיות, בהן מוגבלת, ואף נשללת, האפוטרופסות של אחד ההורים, ואף של שניהם, על ילדם הקטין; וכפי שניווכח בהמשך, לעתים אף ממונה לקטין אפוטרופוס שאינו הורהו – בנוסף על ההורה (או ההורים) או במקומם, לענינים מסוימים או לתקופה מוגבלת (ואף ללא הגבלה).

ראשית, לפי סעיף 26 לחוק, רשאי בית המשפט להחיל על "הורה שאינו מסוגל למלא חובותיו לפי פרק זה בנוגע לרכושו של ילדו הקטין, או מזניח חובות אלה, או שנשקפת ממנו סכנה לרכושו של הקטין", הוראות חוק מסוימות, שבדרך כלל חלות על אפוטרופסות "רגילה" (על פי מינוי), כגון, הוראות בדבר ניהול כספים, הגשת פרטה ודו"חות, הפקדת ערובה וכיוצא באלה.

לפי סעיף 2 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, "קטין הוא נזקק כשנתקיים בו אחד מאלה: (1) לא נמצא אחראי עליו; (2) האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה; (3) הוא עשה מעשה שהוא עבירה פלילית ולא הובא בפלילים; (4) הוא נמצא משוטט, פושט יד או רוכל… (5) הוא נתון  להשפעה רעה או שהוא חי במקום המשמש דרך קבע מקום עבירה; (6) שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת; (7) הוא נולד כשהוא סובל מתסמונת חסר בסם (סינדרום גמילה)". במקרה זה רשאי בית משפט לנוער, בין היתר, "לתת לקטין או לאחראי עליו כל הוראה הנראית לבית המשפט דרושה לטיפול בקטין או להשגחה עליו, כולל לימודיו, חינוכו ושיקומו הנפשי", "להעמיד ידיד לקטין שישמש גם יועץ לאחראי עליו ולקבוע סמכויותיו ותפקידיו", וכיוצ"ב; לעניננו, לפי סעיף 27 לחוק, רשאי בית משפט לעניני משפחה, במקרים ממין אלו, לשלול מן ההורה של הקטין את אפוטרופסותו על הקטין או להגבילה. בהמשך תידון השאלה, האם מדובר בנסיבות היחידות בהן ניתן לשלול אפוטרופסות מהורה.

לענין מינוי אפוטרופוס שאינו הורה לקטין: כפי שכבר צוין, לפי סעיף 2 לחוק, "פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמת נציגו" – ואמנם, בסעיף 80 לחוק, מוגדר "'נציג' של אדם – הוריו או אפוטרופסו הממונה…"

לפי סעיף 29 לחוק, "הוגבלה אפוטרופסותו של אחד ההורים, רשאי בית המשפט, בנוסף על ההורים, למנות לקטין אפוטרופוס לענינים שיקבע"; למרות שהסעיף מציין רק נסיבות של "הגבלת" אפוטרופסות, הוא חל לדעתי (מקל וחומר) גם על נסיבות של "שלילת" אפוטרופסות (ענין שיִדון, כאמור, בהמשך).

לפי סעיף 28 לחוק, "מת אחד ההורים, תהא האפוטרופסות על הקטין להורה השני; ואולם רשאי בית המשפט, בנוסף על אותו הורה, למנות לקטין אפוטרופוס באופן כללי או לענינים שיקבע בית המשפט; והוא הדין אם אחד ההורים הוכרז פסול-דין, או שאינו מסוגל למלא חובותיו לפי פרק זה, או שבית המשפט קבע, בהחלטה מנומקת, כי ההורה נמנע, ללא סיבה סבירה, מלמלא את חובותיו האמורות, כולן או מקצתן או שהאפוטרופסות לקטין נשללה ממנו על ידי בית המשפט, וכן אם אחד ההורים אינו ידוע, או שלא היה נשוי להורה השני ולא הכיר בקטין כבילדו". ראוי לציין, כי לפי סעיפים 28א ו-28ב לחוק, אם מת הורהו של קטין, רשאי בית המשפט לדון ולהחליט בענין הקשר בין הוריו של ההורה שמת, לבין הקטין.

לפי סעיף 30 לחוק, "לא ימנה בית המשפט אפוטרופוס בנוסף על הורה, אלא אם ראה סיבה מיוחדת לכך לטובת הקטין ולאחר שניתנה הזדמנות להורה להשמיע טענותיו; מונה אפוטרופוס כאמור, יחולו הוראות הסעיפים 45 ו-46 בשינויים המחויבים" (סעיפים 45 ו-46 לחוק עוסקים במינוי של יותר מאפוטרופוס אחד).

בא"פ 46852-07-17 נדונה בקשתם של אמו של קטין ושל בן זוגה (שאינו אביו הביולוגי של הקטין) למינוי בן הזוג כאפוטרופוס נוסף של הקטין. המבקשים טענו, כי לאֵם לא ידועה זהות האב הביולוגי של הקטין. מיום לידת הקטין משמש בן הזוג כאפוטרופוס שלו בפועל, והתבקש מינויו גם באופן פורמאלי כאפוטרופוס, בנוסף לאם (שממלאת תפקידה ללא דופי), כדי לעגן את יחסיו עם הקטין, וכן למקרה שחלילה יקרה משהו לאֵם, או  למקרה של פרידה. עוד נטען כי בן הזוג אינו בן דתו של הקטין, ומנוע מאימוצו. ב"כ היועמ"ש התנגד לבקשה, בהעדר "סיבה מיוחדת" (כלשון סעיף 30 לחוק) למינוי אפוטרופוס נוסף – תוך הסתמכות על בג"צ 8906/04, שיוזכר בהמשך, ועל ע"א 212/85 (ומטעמים נוספים, שלא יפורטו). ואילו עו"ס לסדרי דין ציינה בתסקיר כי המליצה למנותו כאפוטרופוס נוסף לקטין. בית המשפט דחה את הבקשה: "התסקיר שמונח בפני שוטח מערכת יחסים יפה חמה והדוקה בין הקטין לבין המבקש, אשר משמש לו כאב לכל דבר וענין. עולה מהתסקיר כי בין השניים קשר הדוק ואמיץ, אוהב, ולא עלה פקפוק באהבת השניים האחד את השני. ברם, בכך לא די. זאת ועוד, אף לגוף הענין לא מצאתי להיעתר לבקשה. על מנת למנות אפוטרופוס נוסף לקטין, יש לבחון את הוראות החוק במקרה דנן". בית המשפט התייחס לסעיפים 28 ו-30 לחוק, והוסיף כי "בג"צ 8906/04… מדגיש את הצורך בקיומה של עילה מיוחדת לצורך מינוי אפוטרופוס נוסף: 'לצורך מינוי אפוטרופוס נוסף מלבד ההורה הטבעי יש הכרח בקיומה של עילה מיוחדת, כבדת משקל ויוצאת דופן המחייבת את המסקנה כי טובת הקטין דורשת מינוי כאמור, תוך הצרת זכויותיו וחובתיו של ההורה הטבעי בנוגע לילדו. מטבע הדברים, 'הסיבה המיוחדת' המצדיקה מינוי אפוטרופוס נוסף אינה ניתנת להגדרה ממצה והיא תלויה בנסיבותיו של כל מקרה לגופו'. העקרון המנחה שלפיו תיבחן הבקשה היא טובת הקטין. לא מצאתי כי טובת הקטין במקרה הנדון מצדיקה היעתרות לבקשה. במצב הקיים נכון להיום, כל צרכיו של הקטין מסופקים לו באמצעות אימו – האפוט' הטבעית שלו המגדלת אותו, ובאמצעות המבקש, אשר משמש כ'אפוטרופוס למעשה' לקטין, מגדל אותו ודואג לצרכיו, כאילו היה בנו שלו… בנסיבות אלו, לא מצאתי כל חוסר במצבו של הקטין המחייב מינוי של אפוט' נוסף עבורו, ולא תהיה במינוי כל תועלת נוספת עבורו בהשוואה למצב הקיים. אין כל סיבה מיוחדת בגינה יש מקום למנות אפוטרופוס נוסף לקטין, וקשריהם ההדוקים של המבקש לקטין אינם תנאי מספיק לשם היענות לבקשה (הגם שיש לברך על קיומם). עוד אציין, כי אף מהתסקיר לא עולה כל נימוק מדוע יש צורך למנות אפוטרופוס נוסף לקטין למעט יחסיהם החיוביים של המבקש והקטין. ככל שחלילה יקרה משהו למבקשת, אשר ימנע ממנה לשמש אפוט' לקטין, או אז יהיה מקום לבחון במסגרת הליך מתאים מי האדם הראוי לשמש כאפוט' לקטין במקומה, ולא מן הנמנע כי גם המבקש יהיה מועמד למינוי כאפוט' לקטין. כך גם דאגת המבקש כי יוותר ללא זכויות בנוגע לקטין ככל שחלילה הצדדים ייפרדו, אינה מהווה סיבה, שכן ישנם מישורים משפטיים מקובלים לפתור זאת, לרבות הסדרת הסדרי ראיה במקרה המתאים".

סעיף 33(א) לחוק, שנדון (בעיקר קשר למינוי אפוטרופוס לבגיר) בסקירה זאת, "משלים" את הסעיפים שצוטטו לעיל, וקובע, בין היתר: "בית המשפט רשאי למנות אפוטרופוס – (1) לקטין ששני הוריו מתו או שהוכרזו פסולי-דין או שהאפוטרופסות לקטין נשללה מהם לפי סעיף 27, או הוגבלה לפי סעיף 29 או שהם אינם מסוגלים למלא כלפי הקטין את חובותיהם לפי הפרק השני או שהם נמנעים, ללא סיבה סבירה, מלמלא את חובותיהם האמורות, כולן או מקצתן; (2) לקטין – בנסיבות האמורות בסעיף 28 או בסעיף 29…" (כאמור לעיל, ענינם של סעיפים 28 ו-29 לחוק במותו של אחד ההורים, ובהגבלת אפוטרופסות של אחד ההורים, בהתאמה); לפי סעיף 35(ב) לחוק, "במינוי אפוטרופוס לקטין לפי סעיף 33(א)(1) יתן בית המשפט עדיפות לאדם מתאים שהוא בן משפחתו של הקטין, אלא אם כן מצא כי בנסיבות הענין יהיה זה לטובת הקטין למנות לו אפוטרופוס שאינו בן משפחתו; בסעיף קטן זה, 'בן משפחה' – אח, אחות, הורה של הורה, אח או אחות של הורה, בן זוג או בת זוג של הורה".

בתמ"ש 53687-07-13 נדונו השאלות, "האם ניתן לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לשלול או להגביל אפוטרופסותו של אב שהורשע באינוס שתיים מבנותיו ותקיפה והתעללות ביתר בני ביתו? האם ניתן להסתפק במתן הסמכה לאם לפעול כאפוטרופא יחידה או שמא נדרש למצוא פתרון המנתק הקשר המשפטי והפיזי בין האב לבין הילדים? כיצד יושלם החסר בחקיקה?" כפי שעולה מן השאלה האחרונה, הניח בית המשפט כי החוק אינו מאפשר – בנסיבות הספציפיות שנדונו בפסק הדין – לשלול אפוטרופסות מהורה; וביתר פירוט – בית המשפט הניח כי ניתן לשלול אפוטרופסות מהורה רק בנסיבות המפורטות בסעיף 27 לחוק (שנדון לעיל), אשר לא התקיימו באותו מקרה (הקטינים טופלו ע"י אמם ולא הוכרזו כ"נזקקים"). בית המשפט החיל מכח "היקש" את הוראות חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, על נסיבות המקרה, כמקור נורמטיבי לסמכותו להורות על "ניתוק משפטי ופיסי בין הורה לילדו הביולוגי" {*כאן המקום להבהיר כי סקירה זו אינה עוסקת בהיבטים שונים של אימוץ ילדים} . מדובר היה במקרה קשה, ולפיכך לא ארחיב לגבי נסיבותיו, ואסתפק במסקנות בית המשפט: "ניתן לסכם איפוא כך: א. האב פגע פיזית, נפשית, מינית, רוחנית, מילולית (לאו דווקא בסדר זה) בכל ילדיו. ב. הרשעת האב בפלילים, מלמדת כי פגיעה זו של האב בילדיו הוכחה מעל קיומו של ספק סביר ואין מדובר בפגיעה שהוכחה רק במאזן הסתברויות. ג. האב ומשפחתו המשיכו לפגוע בילדים גם לאחר ניתוקו הפיסי מילדיו בעקבות מעצרו וזאת באמצעות כרוז דתי שאף עלול להעמיד הילדים בסכנת חיים. ד. האב מסכים ומעונין בניתוק הקשר מילדיו. ה. אין די במתן סמכויות ייחודיות לאם כאפוטרופא לקטינים כנהוג במקרים דומים. נדרש ניתוק פיסי ומשפטי בין האב לבין הילדים. כפועל יוצא הגבלת האפוטרופסות ושלילתה חיוניים. ו. לא מתקיימים תנאיו המצטברים של סעיף 27 לחוק האפוטרופסות… ז. עם זאת, ניתן למלא החסר באמצעות היקש מהסדרים שבחוק האימוץ – הסכמת הורה לניתוק קשר עם ילדו ואי מילוי חובותיו של הורה כלפי ילדו כעילה להכרזת הילד כבר אימוץ כלפי אותו הורה. ההיקש משלים את החסר בחוק האפוטרופסות ומשיג את תכלית החקיקה – הגנה וקידום טובתם של ילדים תוך הבטחה שהוריהם הביולוגיים ישמשו כאפוטרופוסים ראויים ואם לאו, הרי שאפוטרופסות זו תוגבל. ח. מדובר במקרה חריג המצריך פתרון קיצוני אך הפתרון הוא היוצא מן הכלל ויש לנקוט בשלילת או הגבלת אפוטרופסות של הורים רק במקרים קיצוניים, אף אם הורשעו בפלילים בפגיעה בילדיהם. מבחן עזר שמסייע לכך הוא שאלת תרומת שימור הקשר הורה-ילד להתפתחותו ושלומו הרגשי והנפשי של הילד. מבחן נוסף הוא רצון שני הצדדים באותו קשר. ט. אם יחול בעתיד שינוי בנסיבות או תתגלינה עובדות חדשות, יוכל בית המשפט לבקר עצמו ולעיין מחדש בהחלטתו…" כפי שעולה מפסק הדין עצמו, הגבלה (ומקל וחומר – שלילת) אפוטרופסות תעשה "רק במקרים קיצוניים", ובמקרה זה אף היה מדובר בהצטברות של שלל נסיבות חריגות במיוחד.

{* ראו תוספת מיום 11.3.21 לסקירה המקורית}

בעמ"ש 11483-06-14 נדון "ערעור בו אנו נדרשים להכריע בבחירה בגדר 'הרע במיעוטו', הואיל ותהא התוצאה אשר תהא, אין בה לענות ולהוות פתרון ראוי ומספק למצב בו מצויה הילדה, אשר בענינה עסקינן…" לפי המתואר בפסק הדין, "המערערת, ילידת הפיליפינים… הינה אמה של הילדה… לאם שני ילדים נוספים. האחת, בת אשר נולדה לה עוד בפיליפינים, אשר מתגוררת שם, בבית אביה של האם, ובן… אביהם של הילדה והבן הינו …. אזרח תורכיה… בעקבות דיווח מהקהילה, ערכו רשויות הרווחה ביקור בית, אשר בעקבותיו אושפזו הילדים בבית חולים. בבדיקה התגלה כי הבן סבל מפגיעות קשות, תת תזונה חמורה, שברים בכל חלקי גופו, ודימום תוך ראשי, שגרם לעוורון קבוע. אשר לילדה, מצבה הרפואי נמצא אמנם תקין, אולם נמצא גם כי תקופה ארוכה היא שהתה בבית בתנאי הזנחה… בחוות הדעת נקבע כי האם הינה בעלת רמה קוגניטיבית המצויה בתחום הנמוך של הממוצע…" בית המשפט לעניני משפחה התבקש להורות, כי הדודים של הילדה (אשר שהו בישראל ללא היתר חוקי, ואף הוצא כנגדם צו גירוש, אשר ביצועו נדחה זמני), ימונו כאפוטרופסים בלעדיים לגופה ולרכושה של הילדה, ויותר להם לצאת מישראל יחד עם הילדה. בית המשפט לעניני משפחה קיבל את הבקשה ו"אף קבע מפורשות כי מבחינת האלטרנטיבות, בין הישארות הילדה בישראל, ללא הדודים, תוך המשך המפגשים בינה לבין אמה, אל מול האפשרות כי הדודים  ימשיכו לגדלה, מחוץ  לישראל, תוך ניתוק הקשר בינה לבין האם, עדיפה בחינת טובת הילדה, האלטרנטיבה האחרונה" – קביעה שאושרה במסגרת הערעור.

"מסמך הבעת רצון" ו"הבעת רצון בצוואה" נדונו בהרחבה בסקירה קודמת; יצוין איפוא בקצרה, כי לפי סעיף 64(א) לחוק (הבעת רצון בצוואה) – "הורהו של קטין או אפוטרופסו שהוא קרובו {לרבות אפוטרופוס למעשה כמשמעותו בסעיף 67} רשאי לציין בצוואתו את שמו של יחיד שהוא מבקש כי ימונה לילדו או לקרובו כאפוטרופוס לאחר מותו"; ולפי סעיף 64(ב) לחוק (מסמך הבעת רצון) – "אדם כאמור בסעיף קטן (א) רשאי לציין במסמך שייערך לפי הוראות סעיף זה… את שמו של מי שהוא מבקש כי ימונה לילדו או לקרובו כאפוטרופוס, אם בשל מוגבלות הוא יחדל להיות מסוגל לדאוג לילדו או לקרובו ולקבל החלטות לגביו". בשני המקרים, "אדם כאמור בסעיף קטן (א) או (ב) רשאי לתת הנחיות בענין מהענינים הנתונים לפי חוק זה לשיקול דעת בית המשפט או האפוטרופוס, כדי שיקוימו על ידם לאחר מותו או אם יחדל להיות מסוגל לדאוג ולקבל החלטות לגבי ילדו או קרובו, לפי הענין" (סעיף 64(ג) לחוק); וכן "ערך אדם צוואה או מסמך הבעת רצון לפי סעיפים קטנים (א) או (ב), יתן בית המשפט עדיפות למינוי מי ששמו צוין בצוואה או במסמך הבעת הרצון, לפי הענין, כאפוטרופוס לקטין ויורה לאפוטרופוס לפעול בהתאם להנחיות שבצוואה או במסמך הבעת הרצון, והכל זולת אם ראה שטובת הקטין לסטות מהם ובכפוף לאמור בסעיף 28 בנוגע לאפוטרופסותו של ההורה האחר" (סעיף 64(ה) לחוק). על מסמך הבעת רצון חלות [מרבית] הוראות החוק, שחלות על יפוי כח מתמשך.

בסעיף 64(א) לחוק (שצוטט לעיל) נזכר "אפוטרופוס למעשה כמשמעותו בסעיף 67" – נושא שנדון גם הוא בפירוט בסקירה קודמת. לפי סעיף 67 לחוק, "מי שפועל כאפוטרופוס, חובותיו ואחריותו כלפי אדם שמונה לו אפוטרופוס או שבית המשפט היה רשאי למנות לו אפוטרופוס יהיו לפי הוראות פרק זה, אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו". יכולות להיות נסיבות שונות, שבגינן ישנו אפוטרופוס למעשה (שחלקן עולה מסעיף 67 לחוק עצמו); דוגמא אופיינית לכך הינה הורים אשר מטפלים בילדם הקטין, אשר מטעמים שונים זקוק לאפוטרופוס בשל מוגבלות או קושי, אך בהגיעו לגיל 18, הם לא פועלים להתמנות באופן "פורמלי" כאפוטרופסים.

ראו כאן גירסה מקוצרת של סקירה זאת.

תוספות ועדכונים

29.1.21

בפסק דין מיום 7.1.21 במסגרת עמ"ש (ת"א) 52453-02-20, התקבל ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה (תמ"ש 1540-12-18), אשר נעתר לתביעת משיבים 1-2 ("בני הזוג") וקבע שכל אחד מהם יהיה אפוטרופוס לילדו של בן זוגו, בנוסף לשני הוריו הביולוגיים. מדובר בבני זוג מאותו מין שחיים יחדיו, והחליטו להביא ילדים לעולם באמצעות הורות משותפת עם משיבה 3 ("האם"). זרעו של כל אחד מבני הזוג הופרה בביציות שהתקבלו מתורמת ביציות והביציות המופרות הושתלו בחו"ל ברחמה של האם, אשר הרתה וילדה שני ילודים ("הקטינים"). בדיקות גנטיות לבירור אבהות אישרו כי כל אחד מבני הזוג הינו אביו של אחד מן הקטינים. האבהות נרשמה במרשם האוכלוסין כך שלכל אחד מן הקטינים יש אב ואם רשומים. בני הזוג עתרו לבית המשפט לעניני משפחה למתן פסק דין שיצהיר על "הורות משולשת", כך שכל אחד מבני הזוג יירשם כאב נוסף של כל אחד מהקטינים, בנוסף להורים הביולוגיים הרשומים (וזאת בין היתר לאור הסכמי ההורות המשותפת שנערכו). בית המשפט דחה את התביעה, בקובעו כי המצב המשפטי הנוהג בישראל, אינו מאפשר הכרה בשלושה הורים; אך הוסיף וקבע כי אם בני הזוג מעונינים להקנות זכויות אפוטרופסות, בן זוג למשנהו, הרי ש"מדובר בסעד פחות מרחיק לכת ושיהווה פשרה בין עמדת התובעים לבין עמדת המדינה". בני הזוג ערערו על פסק הדין, אך חזרו בהם מן הערעור, בין היתר לאור פסיקת בית המשפט העליון, שקבע שהדין הישראלי לא מכיר בהורות משולשת; אך הגישו בהמשך לבית המשפט לעניני משפחה, תביעה למינוי כל אחד מהם, כאפוטרופוס נוסף לקטין שאינו רשום כילדו. בני הזוג טענו שהוספת האפוטרופוס משקפת את ההסכמות, כי כל אחד מבני הזוג יהיה הורה לקטינים, ללא קשר למטען הגנטי של כל קטין, ואת המציאות בפועל. בני הזוג מגדלים את הקטינים במשותף ודואגים יחדיו לכל צרכיהם. הקטינים רואים בבני הזוג הורים ומינויו של בן הזוג שאינו ההורה הביולוגי לאפוטרופוס, היא לטובת הקטינים. עוד נטען על ידי בני הזוג, כי מינוי אפוטרופוס נוסף נחוץ, למשל, לצורך הענקת טיפול רפואי לקטינים, ולכל פעולה אחרת המסורה בלעדית לאפוטרופוס של כל קטין.

על אף התנגדות היועץ המשפטי לממשלה, ולמרות שנקבע בתסקיר כי אין בנסיבות המקרה צורך במינוי אפוטרופוס נוסף, קיבל בית המשפט לעניני משפחה את התביעה והורה על מינוי כל אחד מבני הזוג כאפוטרופוס נוסף, בקובעו כי מכח סעיף 68(א) לחוק, מוסמך בית המשפט לנקוט אמצעים כגון מינוי אפוטרופוס, לצורך שמירה על עניניו של קטין; ומכאן שניתן למנות לקטין אפוטרופוס נוסף (אף אם לקטין יש כבר שני הורים שהם אפוטרופסיו הטבעיים). בית המשפט לא קיבל את המלצת התסקיר, מכיוון שמדובר, לטעמו, בשאלה משפטית, בעוד שהתסקיר בחן האם המינוי ישפר את מצב הקטינים והאם קיימת עילת נזקקות (שאינן השאלות שעל הפרק). לדעת בית המשפט, יש לבחון את טובת הקטינים במאוחד עם טובת המשפחה כולה. מאחר שבני הזוג פועלים "במשותף ותוך הצגת חזית אחידה ומגובשת שיש בה כדי להיטיב עם הילדים ולייצר להם מציאות שבה תא משפחתי שיש בו רבדים שונים, הרי שכל פסיקה הסותרת הלך הרוח והמחשבה של התובעים תביא בהכרח לפגיעה בעיקרון 'השלם עולה על סך חלקיו'… הילדים נוצרו ונולדו לתוך הסיטואציה בה קיימים שלושה הורים… אין מדובר במקרה בו המשפט מתערב באוטונומיה של הרצון הפרטי בהעתרות לתביעה כי אם הפוך מכך. אם וככל שלא נתערב הרי שדווקא בכך יהיה משום התערבות באוטונומיה של הרצון הפרטי, המהווה ביטוי של כבוד האדם". כל אחד מבני הזוג פועל כלפי כל אחד מהקטינים כאילו היה בנו, ללא קשר למטען הגנטי של כל אחד מםם, ואם תידחה התביעה, המשמעות תהיה "המשך סרבול והתנהלות שאינה לטובת הקטינים או המשפחה כולה". כמו כן, הקטינים הם אחים תאומים שגדלים כאחים לכל דבר וענין ובן הזוג של ההורה הביולוגי משמש כאפוטרופוס למעשה. ע"י מתן צו האפוטרופסות יובטחו שוויון ויחסי אחאות בין הקטינים. "יצירת השונות בין הילדים תוך קביעה דווקנית באשר למי מבני הזוג יכול לקחתם לקופת חולים או לאסיפת הורים, עשויה לפגום בתחושת האחאות שלהם ולסכל הקשר הרגשי התקין שבין הילדים". הסעד של מינוי אפוטרופסות הוא הפיך ואינו סופי כמו הורות. ככל שיהיה צורך בביטול האפוטרופסות, ניתן יהיה לנקוט בהליך המתאים לצורך כך. מדובר בהורים טובים ומיטיבים שפועלים בכנות לצורך גידול ילדיהם במשותף ומינוי אפוטרופוס נוסף לא ייפגע בקטינים אלא יועיל להם.

היועמ"ש עירער על פסיקת בית המשפט לעניני משפחה, ובית המשפט המחוזי קיבל את הערעור: "…בניגוד לצו ההורות הפסיקתי שהוא כולו יציר הפסיקה (למעט במקרים בהם חל חוק הסכמים לנשיאת עוברים (אישור הסכם ומעמד הילוד), התשנ"ו-1996), מושג האפוטרופסות מעוגן בחוק הכשרות והוא קובע את הקריטריונים שבהם ניתן להפעיל מנגנון משפטי זה. גם המשיבים מסכימים שהוראות סעיפים 28, 29, 30 ו-33 לחוק הכשרות לא חלות על המקרה דנן. שהרי בעניננו, לא מדובר על מצב שבו מת אחד ההורים חלילה או שאחד מהם לא יכול למלא את חובותיו, כך שאין אנו עוסקים באחד המקרים המפורטים בסעיפים הנ"ל. הבסיס המשפטי שעליו רוצים המשיבים להיבנות וביהמ"ש קמא אף הוא השעין עליו את פסק הדין, הוא סעיף 68(א) לחוק הכשרות. סעיף זה, שכותרתו היא 'סמכות כללית לאמצעי שמירה' קובע כי 'בית המשפט רשאי בכל עת… לבקשת צד מעונין ואף מיוזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין… אם על ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס לדין ואם בדרך אחרת…' האם ניתן בהתבסס על סעיף זה למנות את בן הזוג של ההורה הביולוגי לאפוטרופוס נוסף – שלישי – לאחר שכבר קיימים שני הורים שהם אפוטרופוסים טבעיים? בניגוד לעמדת בית המשפט קמא, אני סבור שבנסיבות התיק דנן התשובה שלילית. מינוי של אפוטרופוס נוסף לקטין ניתן לבצע רק במקרים המפורטים בסעיפים 28 או 29 לחוק הכשרות. מדובר ברשימה סגורה של מקרים שבהם כאמור, אחד משני האפוטרופוסים הטבעיים לא נמצא או אינו יכול לתפקד כשורה וסעיף 30 לחוק הכשרות קובע, שמינוי כזה יבוצע רק בנסיבות מיוחדות כשהדבר לטובת הקטין. מדובר במינוי קבוע שבא במקומו של מי שחדל לשמש כאפוטרופוס בנסיבות שמפורטות בסעיפים אלו. סעיף 68(א) לחוק הכשרות לא בא לאפשר הרחבה של אפשרויות למינוי אפוטרופוס קבוע נוסף לקטין, שעה שמדובר במצב שבו לקטין שני הורים כשירים ומתפקדים ללא דופי אשר דואגים לכל צרכיו. סעיף זה הוא סעיף שיורי שנועד 'לשמור על עניניו של קטין' שעה שמתעורר בכך צורך זמני, להבדיל מקבוע. דהיינו, כאשר טובת הקטין מחייבת פעולה חריגה על מנת להגן עליו. אינני שולל כי במקרים מסוימים, כגון אם למשל אחד משני ההורים של הקטינים יעזוב את הארץ, יהיה מקום למנות אפוטרופוס שלישי לפי סעיף זה. ברם, בנסיבות מקרה דנן, שעה שלכל קטין שני הורים נפלאים הדואגים לכל צרכיו, אין הצדקה לשימוש בסעיף זה… בתסקיר שהוגש לבית המשפט קמא נאמר שבני הזוג גרים קומה אחת מעל דירתה של האם. שלושת המשיבים מטפלים יחדיו בקטינים וכל ערב הם אוכלים ארוחת ערב יחדיו, מקלחים את הקטינים ומרדימים אותם. שלושתם מבלים יחד ומתארחים אצל המשפחות של כל אחד מהם. לעתים הקטינים נמצאים בהשגחה וטיפול של אחד מהם ואולם שלושתם מעורבים בגידול הילדים ולעתים הם ישנים אצל האם ולעתים אצל בני הזוג… המשיבים טוענים שטובת הקטינים דורשת מינוי בן הזוג לאפוטרופוס שלישי. לטענתם, העדר מעמד לבן הזוג שאינו ביולוגי גורם לקשיים בטיפול בקטינים כגון בפניה לקופת החולים או לרישום במוסדות החינוך. ברם, אני לא סבור כי קשיים אלו, מצדיקים שימוש בסעיף 68(א) לחוק הכשרות והענקת מעמד של אפוטרופוס נוסף. ניתן לפתור ולו חלקית בעיות מסוג זה באמצעות יפוי כח או עריכת הסכם שיקבל תוקף של פסק דין. בפס"ד פלוני קבענו כי הסכמים מסוג זה מחייבים וניתנים לאכיפה. בנוסף, רוב המשפחות 'מסתדרות' עם שני אפוטרופוסים ואין סיבה שדינם של המשיבים יהיה שונה… פס"ד ההורים האומנים שעליו מסתמכים המשיבים, הוא דוגמא למצב קיצון שבו טובת הקטינות חייבה מינוי אפוטרופוס נוסף, היות שהאב הביולוגי לא תיפקד, האם נפטרה ולא היתה עילת אימוץ כדין. במקרה יחודי זה, שבו היה צורך להעניק מעמד משפטי להורי האומנה שטיפלו בקטינות, ראוי והכרחי היה לעשות שימוש בסעיף 68(א) לחוק הכשרות ולהקנות מעמד של אפוטרופוסים להורי האומנה. שהרי ללא מעמד זה, לא היה אדם שמוסמך לדאוג לקטינות מול הרשויות… דוגמא זו דווקא מבהירה היטב שאפשרות השימוש בסעיף זה נעשית רק כשאין אפוטרופוסים טבעיים שיכולים לתפקד באופן מלא, ולא במצב כמו במקרה דנן, שלכל קטין שני אפוטרופוסים טבעיים המתפקדים היטב. זאת ועוד: אני סבור שיש מקום לחשש המערער שהכרה באפוטרופוס נוסף במקרים שבהם יש כבר שני אפוטרופוסים טבעיים, עלולה להביא לפגיעה בטובת הקטין במקרה ש'החבילה תתפרק' או שיתגלעו חילוקי דעות בין שלושת האפוטרופוסים…. יתר על כן: פתיחת פתח למינוי אפוטרופוס שלישי במקרה כמו מקרה דנן, עלול להביא גם לדרישות למינוי אפוטרופוס רביעי או יותר…. בנוסף, עלולה לעלות דרישה אף מצד בני זוג שמגדלים כהורים לכל דבר את ילדו או ילדיהם של בן זוגם, לקבל מעמד של אפוטרופוס על הילדים… אין מקום לעשות שימוש ב'סעיף הסל' – סעיף 68(א) לחוק הכשרות – אלא במקרים מיוחדים שטובת הקטין מחייבת הוספת אפוטרופוס שלישי… [אני סבור גם]… המינוי לא יגרום ל'הידוק' יחסי האחאות ולשוויון בין הקטינים כפי שטוענים המשיבים…"

{עדכון: ביום 10.5.21 נדחתה בקשת רשות ערעור (בע"מ 821/21) שהוגשה בעקבות פסק הדין הנ"ל}

11.3.21

ביום 15.12.20 פורסם תיקון מס' 19 לחוק (ס"ח 2879). ה"טריגר" לתיקון החוק היה, בעיקר, נסיון הרצח של שירה איסקוב, בידי בעלה, וסירובו לאשר מכן את חיסונו של בנם הפעוט. במסגרת התיקון נוספו לחוק סעיף 27א (שכותרתו ""שלילת אפוטרופסות מהורה שהורשע או הואשם בעבירה פלילית חמורה") וסעיף 27ב (שכותרתו "טיפול בקטין שהורהו הורשע או הואשם בביצוע עבירת מין או אלימות כלפיו"). סעיף 27א קובע, בין היתר, כי הורה לקטין, שהורשע במסגרת פסק דין חלוט, בביצוע עבירת רצח או נסיון לרצח, כלפי ההורה האחר או כלפי אחד מילדיו שלו, או בביצוע עבירת אינוס או מעשה סדום באחד מילדיו, תישלל ממנו אפוטרופסותו על ילדו הקטין; וכי הורה לקטין, שהוגש נגדו כתב אישום בשל ביצוע איזו מהעבירות הנ"ל, תישלל אפוטרופסותו על ילדו הקטין באופן זמני – עד זיכויו, או עד מתן פסק דין חלוט שירשיעו בביצוע העבירה.

בהחלטה שניתנה ביום 31.1.21 על ידי בית המשפט לעניני משפחה בתל אביב, במסגרת תמ"ש 62989-12-20, נפסק: "בפני הונחה בקשת אמו של הקטין לשלילת אפוטרופסות אביו עליו. סעיף 27א לחוק… ובהמשך לתיקון מס' 19 שבו קובע… במקרה דנן, משעה שהוגש כתב אישום כנגד האב בגין נסיון לרצח שביצע כלפי האם וכאמור בסעיף 27א(ב) לחוק… הרי שברירת המחדל הינה שלילה זמנית של אפוטרופסות ההורה המואשם בהתבסס על הגשת כתב האישום גרידא. אשר על כן אני מורה על מתן סעד זמני לפיו תישלל האפוטרופסות על הקטין מהאב המשיב ואני קובעת כי האפוטרופסות הבלעדית על הקטין – תהא מסורה באופן זמני לאימו בלבד… ככל שהמשיב יורשע בדין וכאמור בהוראות החוק – תיבחן שלילה קבועה של האפוטרופסות… נראה כי סוגית החיסונים והטיפולים הרפואיים לקטין, באה על פתרונה; ככל שקיים צורך בצו קונקרטי עד להכרעה כוללת בתיק, תעתור האם בהתאם…"

27.5.21

ביום 29.4.21 ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי החלטה (רמ"ש 59411-04-21) בבקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לעניני משפחה, במסגרתה הוענקו לאב (המשיב) סמכויות בלעדיות בעניני חינוך ובריאות של בנו הקטין, עד ליום 31.12.21, תוך חיוב המשיב לעדכן את המבקשת (האם) במייל או בוואטסאפ בכל עניני חינוך ובריאות המטופלים על ידו. הצדדים ניהלו מערכת יחסים זוגית ללא נישואין, במסגרתה נולדה הקטין (כיום כבן שמונה וחצי שנים). זמן קצר לאחר לידת הקטין נפרדו הצדדים. האב הגיש בשנת 2013 תובענה ל"אחזקת ומשמורת הקטין", ומאז מתנהלים בין הצדדים הליכים משפטיים בענינו של הקטין. ביום 21.7.20 הגיש האב "בקשה דחופה מאד במעמד צד אחד", במסגרתה התבקש בית המשפט קמא להפעיל את סמכותו לפי סעיף 67(א) לחוק הכשרות, ולמנות את האב כאפוטרופוס יחיד על הקטין "בכל עניין הנוגע לגידול הקטין, לרבות עניני חינוך ובריאות". בהמשך הגיש האב כתב תביעה באותו תיק, שהסעד שהתבקש בו היה שלילת אפוטרופסות האם. בתיק הוגש תסקיר מפורט מאד, ממנו עלה כי הקטין חשוף לקונפליקט בין הוריו מאז לידתו, שפגע ופוגע בו רבות. האב מגויס כולו לטובת הקטין, מזהה את קשיי התפקוד וההתפתחות של הקטין ומקדם את הקטין לטיפול מותאם. האם דואגת לבנה דאגה כנה ואמיתית ולמרות זאת מתכחשת לקשייו, ומונעת ממנו טיפולים מומלצים, חיוניים והכרחיים. המלצות התסקיר היו כי לאב תינתן זכות חתימה בלעדית בעניני חינוך ובריאות הקטין למשך שנה אחת; בתום שנה יוגש תסקיר משלים שיבחן האם האינטרסים הטיפוליים והחינוכיים המהווים את טובת הקטין, שורתו כראוי ולא נפגעו כתוצאה ממתן זכות החתימה לאב בלבד. עמדתו של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה היתה, כי אין להכביד על האב, ובכל מקרה שבו נדרשת לפי חוק או נוהל חתימת שני ההורים בענייני חינוך או בריאות, די יהיה בחתימת האב בלבד.

בית המשפט לעניני משפחה אימץ את המלצות התסקיר ואת עמדת ב"כ היועמ"ש: "…בשלב זה, החל מהיום מוענקות לאב סמכויות בלעדיות בענייני חינוך ובריאות של הקטין כאשר יהיה די בחתימתו בלבד בכל מקום שנדרשות לפי חוק או נוהל חתימות שני ההורים. סמכויות אלה יעמדו בתוקפן עד ליום 31.12.21. לקראת תום התקופה יוגש תסקיר משלים שיבחן האם יש מקום להארכת הסמכויות או לביטולן באופן שיחזור ויאפשר סמכויות שוות לשני ההורים. יובהר כי אין באמור כדי לשלול את האפוטרופסות של האם. למען הסר ספק, אני מחייבת את האב לעדכן את האם בתקשורת מתועדת (מייל או ווצאפ) בכל העניינים הרפואיים והחינוכיים של הקטין שיטופלו על ידו. העובדה כי האם אינה נדרשת לחתום אין משמעותה כי היא ממודרת בענינים אלו ומחובתו של האב יהיה לעדכן בכל ענין וענין… "

בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור: "המסגרת הנורמטיבית מצויה בחוק הכשרות. על פי סעיף 14, הוריו של הקטין הם האפוטרופוסים הטבעיים שלו. האפוטרופסות כוללת, לפי סעיף 15… את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין… הביטוי 'צרכי הקטין' פורש בפסיקה ככולל צרכים חומריים ונפשיים כאחד. כן נכללו מתן טיפול רפואי לקטין; הענקת חינוך; מתן טיפול פסיכולוגי ועוד… על ההורים מוטלת חובה 'לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין' (סעיף 17…) וקיימים מצבים בהם תתערב המדינה בהחלטות בעניני אפוטרופסות, לרבות מצבים בהם מתעוררת מחלוקת בין ההורים בכל הקשור בתפקידם כהורים, ונדרשת הכרעה בעמדותיהם הסותרות – כבעניננו אנו… בתיק קמא התעוררה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לטובת ילדם הקטין. בצר לו, פנה האב בבקשה לבית המשפט קמא. לאחר ניהול ההליך, לרבות קיום דיון במעמד הצדדים, וקבלת תסקיר מפורט, נתנה השופטת קמא את החלטתה המנומקת כדבעי. ניכר כי בית משפט קמא שם לנגד עיניו את טובת הקטין והיא בלבד, כאשר קבע כי על הקטין לקבל את הטיפולים הרפואיים, החינוכיים והפסיכולוגיים שהוא זקוק להם, והדרך הנכונה להקנית אותם טיפולים לקטין עוברת במתן סמכויות חתימה בלעדיות לאב, גם אם זמניות בלבד… נזכיר כי הצדדים באים בשערי בית המשפט קמא מאז היה הקטין כבן שנה. במסגרת ההליכים השונים ניתנו כ-65 תסקירים וכן הוגשו עשרות כתבי טענות ובקשות שונות. נראה כי ההחלטה קמא לא נולדה בחלל ריק אלא ניתנה לאחר מיצוי הזדמנויות למבקשת ולאחר שבית משפט קמא הגיע למסקנה כי טובת הילד דורשת כעת ליתן לאב סמכויות חתימה בלעדיות בכל הקשור לעניניו הרפואיים והחינוכיים של הקטין, פן יגרם לו נזק… ודוק – בית משפט קמא הדגיש בהחלטתו קמא שניים: תוקפן של סמכויות החתימה הבלעדיות שניתנו לאב מוגבל עד ליום 31.12.21 (כאשר לקראת תום התקופה יוגש תסקיר משלים שיבחן האם יש מקום להארכת הסמכויות או לביטולן באופן שיחזור ויאפשר סמכויות שוות לשני ההורים); וכי אין בהחלטה קמא כדי לשלול את האפוטרופסות הטבעית של המבקשת, היא אם הקטין. בכך לטעמי איזן בית משפט קמא במידת מה את הפגיעה הנחזית בזכויותיה של המבקשת, כאמו וכאפוטרופוסית טבעית על הקטין. נקודה נוספת, שיש בה כדי לחזק את הקביעה כי האם עודנה אפוטרופוס על הקטין, היא קביעת השופטת קמא כי האב מחויב 'לעדכן את האם בתקשורת מתועדת (מייל או ווצאפ) בכל הענינים הרפואיים והחינוכיים של הקטין שיטופלו על ידו. העובדה כי האם אינה נדרשת לחתום אין משמעותה כי היא ממודרת בעניינים אלו ומחובתו של האב יהיה לעדכן בכל ענין וענין'. אני סבור כי גם בכך יש כדי לאזן בין הדברים…"

29.8.21

{א} פסק דין מיום 7.12.20 בתמ"ש (פ"ת) 10500-07-18 ותמ"ש (פ"ת) 10518-07-18: התובע, כיום כבן 26, הגיש שתי תביעות כנגד אמו – האחת למזונות עבר, שנדחתה; והשניה לפיצויי נזיקין, שהתקבלה. בעת שהיה התובע כבן 8 התגרשו הוריו, והוא גורש ביחד עם אביו על ידי אמו, וננטש על ידה. התובע גדל תקופה קצרה עם אביו, בחוסר כל, ולאחר מכן גידלה אותו סבתו, שכן אביו לא תיפקד. התובע סבל וסובל מחרדות, אינו מצליח להתמיד בעבודה, התמודד עם אשפוזים וטיפולים פסיכיאטריים, ובשל כך אף קיבל פטור משירות צבאי – והוכר כבעל נכות רפואית של 40% (ונקבע כי הוא סובל מ-100%  אובדן כושר השתכרות).

"כבר בפתח הדיון אציין כי מקריאת הטענות הקשות המפורטות בכתב התביעה וכן מהתרשמותי מטענותיו של התובע בדיון שנערך בפני – מצטיירת תמונה קשה של אם שזנחה את בנה הצעיר ושלחה אותו לעולם שאינו מכיר ללא כל חמלה או התחשבות בקושי הנובע ממעבר מגורים שניתן להגדיר כירידה מ'איגרא רמא לבירא עמיקתא'…שוכנעתי כי הנתבעת התעלמה מבנה התובע במהלך ילדותו, דחתה כל ניסיון ליצירת קשר בין התובע לבינה וזאת במשך כל השנים ועד היום. התעלמותה של הנתבעת מההליך המתנהל בפני אף מחזקת את הטענה כי הנתבעת אינה מעונינת בקשר עם בנה ואינה מתענינת במצבו של בנה התובע אף כעת. הדבר מקבל חיזוק משמעותי מהעובדה כי הנתבעת לא בחלה לנהל הליך בבית משפט אחר כאשר הדבר היה חשוב לצרכיה או רכושה, וכך נוהל על ידה הליך בבית המשפט לעניני משפחה בתל אביב… התובע הועבר למשמורת אביו, אך במצבו של האב אשר אף הוא סבל מדיכאון לאחר הפרידה הקשה מהנתבעת, לא יכול הוא לדאוג למלוא צרכיו, וסבתו עשתה כמיטב יכולתה על מנת לדאוג לצרכיו הפיזיים והנפשיים של התובע…"

בית המשפט הביא את נוסח סעיפים 15 ו-22 לחוק וסעיפים 35 ("רשלנות") ו-63 ("הפרת חובה חקוקה") לפקודת הנזיקין, ופסק: "… בפרשת 'אמין' נדונה תביעת נזיקין של 3 ילדים יתומים מאם, כנגד אביהם בגין הפרת חובותיו כאב, אי סיפוק צרכיהם הנפשיים והחומריים, התנכרות והזנחה… ביהמ"ש המחוזי קבע כי בהתנהגותו המתנכרת של האב הפר חובות חקוקות כנגד ילדיו… בנוסף נקבע כי האב הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו מכח סעיף 35 לפקודת הנזיקין…"; בית המשפט ציטט מפסק דינו של כבו השופט אנגלרד בערעור בפרשת 'אמין': "סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית מכנה את סמכויות ההורים בתור האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים כ'חובה וזכות לדאוג לצרכי הקטין'. אין ספק כי אדם רשאי לוותר על זכויותיו, אך אין הוא יכול להיפטר מחובותיו. לכן, כל עוד הורה הוא האפוטרופוס הטבעי של ילדו, הוא נושא בחובה הקבועה בחוק לדאוג לצורכי הילד, צרכים שיש לתת להם מובן רחב, החורג מצרכים חומריים גרידא. העובדה כי אין הילדים נמצאים ברשותו ובחזקתו משפיעה על זכויותיו של ההורה, אך לא על חובותיו. אלה ממשיכות להיות מוטלות על כתפיו"; והוסיף: "בפרשת אמין נקבע כי משמעותה של הוראת סעיף 22 לחוק… אינה מתמצית במתן חסינות להורים מפני אחריותם לנזק שגרמו לקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אלא יש בהוראה זו גם משום הטלת אחריות ישירה על הורים לנזקי הקטין. עוד נקבע כי המחוקק התכוון להטיל על ההורים באמצעות סעיף 22 אחריות לנזקים שייגרמו לקטין על-ידי הפרת חובותיהם כאפוטרופוסים טבעיים".

בית המשפט קיבל, כאמור, את התביעה הנזיקית, בקובעו: "המחדלים של האם הנתבעת בעניננו כלפי בנה התובע עולים כדי התנהגות בלתי סבירה, בלשון המעטה. העובדה כי האם חדלה מלדאוג לבנה בכל אופן שאם סבירה היתה דואגת לבנה הנה הפרת חובותיה מכח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ואף מקיימת את יסודות עוולת הרשלנות… מדובר במקרה קיצוני בחומרתו. אין מדובר במקרה רגיל של הערכת הדרך שבה הפעיל הורה את שיקול-דעתו. האם הנתבעת בעניננו התנערה באופן מלא ובוטה מכל התחיבויותיה כהורה. התנהגותה זאת קשה במיוחד, על רקע העובדה כי התובע הינו מוכר כנכה, סובל מבעיות קשות כפי שתואר בכל חוות הדעת שצורפו לכתבי התביעה, וזאת מאז נשלח ללא כל הכנה או הסבר לארץ אחרת שם לא הכיר את השפה או את המנהגים, וללא שהנתבעת היתה מוכנה לכל קשר עם התובע".

{ב} החלטה מיום 1.7.21 בתיק תלה"מ (חיפה) 8386-03-20: כאמור בסקירה המקורית, נאלצים לא אחת בתי המשפט להכריע במחלוקות בין הורים, כאשר אחד מהם מתנגד לחיסון ילדם הקטין; אין כמעט חיסון שטרם נדון בפסיקה, וברור היה כי זאת שאלה של זמן, עד שיתעוררו מחלוקות גם בקשר לחיסון נגד נגיף הקורונה…

מתוך ההחלטה: "ביום 14.6.2021 עתרה המבקשת (להלן: 'האם') בבקשה להורות על מתן חיסון קורונה לילדי הצדדים, קטינים בני 15 ללא צורך בהסכמת המשיב (להלן: 'האב')… האב טען כי אינו מתנגד באופן קטגורי למתן החיסון, ואולם הוא סבור כי יש להמתין עם ההחלטה עד לחודש ספטמבר בסמוך לתחילת שנת הלימודים, ולכן מתנגד למתן החיסונים בשלב זה. לטענתו, הנתונים משתנים באופן תדיר, כאשר המידע הקיים לגבי חיסון בני נוער עדיין חלקי. בהעדר מידע ונחיצות מיידית אין הכרח לטענתו לחסן את הקטינים כעת. האב התייחס לראיון טלוויזיוני שנערך עם פרופ' ברבש… לעניין היציאה לחו"ל טען, כי קיימת המלצה גורפת שלא לצאת לחו"ל עם ילדים מאחר והחשיפה בחו"ל לנגיף גבוהה ביותר. עוד טען האב, כי הואיל ועד כה התחסנו 5% בלבד מבני הנוער המתאימים לחיסון – יש בכך כדי ללמד על חוסר אמון של הציבור בחיסון קטינים, וחשש מפני תופעות לוואי. לטענתו, האישור הרפואי שצירפה האם הוא אישור רופא ילדים, אשר אינו מומחה במחלות זיהומיות… ביום 23.6.21 עתרה האם בבקשה למתן החלטה במסגרתה הוסיפה וטענה, שנוכח עמדת משרד הבריאות הובהר שיש להקדים ולהתחסן עד תחילת יולי כדי להבטיח את קיומו של החיסון. כן יש דחיפות לקביעת תור לחיסון נוכח עיכובים שיכולים להגרם. עוד טענה האם, כי אף הקטינים מבקשים לקבל את החיסון על מנת להיות בטוחים מפני הידבקות והדבקה לאור השתתפותם היומיומית בפעילויות ספורט. לטענתה יתכן והקטינים יבקשו לנסוע לחו"ל וככל ולא יחוסנו, לא יוכלו לקבל את שתי מנות החיסון טרם הנסיעה.

לאור גילם של הקטינים, ביקשתי לקבל את עמדתם באמצעות האפוטרופוס לדין… האפוט' לדין נפגשה עם כל אחד מהקטינים, שוחחה איתם באריכות ובנפרד, והביאה  עמדתם בכתב תגובה… האפוט' לדין ממליצה להעתר לבקשת האם ולחסן את הקטינים תוך כיבוד רצונם החד משמעי של הקטינים.

העיקרון המנחה את בית המשפט בכל הנוגע לעניניהם של קטינים הוא עקרון טובת הילד… בהתאם להוראות סעיף 68(ב) לחוק… בכל הנוגע לעניינים שברפואה, ייעזר בית המשפט בחוות דעת רפואית, וייבחן האם האמצעים המבוקשים דרושים לשמירת שלומו הגופני של הקטין, לאחר ששקל את רצונו, חשיבות הטיפול, נחיצותו, דחיפותו ואת הפגיעה האפשרית באורח חייו. הוראה זו פורשה בפסיקה בהתייחס לצורך בקיום ניתוח או שעה כשיש צורך ב'נקיטת אמצעים רפואיים אחרים'. שעה שמדובר בביצוע חיסונים שגרתיים אין צורך בקבלת חוות דעת רפואית וברירת המחדל היא שיש לפעול על פי הנחית הרשויות ולערוך את החיסונים. כן נקבע כי המלצות משרד הבריאות באשר למתן חיסוני שגרה נבחנו ונקבעו על ידי גורמים מקצועיים, והמדובר בהמלצה גורפת וחד משמעית לכלל הילדים בישראל, למעט מקרים בהם יש טעם בגינו יומלץ שלא לבצע חיסון כלשהו… הפסיקה האמורה דנה בחיסונים הניתנים בשגרה לקטינים מזה שנים רבות… ואולם במציאות הנוכחית – שעה שהעולם כולו מתמודד עם מחלה זיהומית מידבקת, ובשים לב להמלצת משרד הבריאות, שחזקה כי נבחנה ע"י גורמים מקצועיים – הדברים יפים לטעמי גם לחיסון נגד נגיף  הקורונה… נדמה כי אין צורך להכביר במילים באשר לחשיבות החיסון נגד קורונה ונחיצותו, כאשר מבצע החיסונים במדינת ישראל הוא הישג מרשים לכל הדעות שאיפשר חזרה כמעט מלאה לשגרה.

האב בתגובתו טען כי אינו מתנגד באופן קטגורי לחיסון, אך הוא סבור כי יש להמתין עם ההחלטה עוד מספר חודשים עד תחילת שנת הלימודים. האב לא טען כי קיימת סיבה רפואית בגינה אין מקום לאפשר את מתן החיסון לקטינים. למעשה התנגדותו של האב מתמצית בטענה בדבר קיומו של מידע חלקי בלבד באשר לחיסוני בני נוער, ובעובדה כי לשיטתו אין דחיפות ו/או נחיצות במתן החיסון כאמור… בית המשפט ער לדיון הציבורי הסוער בכל הנוגע לחיסונים בכלל, ולחיסוני הקורונה בפרט, אשר שב והתעורר ביתר שאת עם אישור מתן החיסונים לגילאי 12-15. יחד עם זאת, בית המשפט אינו יכול לסמוך על נתונים כאלו או אחרים שהועלו במהלך ראיון טלוויזיוני, מקום בו מונחות בפניו המלצות משרד הבריאות…

מכאן לרצון הקטינים והמשקל שיש לייחס לרצון זה. הקטינים, נערים בני 15 בוגרים ונבונים אותם פגשתי לפני כחצי שנה, ביטאו רצון עצמאי ובוגר בפני האפוט' לדין. שני הקטינים ספורטאים פעילים, משתתפים בתחרויות ובאים במגע עם בני נוער רבים אחרים. מקובלת עלי עמדת הקטינים כי החיסון יקנה להם תחושת בטחון להמשיך ולעסוק בפעילויותיהם הספורטיביות כמו גם לבוא במגע עם בני גילם. בשים לב לבגרות שהפגינו בפני ולעמדתם כפי שהובאה ע"י האפוט' לדין, אני סבורה כי יש לייחס משקל נכבד לרצונם, המתיישב עם מסקנתי… עמדת הקטינים כפי שבאה לידי ביטוי בדיווח האפוט' לדין חד משמעית – הקטינים מעונינים בקבלת החיסון… לא התרשמתי כי הקטינים מושפעים ממי מהוריהם ו/או מוסתים… סבורני כי דווקא בנסיבות המשפחה דנן, נוכח השבר ביחסי האב והקטינים, יש ערך מוסף לכיבוד בית המשפט את רצון הקטינים, שעה שהם למודי אכזבות מהקשר עם האב, וביתר שאת, כאשר רצונם זה מתיישב עם טובתם כפי שקבע אותה בית המשפט.5129371אשר על כן, אני נעתרת לבקשה ומורה כי האם רשאית לחסן את הקטינים נגד נגיף קורונה ללא הסכמת האב…"

{ג} מתוך החלטה מיום 12.7.21 בתיק אפ (ת"א) 56058-04-21: "לפני בקשות לאשר הסכם בין יורשים גם עסקת מכירה הנוגעת לשני נכסי מקרקעין. ברגיל כנראה לא היה הדבר בא לפתחו של ביהמ"ש כלל, אלא שמרגע שאחת היורשות היא קטינה לא ניתן להתחייב בשמה לשום עסקה מהותית בלא אישורו של ביהמ"ש. צריך להבין שבדיקתו של ביהמ"ש אם לאשר עסקה עבור קטין אם לאו נוגעת אך ורק בנוגע לשאלתו הרחבה של הקטין, אם תרצה ולדוגמא – יאשר ביהמ"ש בקלות הפיכת חלק מנכס מקרקעין לסכומים נזילים שקל יהא למסרם לידי קטין בעתיד, הוא לא יאשר ויתור של קטין על זכויותיו או הכבדה על זכויותיו וכן הלאה… החוק הישראלי, לאמור חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, הופך אם לא בוטלו הדברים ע"י בית המשפט את הוריו של הקטין לאפוטרופסיו גם לעניין רכוש, ואם הלך מי מהוריו של הקטין לבית עולמו או הפך פסול דין, ניתנת האפוטרופסות הבלעדית להורה הנותר… אפוטרופסותו של הורה בקטין אינה כדין אפוטרופוס שאינו הורה, במובן זה שהורה אינו חב דיווח ואינו נתון לפיקוחה של מחלקת הפיקוח באפוטרופוס הכללי. במובן זה האפוטרופוס הכללי לא נושא באחריות בשל אי בדיקה, הורה יכול תיאורטית להיתבע ע"י קטין, אלא שחובותיו של ההורה מתמצות בהוראת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות – לאמור, החובה לנהוג כדרך שהורה מסור היה נוהג. כל עוד לא מבקש הורה להפוך רכוש של קטין או המגיע לקטין לשלו והוא מתכוון לייחד את הרכוש לקטין – אין בית המשפט צריך לגלות מעורבות קפדנית ומדקדקת, בוודאי לא לחשוד בהורה מראש כי ינהג הוא שלא כדין. הבה נאמר אמת פשוטה – רוב ההורים נוהגים כחוק ואין טעם להפוך אותם לחשודים בכח או לצמצם מזכויותיהם בשל מה שכינתה באת כח היועמ"ש בשם 'תחושות'…

באת כוח היועמ"ש מתנגדת למבוקש והיא חוזרת על כמה טעמים – הטעם הראשון הוא שהיא מבקשת כי אמנה אפוטרופוס לדין. אלא שאפוטרופוס לדין, מעשה שטן, גם היא מסכימה למבוקש…

מסבירה באת כח היועמ"ש כי כאשר מעורב הסכם חלוקת עזבון והסכם בין יורשים המתלה את קיומו באישור עסקאות מסוימות, מהווה הדבר בבחינת חשוד ואין אני מסכים איתה. לא אחת ולא שתיים נקשרים אנשים בעסקאות כלכליות והסכם בין יורשים גם הוא עסקה כלכלית למרות הנסיבות המצערות שהביאו להסכם, הם כדבר שבשגרה – מבקשים להבטיח את הצדדים הכלכליים השונים בהם מעוניין כל צד. אין זה בבחינת חשוד, אלא בבחינת נפוץ. ברור שיורשים המודעים לכך שאינטרסים של קטינה מעורבים בסוגיה, גם יתלו מראש את ההסכם כולו באישור בית המשפט, שכן יודעים שהדין מחייב השגת אישור שכזה ומי שכך ניסח את ההסכם, לא נהג אלא במקצוענות משפטית שכן הוא בעצם מסביר לצדדים להסכם שיכול ובית המשפט לא יאשר ואז לא יהיו הם מחויבים על-פי ההסכם. לא מצאתי כי בכך יש כדי להפריע לאישור המבוקש.

כעת מגיעים אנו לטיעון הבא של באת כח היועמ"ש לפיו לא שוכנעה היא שהעסקאות לא נועדו לפגוע באינטרסים של רשות המסים. דומני כי שגגה נפלה אצל באת כח היועמ"ש. במדינת ישראל רשות מסים מפותחת היודעת היטב לבדוק עסקאות ולעמוד על זכויות רשות המסים. בתי המשפט אינם 'זרוע' נוספת של רשות המסים אשר צריכה לתור למען רשות המסים אחר פוטנציאל מס. בנוסף, רשות המסים אינה צד להסכם היורשים גם לא לאישור המכר. כשיובאו בפני רשות המסים הדיווחים המתאימים תבדוק היא את סוגיות המס כפי שהיא עושה בכל עסקה ואין אני מצליח להבין מדוע עסקה שאחד מהצדדים לה הוא אינטרס של קטינה, צריכה בדיקה שונה של רשות המסים לעניין המס מאשר עסקה בין בגירים שכלל אינה מחייבת בדיקה של בית המשפט…

לבסוף טוענת באת כח היועמ"ש כי לא צורפו יתרות בנקאיות נדרשות. אחזור חזרה לאשר אמרתי לענין אפוטרופסותה של האם ברכוש הקטינה – מי שיורשת את העזבון ומי שמופקד על חלוקת העזבון ובראש ובראשונה האפוטרופא לרכוש היא האם, היא זו הצריכה לבדוק מה שלדעתה צריך בדיקה לבל תיתבע חלילה לעת בגרותה של הקטינה בשל רשלנות כזו או אחרת ובהינתן גם קיום אפוטרופא לדין, קל וחומר שנדמה לי כי במקרה הזה נקלע היועמ"ש לכלל יתר זהירות. מובן מאליו שאני מדגיש בפני האם את חובתה לשמור את כספי הקטינה בנפרד, שלא לערבב את כספי הקטינה בשלה ושלא ליטול מתוך כספי הקטינה מאומה בלא אישור של בית המשפט".

28.12.21

ושוב החלטה – מעניינת – בנושא חיסון ילדים כנגד קורונה (וראו גם "תוספת לתוספת")… מדובר בהחלטה מיום 30.11.21, שניתנה על ידי בית המשפט לעניני משפחה בנצרת (במסגרת תלה"מ 44207-08-21), ודנה בשאלה – "האם יש להיענות לבקשת האם לחסן את ילדיה הקטינים (גילאים 14, 15) בחיסון כנגד נגיף הקורונה, חרף התנגדות האב?":

"הצדדים היו בעברם בני זוג וממערכת יחסים זו נולדו להם שלושה ילדים, אחד בגיר כיום… ועוד שני קטינים… הצדדים מוכרים לי מהליכים קודמים שהתנהלו בענינם וביחס לקטינים בעצימות גבוהה, ובכלל זה הליך לביטול והגבלת האפוטרופסות הטבעית של האב ביחס לקטינים… לאחר בחינת טענות הצדדים, ניתנה החלטה מפורטת ביום 6.6.17, במסגרתה הוחלט על צמצום אפוטרופסותו של הנתבע (להלן 'האב') לתקופה קצובה בת 4 שנים, כך שהאם לא נזקקה לאישורו של האב בקבלת החלטות הקשורות לילדים בענינים רפואיים. הצו פקע זה מכבר… תחילתו של ההליך הנוכחי הוא בתביעה שהגישה האם במסגרתה עתרה לבטל שוב את אפוטרופסות האב והארכת תוקף הצו שניתן בהליך הקודם כאמור, כך שיתאפשר לה לפעול בכל הנושאים הקשורים לקטינים, לרבות בענינים רפואיים וחינוכיים, ללא צורך בקבלת אישור האב… בד בבד עם ההליך הנוכחי הגישה האם בקשה ליישוב סכסוך… במסגרתה עתרה למתן צו שיתיר לה לקבל החלטה בנוגע למתן חיסוני קורונה לקטינים מבלי לקבל את אישור האב. האם סבורה כי טובת הילדים היא להתחסן וזאת לאור התפרצות מתמשכת של המגפה וגילם של הקטינים המאפשר חיסון. האב מתנגד למתן החיסון לילדיו, שעה שלטענתו הדעות חלוקות בנוגע לצורך במתן החיסון  ולטענתו הסיכון בחיסון גדול מהתועלת וטובת הילדים. האב סבור כי נגיף הקורונה אינו גורם לתחלואה קשה בילדים ואין מעקב מספק אחר תופעות לוואי כתוצאה מהחיסון ולדעתו לא נכון לחסן ילדים בשלב זה… נוכח מורכבות הסכסוך ועל רקע המחלוקת בין ההורים בדבר חיסוני הילדים ובשים לב לגילאי הילדים ועל מנת להנגיש עבורם ההליך ולאפשר התרשמות מעמדתם, מונתה לילדים אפוט' לדין… ביחס לבן XXX צוין, כי מדובר בנער בן 14 אשר בשלב זה מסרב להתחסן ומעדיף להמתין עם קבלת החיסון, ולדעתה של האפוט' לדין יש ליתן חשיבות רבה לדעתו ולרצונו ולאפשר לבן XXX להחליט בענין זה בעצמו, ואין לחסנו בניגוד לרצונו. ביחס לקטין XXX (בן 13) צוין כי הוא דווקא מבקש לבצע את החיסון מוקדם ככל הניתן ולכן יש לאפשר לאם לחסנו…

בשלב זה, תוכרע המחלוקת בענין חיסוני הקורונה בלבד, בעוד באשר ליתר הענינים לגביהם עותרת האם להגבלת אפוטרופסות האב, תינתן ההכרעה לאחר קבלת תסקיר הסעד שהוזמן וטרם הוגש… לאחר ששקלתי בדבר ובראי מורכבות הסכסוך בין ההורים, סבורני כי בנסיבות יש לאמץ את עמדת האפוט' לדין בסוגית מתן חיסוני קורונה לקטינים וזאת על פי המתווה שהוצע על ידה".

לאחר סקירה מפורטת על סיכוני מגפת הקורונה, ועל חיסוני קורונה (בכלל, ובקרב בני נוער בפרט), נפסק: "על אף קיומן של דעות חולקות בקרב הציבור בסוגית החיסון מפני מחלת הקורונה, הרי שעמדת משרד הבריאות מהווה קו מנחה למדיניות חיסונים. חשיבות החיסון עולה באופן ברור מעמדות מומחים וחוקרים בארץ ובעולם ויש בו כדי להגן ולשמור על בריאותם של ילדים כמו גם של מבוגרים, כל זאת כאשר תופעות הלוואי אינן משמעותיות ובוודאי שאינן מהוות סיכון שווה ערך להידבקות במחלה עצמה. יש לזכור כי העיקרון המנחה את בית המשפט בכל הנוגע לקטינים הוא עקרון טובת הקטין… עיון בפסיקה מלמד כי במקרים של מחלוקת בין הורים גרושים לגבי מתן החיסון לילדיהם ניתן משקל משמעותי לעמדת קטין, אשר יכול להביע את רצונו באופן עצמאי וברור בענין זה… הקטינים שהינם בני 13 ו-14 אמנם סירבו להשמיע את קולם בפני בית המשפט, אך הביעו דעתם בפני האפוט' לדין וכפי שעולה מדיווחה התקבל הרושם כי הקטינים הביעו בפניה רצון עצמאי ובוגר לגבי אפשרות קבלת החיסון… משכך סבורני כי על אף התנגדות האב למתן החיסון לילדיו, יש להקשיב לקולם של הקטינים ולייחס לכך משקל משמעותי… הריני סבור כי נכון לאפשר לאם לחסן את הקטין XXX המעוניין בכך וזאת חרף התנגדות האב ואילו יש להותיר לשיקול דעתו של הבן XXX את אפשרות החיסון כאשר יחפוץ בכך, כל עוד העדר מתן חיסון אינו מהווה סיכון עבורו בשלב זה…" {ראו גם תוספת מיום 7.3.22 להלן}

"תוספת לתוספת": ביום 30.12.21 התפרסמה במוסף "כלכליסט" כתבה זאת, תחת הכותרת "הווריאנט החדש של קרבות הגירושים"…

3.1.22

{א} פסק דין שניתן ביום 25.11.21 על ידי בית המשפט העליון, במסגרת בע"מ 369/21, שנפתח כך: "הגבלת זכויות של הורה כלפי ילדיו, ולוּ באופן חלקי, היא סוגיה רגישה ומורכבת כאחד. דווקא בשל מהות הענין, ההקפדה על המסלולים הפורמליים שמתווים סעיפי החוק חשובה מאוד. הליך זה מפנה את הזרקור לסוגיה זו ומעורר שאלה בדבר הדרך שבה יש לצעוד בדיון בה".

מדובר בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעור המבקשת על החלטת בית המשפט לעניני משפחה, לפיה ישמש המשיב כאפוטרופוס בלעדי לגופו של אחיינו הקטין – בנה של המבקשת (נפסק גם כי המרכז הישראלי לאפוטרופסות ישמש כאפוטרופוס לרכושו של הקטין – אך הענין אינו רלוונטי). הקטין מאובחן על הספקטרום האוטיסטי, ורמת תפקודו מוגדרת כבינונית. לאחר שהוריו נפרדו, הועברה המשמורת על הקטין לאביו, תוך שנקבע כי מסוגלותה ההורית של המבקשת נמוכה משל אביו, וכי בינה לבין הקטין ייערכו מפגשים בפיקוח. לאחר מות האב, עבר הקטין להתגורר אצל סבתו (מצד אביו המנוח). המשיב (אחיו של האב המנוח) הגיש בקשה להתמנות כאפוטרופוס, ומונה כאפוטרופוס לגוף הקטין. במסגרת הליך אחר הוכרז הקטין כ"קטין נזקק", בהתאם לסעיף 2(6) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960, וניתן צו להוצאתו ממשמורת אמו, ובהמשך הוא הועבר למגורים אצל משפחת אומנה. דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, קבעה כי סעיף 28 לחוק, שענינו מינוי אפוטרופוס נוסף במקרה של מות אחד ההורים, מאפשר גם מינוי של אפוטרופוס בלעדי לגוף – ותנאי הסעיף התקיימו, לנוכח תכליות החוק (שבראשן השיקול של טובת הקטין), שכן הותרת המבקשת כאפוטרופא נוספת לגופו של הקטין, ביחד עם המשיב, תסרבל את הטיפול בעניניו. לדעת המיעוט, סעיף 28 לחוק אינו מסמיך את בית המשפט למנות אפוטרופוס נוסף כאפוטרופוס בלעדי, שיהווה למעשה אפוטרופוס חלופי לקטין, וכך ישלול דה-פקטו את האפוטרופסות הטבעית של האפוטרופוס הראשון (בעניננו – המבקשת); מינוי המשיב כאפוטרופוס נוסף לגוף הקטין היה מוצדק, לדעת המיעוט בבית המחוזי, אך אינו שולל את זכויות המבקשת כאפוטרופא הטבעית של הקטין, אלא יוצר הסדר של אפוטרופסות משותפת של המבקשת והמשיב, שיכולים להפעיל סמכויותיהם "יחד ולחוד" – מבלי שיתעורר קושי מעשי בקבלת החלטות בשגרת חייו של הקטין כתוצאה מהסדר זה (אך במקרה שיתגלעו מחלוקות בין המבקשת והמשיב, לא יהיה מנוס מהכרעה שיפוטית על פי טובת הקטין).

שאלת סמכותו של בית המשפט לקבוע אפוטרופסות בלעדית לגוף, לפי סעיף 28 לחוק, הובאה בשל חשיבות לדיון בפני הרכב של בית המשפט העליון – אשר גם בו נתגלעה מחלוקת, כפי שיפורט בהמשך (למרות שהוחלט פה אחד לדחות את הערעור).

נפסק בדעת הרוב (השופט הנדל, אליו הצטרפה השופטת וילנר): "בקשה זו מעלה שאלה עקרונית בדבר הסמכות והדרך של בית המשפט למנות לקטין אפוטרופוס נוסף בעל סמכויות בלעדיות. גם לוּ נצא מנקודת הנחה כי מדובר בפרקטיקה רווחת ומקובלת בבתי המשפט לעניני משפחה… אין בכך כדי לייתר את הדיון בשאלת העיגון של פרקטיקה כזו בדין. זוהי שאלה כללית בעלת היבטים עקרוניים. היא נוגעת לטובת הילד, שהיא עקרון על בדיני המשפחה, אך גם לזכויות טבעיות של הורים, שנכון להתערב בהן רק על פי דין ובהתאם לסדרי הדין. מוצדק כי בית משפט זה יידרש לשאלה זו באופן ממוקד, יבהיר את הדין ויקבע בה כללים מנחים, אשר ישפיעו בבירור על מקרים עתידיים…

…אפוטרופסות ההורה ניתנת להגבלה או לשלילה במקרים שבהם הקטין הוכרז כ'קטין נזקק' והועמד תחת השגחתו של עובד סוציאלי, או הוצא ממשמורתו של האחראי עליו; או במקרים שבהם לא נערך הליך נזקקות שבו הוחלט להורות על נקיטת דרכי טיפול אלו, אולם נתמלאו התנאים לכך. זאת כאמור בסעיף 27 לחוק… ראו גם את סעיף 27א… עם זאת, יצוין כי בתי המשפט נוקטים משנה זהירות בכל הנוגע לשלילת אפוטרופסות של הורה או הגבלתה. וכך ראוי. מדובר בהליך בעל השלכות קשות, אשר מהווה חריג לכלל האמור שלפיו הורה הוא האפוטרופוס של ילדו הקטין, ועל כן מוצדק כי ייערך רק במקרים חריגים… לפי סעיף 29 לחוק האפוטרופסות, במקרים שבהם הוגבלה האפוטרופסות של אחד ההורים, רשאי בית המשפט, בנוסף על ההורים, למנות לקטין אפוטרופוס לעניינים שיקבע. בנוסף לכך, במקרים שבהם נפטר אחד מהורי הקטין, מאפשר החוק, במקרים מסוימים, למנות אפוטרופוס נוסף, מלבד ההורה השני. זאת כאמור בסעיף 28 לחוק האפוטרופסות, שכותרתו 'אפוטרופוס בנוסף על הורה', ושעל פרשנותו נסובה בקשת רשות ערעור זו… עינינו הרואות אפוא כי ניתן למנות אפוטרופוס נוסף לפי סעיף 28 לחוק, במידה שאחד מההורים נפטר, או בהתקיים אחד מהתנאים החלופיים הבאים, שהמשותף להם הוא חוסר תפקוד בפועל של אחד ההורים: (1) ההורה הוכרז פסול דין; (2) ההורה אינו מסוגל למלא חובותיו לפי פרק זה; (3) בית המשפט קבע, בהחלטה מנומקת, כי ההורה נמנע, ללא סיבה סבירה, מלמלא את חובותיו האמורות, כולן או מקצתן; (4) האפוטרופסות לקטין נשללה מההורה על ידי בית המשפט; (5) ההורה אינו ידוע; (6) ההורה לא היה נשוי להורה השני ולא הכיר בקטין כבילדו. יושם אל לב כי המינוי של האפוטרופוס הנוסף ייעשה 'באופן כללי או לענינים שיקבע בית המשפט'.

מעבר לתנאים הקבועים בסעיף 28 לחוק האפוטרופסות, סעיף 30 לחוק אשר נושא את הכותרת 'סייגים לסעיפים 28, 29', מורה כי אפוטרופוס נוסף על הורה ימונה לקטין רק אם יש 'סיבה מיוחדת לכך לטובת הקטין' ורק אם ניתנה להורה הזדמנות להשמיע טענותיו ביחס לכך. דהיינו, סעיף 30 לחוק מציב תנאי מהותי נוסף למינוי אפוטרופוס נוסף לפי סעיף 28 לחוק… להשלמת התמונה יצוין כי בנוסף למינוי אפוטרופוס לפי סעיפים 28 או 29 לחוק האפוטרופסות כמפורט לעיל, סעיף 33(א)(1) לחוק קובע כי בית המשפט רשאי למנות אפוטרופוס – שאינו מוגדר על-פי החוק כאפוטרופוס נוסף – לקטין ששני הוריו אינם מסוגלים למלא את צרכיו כתוצאה מנסיבות שונות: אם שניהם 'מתו או שהוכרזו פסולי-דין או שהאפוטרופסות לקטין נשללה מהם לפי סעיף 27, או הוגבלה לפי סעיף 29 או שהם אינם מסוגלים למלא כלפי הקטין את חובותיהם… או שהם נמנעים, ללא סיבה סבירה, מלמלא את חובותיהם האמורות, כולן או מקצתן…

לאחר סקירת הסעיפים שענינם ביצירת האפוטרופסות, נמשיך במיפוי סעיפי החוק, ונתמקד בסעיפים שענינם במהלך חייה של האפוטרופסות המשותפת, קרי, באופן הפעולה של ההורה והאפוטרופוס הנוסף לאחר שהאחרון מונה. סעיף 30 לחוק האפוטרופסות [קובע] כי אם מונה אפוטרופוס נוסף לפי סעיף 28 או סעיף 29, יחולו הוראות סעיפים 45 ו-46 לחוק, בשינויים המחויבים. ענינם של סעיפים אלו הוא באופן חלוקת האחריות בין אפוטרופסים אחדים…

…בטרם ניגש לשאלה העומדת במוקד הליך זה… יש מקום לתקן שגיאה שנפלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי… בית משפט קמא (בדעת הרוב) סבר כי תנאים אלו [תנאי סעיף 28 לחוק – ד.ר.] הם תנאים המצטברים לתנאי של מות אחד ההורים. דהיינו, לפי פרשנותו, ניתן למנות אפוטרופוס נוסף לפי סעיף 28 לחוק האפוטרופסות, רק במצב שבו אחד ההורים מת, ובנוסף ההורה שנותר בחיים אינו מתפקד בפועל, בהתאם לאחד מהתנאים החלופיים המפורטים לעיל. סבורני כי בית המשפט שגה בפרשנות זו…

…ניגש לשאלה מרכזית בהליך זה… עמדתי היא עמדת ביניים המצויה בתווך שבין העמדות שהוצגו בבית המשפט המחוזי. סבורני כי מחד גיסא נפל קושי בדרך הילוכה של דעת הרוב, ובפרט בפרשנותה את סעיף 28 לחוק האפוטרופסות, כסעיף המאפשר לבדו להקנות סמכויות בלעדיות לאפוטרופוס הנוסף. אולם, מאידך גיסא, לעמדתי המסקנה העולה מדעת המיעוט, מעוררת קשיים ואינה מחויבת מהדין ומעובדות המקרה. אכן, דעת המיעוט קבעה כי סעיף 28 לחוק לא נועד לשלול אפוטרופסות מההורה, ואדגיש – סעיף 28 לבדו. ברם, בד בבד נקבע כי מוטב לצעוד גם במקרה זה במסלול של אפוטרופסות 'ביחד ולחוד', מבלי להידרש למלוא ההשלכות של כך ולאפשרויות השונות שמתווה הדין. כפי שיפורט בהרחבה, דעתי היא כי סעיף 28 לחוק האפוטרופסות, בגבולותיו, מאפשר, במצב שבו הורה אחד נפטר (או במצבים האחרים המפורטים בסעיף), מינוי של אפוטרופוס נוסף בלבד, שסמכויותיו אינן יכולות לגרוע מסמכויות ההורה – האפוטרופוס הקיים – ועל כן, הן אינן יכולות להיות בלעדיות. הענקת סמכויות מסוימות לאפוטרופוס הנוסף בלבד יכולה להיעשות באחת משתי דרכים: בדרך של חלוקת הסמכויות בין שני האפוטרופסים, מכח סעיף 45 לחוק האפוטרופסות; או בדרך של שלילת האפוטרופסות מההורה, או הגבלתה, מכח סעיף 27 לחוק האפוטרופסות. השאלה מהי הדרך המתאימה תוכרע על פי נסיבותיו של כל מקרה, בהתאם לאמות המידה שיוצגו בהמשך. מתברר כי הכלים העומדים בידי צדדים ובידי בתי המשפט בהליכים מעין אלו מגוונים יותר מכפי שעולה מפסק הדין של בית משפט קמא, על דעותיו השונות…

…מה בין הדרך הראשונה, שענינה בחלוקת הסמכויות בין שני האפוטרופסים לפי סעיף 45 לחוק, לבין הדרך השניה, שעניינה בשלילה או הגבלה של סמכויות ההורה לפי סעיף 27 לחוק, כשלב מקדמי למינוי האפוטרופוס הנוסף? כאמור, המשותף לדרכים אלו הוא ששתיהן עניינן בחלוקה, כלומר, שתיהן מאפשרות הקנית סמכויות בלעדיות בענינים מסוימים לאפוטרופוס הנוסף. ההבדל ביניהן הוא בשניים. ראשית, סעיף 27 לחוק הוא עצמאי; ניתן להגביל את סמכויות ההורה מכוחו ולאחר מכן למנות אפוטרופוס נוסף. לעומת זאת, ההגעה לסעיף 45 לחוק עוברת דרך מינוי אפוטרופוס נוסף לפי סעיף 28 לחוק, המותנה בפטירתו או בהעדר תפקודו של אחד ההורים, ובסיבה מיוחדת למינוי (לפי סעיף 30 לחוק). שנית, תנאי הכניסה לדרכים אלו הם שונים. סעיף 27 חוק חל במצבים שבהם הקטין הוכרז כקטין נזקק והועמד תחת השגחתו של עובד סוציאלי או הוצא ממשמורת האחראי עליו (או שהתקיימו התנאים לקביעות אלו אך לא ננקט הליך נזקקות). מדובר בתנאי הכרחי לנקיטת שלילה או הגבלה של אפוטרופסות ההורה לפי סעיף זה, אולם הוא אינו חלק מהתנאים לחלוקה לפי סעיף 45 לחוק. מתי אפוא נכון ללכת בדרך של חלוקת סמכויות לפי סעיף 45 לחוק, ומתי נפנה לדרך של שלילה או הגבלה לפי סעיף 27 לחוק? לעתים, תנאי הסעיף הם שיכתיבו איזה מסלול יש לבחור. לעומת זאת, ככל שניתן לבחור אחת מהדרכים, נדמה כי יש בבחירה זו שני שיקולים מרכזיים: האחד – פשטות הבקשה. ככלל, מוטב כי המבקש יצעד בדרך שלא דורשת בירור לעומת דרך שמחייבת בדיקה. השיקול השני הוא התאמת הבקשה לאופיה ולסעד המבוקש…"

לאחר פירוט השיקולים הרלוונטיים, נבחנו העובדות הנוגעות למקרה שנדון, ונפסק: "התוצאה היא כי דין הערעור להדחות לגופו. ברם, נבהיר למען מקרים עתידיים, כי במצב שבו גורם מוסמך הגיש בקשה למנות אפוטרופוס נוסף לקטין בעקבות מות אחד מהוריו, וגם לשלול או להגביל במידה רבה, כפי שנעשה כאן, את סמכויות ההורה שנותר בחיים, ראוי שתוגש בקשה לשלילת או להגבלת האפוטרופסות של ההורה לפי סעיף 27 לחוק האפוטרופסות, לצד בקשה למינוי אפוטרופוס נוסף לפי סעיף 28 או סעיף 29 לחוק. כך, ובהתקיים מכלול התנאים הנדרשים, יוכל בית המשפט להגיע לתוצאה שמותירה זכויות מסוימות, כגון קבלת דיווחים, בידי ההורה, אך מעבירה את עיקר הסמכויות לאפוטרופוס הנוסף, כפי התוצאה כאן… לעומת זאת, כאשר המצב הרצוי מבחינה מעשית הוא חלוקת סמכויות בין ההורה שנותר בחיים והאפוטרופוס הנוסף, לפי הקווים המנחים לחלוקה זו ששורטטו לעיל, והעקרון המנחה שלפיו הגם שהחלוקה אינה חייבת להיות שוויונית אין לרוקן מתוכן את סמכויות ההורה, אלא יש להותירו עם סמכויות מהותיות וממשיות, ניתן להסתפק בהגשת בקשה לפי סעיף 28 לחוק, כפי שנעשה כאן בפועל, ולהורות על החלוקה לפי סעיף 45 לחוק. על המבקש לבחור אפוא את הסעיפים המתאימים שמכוחם הוא מגיש את בקשתו, בהתאם ליישומן של אמות מידה אלו על נסיבות המקרה. יובהר כי תוצאה זו נכונה גם לאפוטרופסות לרכוש…"

בתמצית, יצוין כי לדעת המיעוט (השופט גרוסקופף): "…ניתן וראוי לבסס תוצאה זו על הוראת סעיף 45… החלה בעניננו מכח הפניה מפורשת הקבועה בסיפא של סעיף 30 לחוק. סעיף 45 קובע… חברי סבור כי השימוש בסיפא של הוראה זו ('או לחלקם ביניהם') אינו יפה במקרים בהם מבקש בית המשפט להביא ל'גריעה משמעותית מסמכות ההורה, דהיינו, מתן סמכויות בלעדיות נרחבות לאפוטרופוס הנוסף באופן שמותיר את ההורה ללא סמכויות מהותיות באשר לחיי הקטין'… לשיטתו, כאשר מבקשים לשלול דה-פקטו את עיקר סמכויותיו של ההורה הטבעי, יש לעשות כן באמצעות שלילה או הגבלה דה-יורה של האפוטרופסות באמצעות שימוש בסעיף 27 לחוק, ולא על דרך של חלוקת סמכויות לפי סעיף 45 לחוק. לדידי, אין הצדקה לתת לסעיף 45 לחוק פרשנות מצמצמת… ודוק, סעיפים 27 ן-45 לחוק עוסקים בשני עניינים שונים: סעיף 45 לחוק עוסק בחלוקת סמכויות בין מספר אפוטרופוסים שמונו לאדם… סעיף 27 לחוק, לעומת זאת, ענינו בשלילה או הגבלה דה-יורה של מעמד ההורה כאפוטרופוס טבעי של הקטין… במקרה בו עסקינן לא הוגשה בקשה לשלול או להגביל דה יורה את מעמדה של המבקשת כאפוטרופוסה של הקטין, וזאת למרות שהתבקש להביא דה פקטו לצמצום סמכותה לקבל החלטות בענייני הקטין. לדעת חברי… לא ניתן להגיע לתוצאה זו על בסיס שימוש בסעיף 45 לחוק, אלא נדרש לעשות כן על דרך של הגבלת אפוטרופסות המבקשת – הגבלה שאיש מהצדדים להליך לא ביקש להטיל עליה. פרשנות זו של הדין אינה מקובלת עליי. לדידי, אין כל צורך לקבוע חלוקת תחומים חדה בין סעיף 27 לחוק לבין סעיף 45 לחוק, אלא מן הראוי להותיר את שניהם ככלים העומדים בידי הצדדים ובידי בית המשפט על מנת להגיע לתוצאה הרצויה במבחן טובת הקטין: אם התוצאה הרצויה היא שתישלל או תוגבל האפוטרופסות של ההורה, כך שהוא לא יהיה דה יורה אפוטרופוס בכלל או בתחום מסוים, יש לפעול על פי סעיף 27 לחוק (במקרה כזה ממילא לא תעלה ביחס להורה שאלה של חלוקת סמכויות); אם התוצאה הרצויה היא שתצומצם דה פקטו השפעת ההורה על חיי הקטין בכלל או בתחום מסוים, מבלי שתישלל או תוגבל דה יורה אפוטרופסותו, יש לפעול על פי סעיף 45 לחוק…"

{ב} פסק דין שניתן ביום 27.12.21 על ידי בית המשפט העליון, במסגרת בע"מ 8219/21:

עד לפרידתם של המבקש והמשיבה, הם שלחו את בנם הקטין לפעוטון במושב הסמוך למקום מגוריהם. לאחר הפרידה, עבר המבקש להתגורר במושב זה. ביום 31.8.21 הגיש המבקש לבית המשפט לעניני משפחה "בקשה דחופה ביותר להורות על שמירת המצב הקיים ולרישום הקטין בגן בישוב [פלוני]". לטענתו, התברר לו כי המשיבה רשמה את הקטין באופן חד צדדי לגן עיריה אחר, בניגוד לסיכום מפורש ביניהם, כי הקטין ימשיך ללמוד בגן הפרטי במושב. המשיבה התנגדה בתוקף לבקשה. תחילה טענה, כי זו הוגשה בשיהוי רב, יום אחד בלבד קודם לתחילת שנת הלימודים, וזאת אף שהמבקש עצמו מעיד כי גילה את דבר הרישום כבר "לפני מספר חודשים". לגופו של ענין, היא הלינה על תפקודו של המבקש כאב, טענה כי היא המטפלת העיקרית בקטין, וכי היא זו שנדרשת להסיע את הקטין מדי יום, לגן מחוץ לעיר, ענין המכביד עליה יתר על המידה (ועוד). ביום 13.9.21, עוד בטרם הכרעה בבקשה העיקרית, הגיש המבקש בקשה נוספת לבית המשפט המשפט לעניני משפחה, "בקשה למתן החלטה בעניין זהות ומקום גן הילדים של הילד", וטען לקיומו של מידע חדש שנודע לו לאחרונה: לדבריו, לאחר שפנה למשיבה מספר פעמים, על מנת לברר את זהות הגן החדש, וזו סירבה למסור לו כל פרט, נודע לו לבסוף, ביום 12.9.21, כי המשיבה הסתירה ממנו כי מדובר בגן ממלכתי-דתי – וזאת בניגוד מוחלט לרצונו, ולהשקפתו לגבי אופן חינוך הילד. ביום 15.9.21, דחה בית המשפט לעניני משפחה את הבקשה העיקרית, להורות על רישום הקטין לגן במושב. נקבע, נוכח השיהוי הכבד שדבק בבקשה, ובשים לב לכך שהאם היא המטפלת העיקרית, אשר על פי חזקת הגיל הרך עתידה ככל הנראה לזכות במשמורת מלאה על הילד, כי "זכותה של האם לרשום [את] הקטין לגן במקום מגוריה, דבר המשרת את נוחיותה הן מבחינת הזמנים, ההסעות והעלויות הכספיות. לא שוכנעתי כי העברת הקטין מגן [פלוני] לגן ב… תפגע בטובת הקטין. מדובר בקטין בגיל הרך בשנים, טבעי ונהיר שינוי במסגרת הגן בגיל זה. לקטין בגיל זה יכולת הסתגלות לשינוי בגנים". החלטה נוספת שניתנה באותו יום, על גבי בקשת המבקש מיום 13.9.21, הפנתה להחלטה הראשונה, ולאשר נקבע בה – למרות שבהחלטה הראשונה לא היתה התיחסות לטענות המבקש בדבר השינוי בזרם החינוך, מגן חילוני לגן דתי. בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, נדחתה; בית המשפט המחוזי שב על נימוקי בית המשפט לעניני משפחה, הדגיש את השיהוי המשמעותי שנפל בבקשה, ולא ראה לנכון להתייחס לטענות המבקש בדבר שינוי זרם החינוך שאליו נשלח הקטין, שכן לדבריו 'הטענה לא נטענה לפני בית המשפט קמא, משמע היא נטענת כאן לראשונה'…

בית המשפט העליון קיבל את בקשת הרשות הערעור, ואת הערעור לגופו: "…בתגובתה לבקשה, שואלת המשיבה: 'ויתמה השואל: אב אשר פנה לעיריה לביטול רישום הקטין לגן לא טרח לברר לאיזה גן הקטין רשום, אלא גילה זאת באופן 'אגבי'? מדוע לא טרח לבקש בקשה לעיון חוזר בבית המשפט קמא לאחר גילויו המסעיר?! כך גם לא ברור ואף תמוה מדוע 'אצה' למבקש הדרך להגשת בר"ע לבית המשפט הנכבד קמא רק בתום 40 ימים בהם לא מצא לנכון לפנות כלל לבית המשפט הדיוני בעניין'. התמיהה בעניין זה היא אחרת; כיצד נעלמה מעיני המשיבה בקשתו המפורשת של המבקש בענין זה, מיום 13.9.2021, אשר הוגשה לבית המשפט לעניני משפחה, ואף צורפה לבקשת רשות הערעור? לא זו אף זו: בבקשתו, טרח המבקש גם להפנות אליה ולצטט ממנה. בקשה זו – מדברת בעד עצמה, ויש בה ללמד בבירור, כי המשיב פנה גם פנה לבית המשפט לעניני משפחה, מיד לכשנודע לו טיבו של הגן העירוני – עוד קודם למתן החלטה בענין. אכן, הן בית המשפט לעניני משפחה, הן בית המשפט המחוזי, לא נתנו דעתם לטענה זו של המבקש – אף שמשקלה איננו פעוט כלל ועיקר. על פי הוראות חוק הכשרות… ובהתאם לפרשנות שהתקבלה בפסיקה, החלטות הנוגעות בחינוך הקטין, נתונות לשני הוריו, ללא קשר לשאלת המשמורת. יפים לכך דברי בית משפט זה בע"א 2266/93… כל עוד מתמקד הוויכוח בשאלת מיקום הגן, יתכן שניתן היה, גם אם בדוחק, לטעון כי מדובר בהחלטה שהיא 'טפלה ואינהרנטית לזכות המשמורת'. ברם, מרגע שבו חל גם שינוי בזרם החינוך, ודאי שינוי דתי, הרי שמדובר בעניין עקרוני, הנתון להחלטה משותפת של שני ההורים. כך נפסק בבג"ץ 181/68… אמת נכון הדבר, שאלת טובת הילד היא שאלה מורכבת, וטענות המשיבה בהחלט עשויות להטות את הכף אל עבר העברתו לגן ב…. אלא שהמסלול הקבוע בחוק מותיר את ההכרעה בשאלה זו לשני ההורים, תוך ליבון וטיעון הדדי. רק לאחר מכן, אם לא יגיעו ההורים להסכמה – לא תיוותר ברירה אלא לערב את בית המשפט לעניני משפחה, כמצוות סעיף 19 לחוק…

חרף כל האמור, בנסיבות אלה אל לנו להניח לדין ליקוב את ההר. בל נשכח כי לנגד עיני כל המעורבים, וכך גם לנגד עינינו, עומדת, בראש ובראשונה – טובת הילד. ניתוק הילד ממסגרתו החדשה, בעיצומה של שנת הלימודים ולאחר תום ימי ההסתגלות – אינו בא בחשבון. לכך יש להוסיף גם את העובדה שפנית המבקש לבית המשפט נעשתה 'בדקה ה-90'. דעתי היא אפוא כי יש לקבל את הערעור… במתכונת זו: הקטין יוותר במסגרת הנוכחית עד לתום שנת הלימודים. יש לקוות שעד תום שנת הלימודים, יגבשו ההורים, תוך שיח שוויוני ומשתף, הסכמה על זהות הגן לקראת שנת הלימודים הבאה. בהעדר הסכמה – שמורות למבקש מלוא זכויותיו, ובית המשפט לעניני משפחה ישוב ויבחן את הסוגיה, בהתייחס לכלל טענות הצדדים, ויכריע כחוכמתו".

{ג} פסק דין שניתן ביום 11.10.21 במסגרת א"פ (נצרת) 11916-07-21 – ונפתח כך: "השאלה: האם יש להענות לתביעה של האם לייחד [לה] האפוטרופסות ביחס לבנם הקטין של הצדדים, בשל העובדה שהאב גר בחו"ל?"

האם והאב נישאו בשנת 2015, ובנם נולד באותה שנה, כאשר כבר לא חיו יחד. בהיות הקטין בן 10 חודשים, עזב האב את ישראל ללא שוב, וכיום הוא גר בארה"ב. בשנת 2017 התגרשו ההורים. בהסכם הגירושין נקבע, בין היתר, כי הקטין יישאר במשמורת האם, אך שני ההורים נותרו אפוטרופוסים טבעיים ומשותפים, שווי זכויות ביחס לקטין, שצריכים לקבל החלטות משותפות ומוסכמות בענינו. בענין הסדרי שהות, נקבע כי האב רשאי לפגוש בקטין אך לא חייב לעשות כן. האב התחייב לשלם מזונות הקטין. בפועל, מאז לידת הקטין, מגדלת אותו האם בגפה, כאשר האב אינו משלם את דמי המזונות, לא פגש בקטין פיזית מעולם, אך מקיים עמו קשרים טלפוניים ובשיחות וידאו. האב מתגורר בארה"ב, והצהיר כי אין לו כוונה לשוב לישראל בעתיד, אף לא לביקור (שכן הוא מצוי בהליכי קבלת אישור שהיה בארה"ב ונאסר עליו לעזוב אותה). עם זאת, בין האם לבין הוריו של האב, ויתר בני משפחתו, שגרים בישראל ובאותה עיר מגורים, קשר הדוק וקרוב, כאשר האם דואגת לטפח קשר זה.

בניגוד לכך, בין האם לבין האב מערכת יחסים עכורה ביותר, כאשר הם אינם מתקשרים כיום וקיים ביניהם נתק, בשל סכסוכים שונים שנוגעים לילד, לטיפול בו, למזונותיו, ועוד. לקראת עליתו הקטין לכיתה א' נדרשה האם להציג הסכמת האב לרישום הקטין לבית ספר יסודי בעיר מגוריה, והאב סירב לשתף עמה פעולה, ומכאן תביעתה. סמוך לאחר הגשת התביעה, הסכים האב לצרף חתימתו לרישום הקטין ללימודים בבית הספר היסודי, והגיש כתב הגנה, בו התנגד נחרצות להגבלת אפוטרופסותו ו/או לייחוד האפוטרופסות לאם.

נפסק, בין היתר: "העו"ס לסדרי דין מציינת כי בשנים הראשונות להולדת הילד לא היה לאב קשר עמו ורק בשנים האחרונות מתקיים קשר לסירוגין וזאת באמצעות טלפון, ישומון ווטסאפ או שיחות וידאו. האם היא זו שרכשה עבור הקטין מכשיר טלפון שבאמצעותו הוא בקשר עם האב. הדבר מתיישב עם ציון העו"ס את טענת האם, שהאב אינו מוכן להיות עמה בקשר כלשהו… העו"ס מציינת עוד כי למרות העדר הקשר עם האב, האם שומרת על קשר הדוק עם משפחתו ומפגישה בין הקטין לבינה. האם מעוניינת באפוטרופסות בלעדית בשל המרחק הגאוגרפי בין האב לבין הקטין, העדר נוכחות בחייו והעדר מעורבות בגידולו, ורצונה לקבל החלטות לטובתו ללא מגבלות, קשיים או סרבול הנובעים מהצורך לקבלת הסכמת האב מעת לעת, כאשר הרישום לבית הספר היסודי היה אך דוגמא אחת לכך. העו"ס ערכה ביקור בית בדירתה השכורה של האם והתרשמה כי יש לקטין כל הנדרש להתפתחותו התקינה וכי מתקיים קשר קרוב, חם ואוהב בינו לבין אמו. כך גם מתקיים קשר חם בין הקטין לבין בן זוגה של האם… הקטין סיפר לעו"ס כי לעתים הוא מתקשר לאביו וזה לא עונה וכשהאב מתקשר הוא תמיד זמין עבורו. כן ציין כי אוהב מאוד את שני הוריו. עם זאת העו"ס התרשמה כי הקטין דיבר במילות האם… העו"ס לא ממליצה על אפוטרופסות בלעדית לאם בשל החשש שהדבר יוביל לנתק בין הקטין לבין אביו. עם זאת העו"ס מציינת חשש לפגיעה בטובת הקטין בשל היעדר תקשורת בין ההורים וחשש שמא בשל האפוטרופסות המשותפת יהיה קושי לקבל החלטות בענינו. העו"ס המליצה לפיכך לחייב את האב בשיתוף פעולה עם האם, ובנושאי בריאות להורות לו להשיב תוך יומיים ממועד פניית האם בדוא"ל או whatsapp, ובענייני חינוך תוך שבועיים, כאשר במקרה של העדר תשובה, תוכל האם לקבל החלטות ללא הסכמת או חתימת האב, וכך גם בעניינים רפואיים של חירום, שלא ניתן להשיג הסכמת האב באופן מיידי. אציין כבר כעת כי הצעת העו"ס נראית ראויה בנסיבות הענין, אך יש בה קושי פרקטי, שכן לפי הצעה זו תידרש האם להוכיח לצדדי ג', המבקשים על פי הדין או הנוהל הפנימי את הסכמת האב לפעולה/טיפול/שירות עבור הקטין, כי אכן האב לא השיב במועד, או כי חלף הזמן לכך לפי ההחלטה השיפוטית, והדבר גם חושף את צדדי ג' אלה לאחריות וטענות ומענות מצד הצדדים. על כן, פתרון זה מוקשה במקצת אך יש בו כדי לרמז על המנגנון הנכון ליישם את האפוטרופסות ביחס לקטין בנסיבות מקרה זה…"

בית המשפט סקר את הדין והפסיקה הרלוונטיים, ופסק, בין היתר: "סבורני שפתרון שכזה בנסיבות היחודיות של המקרה שלפני, שבו מוכח כי אין תקשורת בין ההורים בעת האחרונה, דווקא סביב קבלת החלטות בענין מרכזי כגון רישום למסגרת לימודית, מחייב פתרון יצירתי, מתחשב ומעשי. מצד אחד, יש מקום להותיר לאב את האפשרות להיות מעורב בקבלת החלטות בענין הילד. מצד שני, יש לאפשר לאם מרחב פעולה רחב ביותר, ללא צורך בכל צעד ושעל לקבל הסכמת אב, אשר ככל הנראה לא יפגוש בקטין ולא ישהה עמו כל תקופת קטינותו, וזאת מבחירתו. קשה להלום מצב שבו אב לא גידל את בנו מעולם, לא שהה עמו, לא נוצרה ביניהם התקשרות… לא ער ולא מכיר כלל את צרכיו הקונקרטיים, לא מתכוון לשהות עמו, אותו אב יוכל לקבוע את גורלו של הקטין בשלט רחוק ממקום הימצאו מרחק 16 שעות טיסה מבנו. זאת ועוד, קשה להלום סיטואציה ומציאות שבה האם הנדרשת לחתום על הסכמה לטיפול רפואי, לאבחון כזה או אחר, לחיסון כנגד קורונה, שפעת או מסגרת חינוכית, לא תוכל לעשות כן עד אשר יואיל האב להסכים, וכל זאת כאשר הוא חוסם את דרכי התקשורת עמה. בנסיבות אלו, נראית כאמור מוצדקת תפיסת העו"ס לסדרי דין כי אם יש מקום לשמר את האפוטרופסות המשותפת במובן כלשהו, הרי זה כדי לשמר את הקשר ולא להביא לנתק גדול יותר בין האב לבין הקטין. אך עדיין יש לשקול את הישום המעשי של קבלת ההחלטות באופן שהקטין לא יינזק בקונטקסט של סכסוך בעצימות גבוהה ובנסיבות של העדר נוכחות פיזית של האב בחיי הילד מאז הלידה ואילך. במקרים דומים של אב שאינו קיים קשר עם ילדיו מטעמיו שלו, או בשל היותו במאסר ממושך, קבעתי כי יש מקום להגביל האפוטרופסות או לייחד קבלת ההחלטות הנובעות מהאפוטרופסות, להורה השוהה עם הילדים, תוך שמתחתי קו ברור המקשר בין טיפול וגידול של ילד 24/7 לבין קבלת ההחלטות בעניניו. רוצה לומר, כי הורה המגדל את הילד ומממש בפועל את האחריות הורית על כל גווניה, צריך גם לקבל העדפה ויתר משקל ביחס ליכולת קבלת ההחלטות והתפקוד בחיי הילד, לעומת הורה שנעדר מחייו (ראו תמ"ש (נצרת) 53687-07-13… אפ' (נצרת) 36918-06-14… אפ' (נצרת) 23352-02-17…) באותם מקרים השעיתי את אפוטרופסות ההורה שלא קיים קשר עם הילדים, תוך יצירת תמריץ לאותו הורה לחדש היכולת להיות מעורב בחיי הילד, ככל שיחליט להיות נוכח בחייו, ואז גם יוכל לעתור לשינוי ההחלטה…

מכלול נימוקים אלה מביאים אותי לכלל קביעה זו [ההדגשות שלהלן – במקור; ד.ר.]: יש לייחד האחריות לטיפול היומיומי והשגרתי לאם וכן יש לייחד לה האחריות גם על כל יתר הענינים המרכזיים בחיי הילד, כגון קביעת מסגרת חינוך, הנפקת דרכון, הסכמה לאבחון וטיפול רפואי מכל מין וסוג, הסכמה לחיסון קורונה, קביעת זרם חינוכי, קביעת מקום מגורים, הסכמה ליציאה לחו"ל וכיו"ב. יחד עם זאת, האם מחויבת ליידע את האב ב-whatsapp בדבר כוונתה לקבל כל החלטה בענינים מרכזיים כאמור, 4 ימים טרם חתימה או מתן הסכמה כאמור, לטיפול כלשהו בקטין או קבלת החלטה בענינו. במידה והאם תהיה חסומה על ידי האב להעברת הודעות, לא יוכל האב לעתור בענין האפוטרופסות. ככל שהאב לא חסם את האם וקיבל הודעתה והוא מתנגד או לא מסכים לפעולה שהאם מעונינת לקבל, עליו להודיע לאם על כך באופן מיידי וכן עליו הנטל להתכבד לעתור בהליך מתאים לבית המשפט תוך הפקדת 1,500 ₪ ערובה להבטחת הוצאות האם. במקרה שכזה יתקיים דיון, ייבחנו טענות הצדדים ותינתן הכרעה שיפוטית מתאימה. זאת ועוד, ככל שהאב ישוב ארצה ויחפוץ להיות נוכח ומעורב פעיל בחיי הילד, יוכל לעתור מכוח סעיף 74 לחוק הכשרות המשפטית לבית המשפט בטיעון של שינוי נסיבות, ובית המשפט ישקול ביטול ההכרעה הנוכחית ו/או שינויה. הכרעה שכזו לא שוללת את האפוטרופסות של האב מצד אחד, אך מאפשרת לאם להתנהל ביתר חופשיות וללא הסרבול הנובע מהצורך בקבלת הסכמת האב בכל צעד ושעל מצד שני. מצד שלישי, יש במנגנון כדי להבטיח חיוב האם ביידוע מתמיד של האב על ידי האם, אודות מצב הקטין וההחלטות המתקבלות בענינו, תוך מתן פרק זמן סביר להביע התנגדות. כל זאת בצד הזכות המוקנית לו לקבל מידע מגורמי טיפול, חינוך ורפואה במישרין. הכרעה שכזו מעניקה משקל וחשיבות לגידול של הילד, לטיפול בו ולמימוש האחריות בפועל והעדפתה על פני 'המעורבות בשלט רחוק'. הכרעה שכזו גם לא מבטלת את ההסדרים בענין האפוטרופסות שבהסכם הגירושין, אלא משכללת את המנגנון ליישומם בפועל. לבסוף, הכרעה שכזו מתגברת על מכשולי עצימות הסכסוך ההורי, והחשש שאינטרס ורווחת הקטין יידחקו לקרן זווית, ומאפשרת קבלת החלטות מעשית לטובת הילד על ידי מי שמכיר אותו טוב מכל ומספק לו את צרכיו, תוך שימור ההורה האחר בתמונה באמצעות יידוע, והעברת הנטל לפתחו במקרה של התנגדות לקבלת ההחלטות".

13.1.22

מספר פסקי דין שנסקרו לעיל דנו במחלוקת בין הורים, כאשר אחד מהם התנגד לחיסון או לטיפול רפואי של ילדם הקטין; אך מה הדין, כאשר שני ההורים מתנגדים למתן טיפול רפואי לילדם הקטין? בעמ"ש (מחוזי נצרת) 71141-02-20 התקבל ערעור על החלטת בית המשפט לעניני משפחה, אשר קיבל את עמדת ב"כ היועמ"ש במשרד הרווחה והשרותים החברתיים, והורה לחסן קטינה (אשר סבלה מזיהום בעקבות פציעה) כנגד טטנוס, חרף התנגדות הוריה. בית המשפט לעניני משפחה פסק, כי מוקנית לו סמכות, מכח סעיף 68(ב) לחוק, להתערב באוטונומיה של ההורים בכל הנוגע למתן טיפול רפואי בקטין, תוך התחשבות בחשיבות הטיפול, נחיצותו, דחיפותו, הפגיעה האפשרית באורח חייו של הקטין וסיכויי השיפור באיכות חייו – כאשר המבחן, לגישתו, הינו "מבחן תועלתני, שעל פיו יש לבחור באותה פעולה אשר תוצאתה תגדיל במידה הרבה ביותר את שמירת שלומו של הקטין, למול הנזק שיגרם באותו טיפול. במסגרת מבחן התועלת מול הנזק יש לבחון האם מדובר בטיפול מידתי, קרי, אם יש בו כדי להיטיב את מצבו של הקטין במידה מספקת כדי להצדיק את נקיטתו, במיוחד על רקע כל נזק או הכבדה אפשריים שהוא עלול לגרום, ואם הוא עולה על החלופות העומדות על הפרק".

בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את הערעור, ופסק, בין היתר: "…חשוב להסביר את המצב העובדתי והבריאותי של הקטינה, שכן הכרעת בית המשפט במחלוקת שבין הצדדים נגזרת מעובדות המקרה הנדון לפניו וממצבה הבריאותי של הקטינה… נכון להיום, הילדה החלימה, הפצע הגליד והחלים והילדה אינה סובלת ממחלה רפואית המחייבת טיפול רפואי כלשהו. החיסון נגד טטנוס שהמשיב מבקש לכפות על הקטינה והוריה לא נועד לטפל בפצע, שכן הפצע כבר החלים כאמור, אלא נועד לטפל במחלה שהקטינה אולי סובלת ממנה נוכח חדירה אפשרית של חיידק הטטנוס לגופה דרך הפצע הפתוח ממנו סבלה. חיסון הטטנוס במקרה דנן הינו טיפול מונע שנועד לאפשר לקטינה להתמודד עם מחלה אפשרית שאולי מקננת בגופה, ושאין דרך מדעית רפואית שמאפשרת לרופאים לוודא אם המחלה אכן קיימת ואם לאו. השאלה היא האם בנסיבות אלה קיימת הצדקה להתערבות בית המשפט בהחלטת ההורים וכפיית החיסון בניגוד לרצונם…..

התערבות בית המשפט וכפית טיפול רפואי בניגוד לעמדת ההורים היא התערבות דורסנית, שיש בה פגיעה בכבוד האדם, באוטונומיה שלו ובשלמות גופו. התערבות זו תעשה רק במקרים שבהם מגיע בית המשפט למסקנה כי היא דרושה לצורך טיפול רפואי דחוף, שהקטין או החסוי זקוקים לו באופן מיידי בשל בעיה רפואית קיימת שממנה הוא סובל, וכי אי ההתערבות עלולה לגרום לקטין או לחסוי נזק חמור ובלתי הפיך. אין הוראת חוק זו [סעיף 68(ב) – ד.ר.] מסמיכה את בית המשפט לכפות על הורים חיסון מונע לילדיהם, ואין היא מאפשרת התערבות מצדו של בית המשפט כדי למנוע מחלה עתידית אפשרית. על כן, לא היה מקום לכפות על המערערים לחסן את הקטינה אך בשל קיומו של חשש שהפצע גרם לחדירת חיידק הטטנוס לגופה. כפי שבית המשפט לא כופה על הורים לחסן את ילדיהם מפני חצבת, חזרת, אדמת, שיתוק ילדים, דלקת כבד A, אבעבועות רוח ונגד מחלות רבות אחרות, שהשלכותיהן חמורות ביותר, כך אין מקום לכפות על המערערים חיסון נגד טטנוס. אכן, במקרה דנן סבלה הקטינה מפצע חודר ועל כן, הסיכוי שהיא נדבקה בחיידק גדול יותר לעומת אדם אחר שלא סבל מפצע כאמור. ברם, אין בעובדה זו כדי להצדיק התערבות בית המשפט בהחלטת ההורים וכמה טעמים לדבר: ראשית, לא הובא בפני בית המשפט קמא נתון כלשהו שממנו ניתן ללמוד על שיעור האנשים שחלו בטטנוס כתוצאה מפצע דוגמת הפצע ממנו סבלה הקטינה…. שנית, מאז נפצעה הקטינה חלפו יותר משלושים ימים, ובהתאם לחוות דעתו של פרופ' גליקמן, 94% מהמקרים שבהם התגלתה מחלת הטטנוס, המחלה הופיעה ב-21 הימים הראשונים לאחר הפציעה… שלישית, בעדותו בפני אישר פרופ' גליקמן, כי אף שכ-5% מהאוכלוסיה אינם מחוסנים נגד טטנוס, ידוע לו על ארבעה מקרים בלבד של מחלה בטטנוס בעשרים השנים האחרונות. עובדות אלה מלמדות כי הסיכוי שהקטינה חלתה או נדבקה בטטנוס בשל הפצע ממנו סבלה הינו סיכוי קטן ביותר. שקלול הנסיבות והנתונים שהובאו לעיל מביא למסקנה שיש לכבד את עמדת ההורים שלא לתת לקטינה חיסון ואין מקום להתערבות הקשה ברצונם ובהחלטתם…"

6.3.22

ראו תוספת מיום 6.3.22 לסקירה זאת.

7.3.22

קיימים אינספור פסקי דין בנושא חיסון ילדים (וה"להיט", מטבע הדברים, פסקי דין בנושא חיסון כנגד נגיף הקורונה); ספק אם הייתי שב ומתייחס לכך, אלמלא ניתנה ביום 29.1.22 החלטה (במסגרת א"פ 8616-01-22) על ידי המותב שנתן את ההחלטה שנדונה בתוספת מיום 28.12.21 לעיל (תלה"מ 44207-08-21). בהחלטה הנ"ל (תלה"מ 44207-08-21) נקבע, בין היתר, "הקטינים שהינם בני 13 ו-14 אמנם סירבו להשמיע את קולם בפני בית המשפט, אך הביעו דעתם בפני האפוט' לדין וכפי שעולה מדיווחה התקבל הרושם כי הקטינים הביעו בפניה רצון עצמאי ובוגר לגבי אפשרות קבלת החיסון… משכך סבורני כי על אף התנגדות האב למתן החיסון לילדיו, יש להקשיב לקולם של הקטינים ולייחס לכך משקל משמעותי… הריני סבור כי נכון לאפשר לאם לחסן את הקטין XXX המעוניין בכך וזאת חרף התנגדות האב ואילו יש להותיר לשיקול דעתו של הבן XXX את אפשרות החיסון כאשר יחפוץ בכך, כל עוד העדר מתן חיסון אינו מהווה סיכון עבורו בשלב זה…" – וגם בהחלטה הנוספת (א"פ 8616-01-22) התייחס המותב, בין היתר, ל"סוגית שמיעת קול הילדים בשאלת מתן החיסון והענקת משקל לעמדתם": "יש לומר כי אכן כאשר מדובר בילדים מתבגרים המעונינים להתחסן ההכרעה היא קלה יותר, שכן עמדתם ורצונם נלקחים בחשבון וניתן להם משקל נכבד, במכלול השיקולים… בכל המקרים שנדונו בפסיקה מדובר היה בילדים מתבגרים מגיל 13 ומעלה בעוד שהילדים שבמקרה הנוכחי לפני הינם צעירים הרבה יותר והגדול שבהם בגיל 10 שנים בלבד. זאת ועוד, גם אם הייתי נכון לקיים שמיעת קול הקטין בגיל 10, איזה משקל הייתי נותן לשמיעה שכזו, ומה לגבי הילדים הצעירים יותר? הרי ברור שילדים רכים ו/או צעירים לא יכולים להכיל או להבין או לעבד את המידע הרפואי, המדעי והמשפטי, ועל כן גם מתקשים להביע עמדה מגובשת או עמדה המביאה בחשבון את מכלול השיקולים והמבוססת על הבנה ובגרות וגם כאשר העמדה מובעת, היא בדרך כלל מושפעת מאוד מעמדת ההורים. מעבר לכך, הפסיקה קובעת כי בגיל הרך ועד לגיל 10, יתכן [ש]התועלת ממפגש של בית המשפט עם הילדים ושמיעת עמדתם הינה מועטה וספק אם עולה על הנזקים הגלומים בכך. מכל מקום רק במקרה שבו מדובר בילדים שהגיעו לגיל בגרות מספקת להביע עמדה, נכון יהיה לשמוע עמדתם, והדבר נתון לשיקול דעת שיפוטי לפי נסיבות המקרה….. לפיכך, בכל הנוגע לשמיעת קולם של הילדים ורצונם, שקלתי בדבר והגעתי לכלל דעה שהנכון הוא לא להעמיס על הילדים מעמסה נוספת בדמות שמיעת עמדתם ביחס לחיסון. הילדים גם כך מעורבים ומודעים ככל הנראה למחלוקת בין הוריהם בסוגיה זו ועלולים לשלם מחירים ביחסים הבינמשפחתיים רק בשל שמיעת עמדתם בסוגיה זו, שמא לא תישא חן בעיני מי מההורים. כאמור, מדובר בגיל צעיר שמידת ההתחשבות בו צריכה להיות פחותה בנסיבות (בדרך כלל עם פתח למקרים חריגים) ועל כן הנכון הוא דווקא לא לשמוע את הילדים ולערבם בסיטואציה המשפטית ולהכניסם לקלחת….. אמנם, לקול הילדים משקל וחשיבות לא מבוטלים אך לא בכל מחיר ומקרה יש להורות על שמיעת קול הילד וגם כאן נחוצה הבחנה כפולה: הבחנה ראשונה היא הבחנה נושאית: נוגעת לסוג הענינים שלגביהם יש חשיבות בשמיעת קול הילד (למשל סוגיות של פגיעות בילד ומוגנותו, קשר עם הורים/אחאים/סבים ובירור עובדתי של סוגיות מסוימות ולהבדיל סוגיות של ענינים מדעיים כמו שאלת סיכון מול תועלת של חיסון נגד מגפה). הבחנה שניה היא הבחנה תלוית התפתחות: לא דומה עמדת נער מתבגר בן 16 לעניין חיסון נגד קורונה לעמדת ילד בגיל 7. היכולות הקוגניטיביות והמנטליות גבוהות הרבה יותר אצל מתבגרים להבדיל מילדים צעירים ויש לכך משמעות. גם מידת יכולתם של ילדים לגבש עמדה עצמאית יותר אל מול עמדות ההורים והסביבה מתחזקת בגילאים מבוגרים יותר. הבחנה זו רלבנטית לא רק לענין הצורך בשמיעת קול הילד אלא גם בשאלת המשקל שיש לייחס לשמיעת קולו ככל שהוחלט לשמוע אותו…"

23.3.22

החלטה מיום 25.2.22 במסגרת תמ"ש 49682-12-20: "מהו השם שייחקק על מצבתה של קטינה, ילידת יולי 2019, אשר הלכה לבית עולמה בחודש פברואר 2022, בהיותה כבת שנתיים וחצי בלבד? זו הסוגיה המצערת שהונחה להכרעה לפתחי בית המשפט בגדרי הליך זה… המבקשת (להלן גם – 'האם') והמשיב (להלן גם – 'האב') הם הוריה של הקטינה… להורים בן נוסף משותף כבן שלוש וחצי… ממספר ההליכים הבלתי מבוטל שהתנהלו ובחלקם עודם מתנהלים בין הצדדים בבית משפט זה החל משנת 2019, לרבות מטיבם, יש כדי ללמד על עוצמת הקונפליקט הגבוהה הקיימת בין הצדדים; כשעליהם נמנים, בין השאר, שתי תובענות לקביעת אבהות שהגיש האב, הליך לשינוי שם בענין הקטינה, שלושה הליכים מכח החוק למניעת אלימות במשפחה שהגישה האם והליכים נוספים בעניני קטינים ומזונותיהם. במסגרת הבקשה דנא עתרה המבקשת לרישום שמה של הקטינה על המצבה באופן שיירשם שמה המלא, הכולל שם פרטי לועזי, שם פרטי עברי ושני שמות משפחה של הצדדים".

תמצית טענות האם: "משניתן פסק דין בענין שמה של הקטינה, אין זה ראוי והוגן לכתוב כל שם אחר על המצבה, שאחרת הדבר יחטא למצב הדברים המשפטי והחוקי. בתשובה ולאור טענות האב לענין חלוקת הנטל במימון עלות המצבה טענה, כי משקיבל האב לידו את מענק הפטירה של הקטינה מטעם המל"ל וכן את מלוא הקיצבה החודשית לחודש פברואר 2021, הרי שאין מקום לקבל טענתו על השתתפותה הכספית של האם במימון המצבה; האם הדגישה כי היא בוחרת בגדרי תשובתה, שלא להתייחס לחלק מטענות האב בדבר זכאותו לקבוע את השם שייכתב מחמת טענות בדבר נטל טיפול והעדרו מצד האם…"; תמצית טענות האב: "מתנגד בתוקף לרישום השם הלועזי… ומבקש כי ייכתב רק שמה העברי [של הקטינה] ולצידו שמות המשפחה של שני הצדדים באופן עוקב; הסכמתו לרישום שמה המלא של הקטינה כפי שנרשם במשרד הפנים, ניתנה בכפוף להליכים שהתנהלו בבית המשפט… חרף מצבה הבריאותי הקשה, בחודשיה האחרונים של הקטינה, נמנעה המבקשת מלבקרה או לטפל בה. אף לאחר הפטירה, לא נטלה המבקשת חלק בסידור ההלוויה או רכישת המצבה ועתה עתרה בבקשה חסרת רגישות זו". עמדת האפוטרופסית לדין: "מחמת מצבה הבריאותי הקשה של הקטינה מעת לידתה, לא ניתן להתחקות אחר רצונה ביחס למחלוקת שהתעוררה בין ההורים בדבר אופן רישום שמה הפרטי; בנסיבות אלה, בהיותה ממשיכה למלא תפקידה אף בהתייחס לבן הקטין ועל מנת שלא לפגוע ברגשותיהם של מי מההורים בסוגיה קשה זו, בחרה להותיר את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט".

נפסק בין היתר: "מותו של ילד קודם להוריו אינו כדרך הטבע; זהו אובדן שהלב והדעת מסרבים לקבל או להכיל; קל וחומר כאשר מדובר בילד מקטני קטינים… בפסיקה נקבע, כי מאחר ובנושאים כגון עצם חובת הקבורה או הצבת מצבה אין החוק דן, וכי החובה חלה על בני המשפחה; הרי שמתוך החובה נמצא למדים על זכותם, למשל, לקבוע את המצבה ותוכנה, זכות הנובעת מעקרון 'כבוד האדם (ע"א 1482/92… להלן – 'פרשת הגר'…..)… התוכן הפרשני שיצק בית המשפט בפרשת הגר לזכות לכבוד האדם במקרים כגון אלה, כולל שיקולים מנחים ובהם כבוד המת, רצונו המשוער או המפורש של הנפטר וכבודם של החיים – קרי רצון משפחת הנפטר המבקשים לכבד את זכרו… הזכות לכבוד לרבות לאחר פטירה היא זכות העומדת לכל אדם באשר הוא, בכל שלב בחייו, לרבות בקטינותו… לצד זאת הוכרה אף זכותם של בני משפחה לכבד את זכר יקירם כזכות הראויה להגנה במסגרת ההגנה על כבוד המת, זאת כאשר במקרים רבים השמירה על כבוד המת והזכויות הנלוות לו אינן ניתנות להפרדה והן הוכרו בפסיקה כהיבטים השלובים זה בזה. ברם, כאן סייג בית המשפט וקבע כי יש להשמר מפני הכרה רחבה מדי בזכויות המשפחה ביחס לקרובם המת, היה ולעתים אין הם מייצגים את אינטרסיו באופן המיטבי… המצבה הוכרה בפסיקה כזו היוצרת סימון וקשר אישי בין החיים, לבין מי שהלך לעולמו…

הצדדים הם הורי הקטינה וכפועל יוצא האפוטרופוסים הטבעיים שלה… כך ששניהם ניצבים, משני צדי המתרס כבני משפחה מאותה הדרגה, כשכל אחד מהם מחזיק בטענה, כי הוא המייצג באופן המיטבי את אינטרס הבת באשר לאופן כיתוב שמה הפרטי על מצבתה… דומה כי מטענות האב עולה, כי יש לשקלל נטל טיפול הורי בקטין במהלך חייו וליתן זכות עודפת למי מהוריו אשר נשא במרבית הנטל, במסגרת זכותו של בן משפחה לכבוד המת לאחר פטירת הקטין, זאת שעה ששני ההורים אפוטרופסים טבעיים [וזכותם] זו לא נשללה או למצער הוגבלה. בנסיבות הענין, ולאחר ששקלתי את כלל המונח לפני, מצאתי להעתר לבקשת האם, באופן שכיתוב שמה הפרטי של הקטינה על מצבתה יכלול את שני השמות, הלועזי והעברי; ולהלן יתר נימוקי: א. המדובר בקטינה ששני הוריה הם האפוטרופסים הטבעיים שלה ואפוטרופסות זו לא נשללה או הוגבלה; זאת מבלי שיש בכך כדי לקבוע מסמרות או להביע עמדה בהתייחס לסוגיה זו במצב דברים בו היו מתקיימים שני האחרונים ולמצער אחד מהם. ב. בכל הכבוד, ובפרט תחת נסיבותיו של מקרה זה, ומבלי שיהא בכך כדי לשפוט אדם בצערו הכבד או להטיל ספק בטיפולו המסור של האב שהיה לנגד עיני, אין בידי לקבל את טענותיו במישור זה; בנסיבותינו, התרשמתי ממסירות שני ההורים כלפי הקטינה תחת מציאות חיים לא פשוטה, ועל כן אין מקום לפתיחת פתח ולו צר במסגרת מכלול השיקולים שמכוחו תוקנה למי מההורים זכות בעל משקל עודף, היוצרת מדרג אנכי, במסגרת שקלול זכותו של מי מהם לכבוד ילדם המת. ג. במסגרת ההליך שפתח האב לשינוי שמה של הקטינה… עתר האב עצמו לשינוי השם הפרטי על דרך הוספתו לשם הלועזי… יתרה מכך, בתיאור השתלשלות הארועים בכתב התביעה ציין האב, כי הביע את הסכמתו לשם הלועזי שנתנה האם, חרף העדרו והעובדה כי לא נועצה בו לכתחילה, לאחר שראה את סבלה (היותה חבולה ממכות שנגרמו לו לטענתו מבעלה הקודם) ולאחר שזו הסבירה לו, כי בחרה בו בהיותו שם סבתה… ד. אם לא די בכך, אזי קיים, כאמור, פסק דין בענין הליך שינוי השם על יסוד הסכמות הצדדים הקובע, כי השם העברי יתווסף לשם הלועזי של הקטינה, כשם עוקב, זאת לצד הוספת שם המשפחה של האב… על פס"ד זה לא הוגש ערעור והוא חלוט. ה. אכן, מעמדת האפוטרופסית לדין עולה, כי בהינתן מצבה המורכב של הקטינה ומחמת העיכוב בהתפתחותה עד ליומה האחרון, לא יכולה היתה הקטינה לבטא את עצמה ואת רצונה; ברם לענין אופן התיחסות הסביבה כלפיה לרבות בענין שמה, ניתן ללמוד, למשל, מעיון בתסקירים המצויים בתיק; שם עולה כי ההתייחסות אליה כללה, לסירוגין את שני השמות, ולמצער ובחלקם רק את זה הלועזי; כך שכיתוב על מצבתה באופן שמאזכר את שני השמות עולה בקנה אחד עם האופן שבו הוכרה וכונתה הקטינה… אשר על כן ולאור המקובץ לעיל, מצאתי להעתר לבקשה ולהורות כי על מצבת הקטינה יירשם שמה של הקטינה באופן מלא… אין לי אלא להצטער שעוצמת הקונפליקט ההורי לא רק שלא שכחה, לאחר פטירת הקטינה בטרם עת, אלא דומה שאף הועצמה; כל זאת שעה שלצדדים ילד משותף נוסף, אף הוא מקטני קטינים. תקוותי היא, כי כשיקומו הצדדים מאבלם יתגייסו ויפעלו להפחתת הקונפליקט ביניהם, כשטובתו של בנם, לרבות כאח שכול, תעמוד לנגד עיניהם".

27.3.22

כאמור בסקירה לעיל, מפורטות בסעיף 20 לחוק "פעולות שבהן אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין בלי שבית המשפט אישרן מראש". בכך עוסקת החלטה מיום 26.12.21, שניתנה במסגרת א"פ (ב"ש) 22013-09-21: "בפני בקשה בהתאם לסעיף 47(א)(2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, לאישור פעולה – מכירת דירה הרשומה על שם הקטינה… הנמצאת ב…. בהתאם לתנאי הסכם מכר מיום 10/9/21… המבקשים 1 ו-2 הינם הוריה של הקטינה והאפוטרופוסים הטבעיים שלה. למען שלמות התמונה יצוין, כי ביום… במסגרת תיק א"פ… ניתן אישור בית המשפט למבקשים, לרכוש מכספיהם שתי דירות עבור ילדיהם… דירה אחת עבור בנם XXX (אשר היה קטין בעת מתן ההחלטה); ודירה שניה (הדירה דנן) עבור הקטינה בעניננו. עתה מבקשים המבקשים למכור את הדירה הרשומה על שמה של הקטינה ולהשיב את כספי המכירה לתא המשפחתי, משם נלקחו. ב"כ היועמ"ש במשרדי האפוטרופוס הכללי התנגדה לבקשה למתן אישור למכירת הדירה, בטענה כי בית המשפט אישר למבקשים… לרכוש מכספיהם את הדירה עבור הקטינה, בכפוף לרישום מלוא הזכויות על שמה, ושלא תישא בהוצאות ובתשלומים הכרוכים בכך. המבקשים העניקו את הדירה במתנה לקטינה, ולכן חלות הוראות חוק המתנה, התשכ"ח-1968. בקשת המבקשים אינה עולה בקנה אחד עם טובת הקטינה ושמירת נכסיה. ב"כ היועמ"ש התנגדה לבקשת המבקשים להשקיע את כספי התמורה שיתקבלו ממכירת הדירה… בחשבון הוריה, שכן תמורה זו שייכת לקטינה בלבד. המבקשים טענו בתגובה, כי הם הורי הקטינה, הדואגים לרווחתה, וכי  רכשו את הדירה על שמה של הקטינה, כשהיתה בת 11 שנים, לצורך השקעת כספי התא המשפחתי בנדל"ן, וזאת ללא כוונה ליתן מתנה לקטינה. לא נחתם כל הסכם מתנה בין ההורים לבין הקטינה. עתה יש צורך לממש את הדירה כדי להזרים כספים לעסק המשפחתי,  כדי לחזק את התא המשפחתי מבחינה כלכלית וכדי להשביח את הנכס… ביום 29.11.21 הגישו המבקשים בקשה מתוקנת, בה הציעו כי תוכנית החסכון הקיימת לקטינה, ע"ס כ-1,330,000 ₪, תשועבד לטובת הבטחת התמורה שתתקבל ממכירת הדירה, וזאת עד לרכישת דירה חלופית תמורתה. ב"כ היועמ"ש והאפוט' לדין שבו על התנגדותן גם ביחס להצעה המתוקנת של המבקשים, שכן כספי החסכון הינם… של הקטינה, ואין בהצעה של המבקשים כדי להבטיח  את רכושה של הקטינה.

לאחר שעיינתי באשר הוגש בתיק ושמעתי את הצדדים, מצאתי כי צודקות ב"כ היועמ"ש והאפוטרופא לדין בהתנגדותן לבקשת המבקשים למכירת דירת הקטינה. אינני מקבל את טענת המבקשים כי רכשו הדירה לצורך השקעת כספי המשפחה בנדל"ן, וכי אין המדובר במתנה. כעולה בצורה מפורשת מבקשתם בתיק א"פ… [המבקשים] ביקשו לרכוש עבור הקטינה דירה… בסך של 1,512,000 ₪. מקור הכספים לרכישה הם כספי ההורים – המבקשים בעניננו. כמו כן, הבהירו בבקשתם כי מאחר ובעת מסירת הדירה בתם תהיה עדיין קטינה, בכוונתם לפתוח עבורה חשבון בנק ולהפקיד אליו את דמי השכירות שיתקבלו מהשכרת הדירה, בכפוף להוצאותיה. שמירה על אינטרס הקטינה ונכסיה אינו עולה בקנה אחד עם רצון המבקשים למכור את הדירה שרשומה על שמה, לטובת שיפוץ בית המגורים ו/או להזרמת כספים לחשבון ההורים והעסק המשפחתי. לא מצאתי לקבל הצעת המבקשים לשעבד את תכנית החסכון של הקטינה לשם הבטחת קנית דירה אחרת על שם הקטינה, שכן המדובר בתכנית חסכון על שם הקטינה. ברי שאין במנגנון מוצע זה כדי להבטיח את נכסיה של הקטינה. ככל שברצון המבקשים למכור את דירת הקטינה לצורך השבחת נכסי הקטינה, יש ליצור מנגנון, לפיו כספי התמורה שיתקבלו ממכירת הדירה, יובטחו, בין באמצעות רכישת דירה אחרת ע"ש הקטינה, ובין באמצעות הפקדת התמורה שתתקבל בחשבון ע"ש הקטינה בלבד…

הנני מאשר מכירת זכויותיה של הקטינה… בדירה… בהתאם להסכם מכר מיום 10/09/2021, ומסמיך את המבקשים… לחתום בשמה של הקטינה על כל מסמך שיידרש לצורך מכירת הדירה לרוכש… בכפוף לתנאים כדלקמן: א. על הקטינה לא יחולו חיובים כספיים בגין מכירת זכויותיה בדירה הנמכרת. בכל ההוצאות ובתשלומים הכרוכים ו/או הנובעים ממכירת הדירה כאמור, לרבות תשלומי חובה מכל סוג שהוא, יישאו המבקשים בלבד. ב. המבקשים ישקיעו מיד את כספי תמורת הדירה (1,730,000 ₪) בתכנית חסכון שתרשם על שמה בלבד (לא חשבון נאמנות), כולל רישום הערת הגבלה בתכנית ההשקעה, כי אין להוציא את הכספים ו/או לשנות את צורת ההשקעה עד שתגיע הקטינה לגיל 18, אלא באישורו של בית המשפט. ג. ככל שהמבקשים יבקשו לרכוש, מהתמורה שתתקבל כמפורט בסעיף ב' לעיל, דירה חלופית על שם הקטינה, יגישו בקשה מתאימה לאישור בית המשפט".

25.5.22

בסקירה לעיל – ובכמה וכמה תוספות קודמות – נדונו לא מעט פסקי דין, שעסקו בהיבטים שונים של חיסון קטינים. פסקי הדין הנ"ל ניתנו על ידי בתי משפט לעניני משפחה, ואלמלא נקרתה בפני הזדמנות להתייחס להחלטה שניתנה לאחרונה על ידי בית המשפט העליון (כב' השופטת ד. ברק-ארז), אפשר להניח כי לא הייתי שב לעסוק בכך… מדובר בהחלטה שניתנה ביום 19.5.22, במסגרת בע"ם 3064/22 (פורסמה ב"נבו"): "בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 20.3.2022 (עמ"ש 44516-10-21)… [אשר] דחה ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה בראשון לציון מיום 5.7.2021 (תלה"ם 55610-12-20, השופטת ח' שירה). ברקע ההליך מצויה מחלוקת עמוקה בין הצדדים, בני זוג לשעבר, באשר לחיסון בנותיהם הקטינות בחיסונים הניתנים בשגרה בהתאם להמלצת משרד הבריאות (להלן: חיסוני השגרה). המבקשת והמשיב נישאו זה לזו בשנת 2010, והתגרשו עשור לאחר מכן. הקטינות, ילידת 2012 וילידת 2014, לא חוסנו בחיסוני השגרה, בשל התנגדותה העקרונית של המבקשת לכך. מבלי לפרט את כלל ההליכים בין הצדדים, יצוין כי ביום 24.12.2020 הגיש המשיב תביעה לבית המשפט לעניני משפחה, ובה עתר למתן צו עשה, אשר יורה על מתן חיסוני שגרה לקטינות…. בית המשפט לעניני משפחה קיבל את התביעה והורה על חיסון הקטינות בהתאם להנחיות הרופא המטפל… בית המשפט לעניני משפחה דחה את הטענות שהועלו בענין הסמכות, בקובעו כי ברגיל נתונה להורים אוטונומיה בקבלת החלטות הנוגעות לבריאות ילדיהם, אך שעה שהתגלעה מחלוקת ביניהם, הסמכות להכריע בה נתונה לבית המשפט, בהתאם להוראות סעיפים 25 ו-28 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות… בית המשפט לעניני משפחה הוסיף וקבע כי בשים לב להנחיות משרד הבריאות באשר לחיסוני שגרה של קטינים, ובהתחשב בעמדת המשיב הנתמכת בחוות דעת רפואית, לא עמדה המבקשת בנטל המוטל עליה להוכיח כי החיסונים פוגעים בקטינות. המבקשת הגישה ערעור על כך לבית המשפט המחוזי… במסגרת הדיון בערעור, הורה בית המשפט המחוזי על מינוי אפוטרופא לדין אשר שוחחה עם הקטינות… [אשר] הוסיפה וציינה כי הקטינות 'עייפות ומותשות מהמחלוקות הבלתי נגמרות בין הצדדים'. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בציינו כי חיסון הקטינות תואם את טובתן. בית המשפט המחוזי קבע כי חיסונו של קטין מפני מחלות נכלל בגדר 'שמירת עניניו של קטין', כמובנו של הביטוי בסעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית, ולמצער עולה כדי 'נקיטת אמצעים רפואיים אחרים', בהתאם לסעיף 68(ב) לאותו חוק. כך או כך, נקבע כי החלטה על מתן חיסון לקטין בהינתן מחלוקת בין ההורים בסוגיה זו, מצויה בסמכותו של בית המשפט. בית המשפט המחוזי הבהיר, כי סמכות זו קיימת אף בהעדרה של חוות דעת רפואית התומכת במתן החיסון, שכן המלצתו של משרד הבריאות על מתן חיסוני שגרה, היא חד משמעית, למעט במקרים שבהם יש טעם מיוחד שלא לבצע את החיסון. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי המבקשת לא טענה שעמדת הקטינות לא נשמעה, ויש להניח שהדבר לא נעשה בבית המשפט לעניני משפחה מפאת גילן הצעיר. מכל מקום, על מנת להוציא דברים מכלל ספק, מונתה כאמור אפוטרופא לדין, שאף היא המליצה על חיסון הקטינות…

…השגותיה של המבקשת על קביעותיהן של הערכאות הקודמות אינן חורגות מנסיבותיהם הפרטניות של הצדדים ואין אפוא מקום להידרש להן ב'גלגול שלישי'… מעבר לצורך מצאתי לנכון לציין כי התרשמתי שאף לגוף הדברים לא נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי… עוד באשר לחשיבותם של חיסוני השגרה לבריאותם של קטינים ולבריאות הציבור כולו, ראו: בג"ץ 7245/10… כפי שציינה האפוטרופא לדין, הדברים הגיעו לידי כך שמנקודת מבטן של הקטינות, הגיעה העת להסיר את הספקות, ולהביא את המחלוקת לידי סיום…"

18.7.22

החלטה מיום 6.7.22, במסגרת בע"מ 4187/22, במסגרתה נדונה השאלה, "האם, ובאילו תנאים, יהא הורהו של קטין זכאי לחייב את מטפלו הפסיכולוגי או הפסיכותרפי של הקטין לחשוף בפניו, או בפני בית משפט, את פרטי הטיפול אשר ניתן לקטין, ובפרט את תוכן השיחות שהמטפל ניהל עם הקטין במהלך הטיפול – וזאת, כאשר הקטין, מטפלו וההורה האחר, מתנגדים לגילוי מידע כאמור? האם רשאי אותו הורה לדרוש את הפסקת הטיפול – בניגוד לרצונו של הקטין ושל ההורה האחר – בשל אי-האמון שלו במטפל או מטעם אחר?….. בקשה זו מעלה לדיון שאלות חשובות. ברם, כפי שיוסבר להלן, שאלות אלה אינן מצריכות הכרעה רוחבית במקרה שלפני, לנוכח ההסכמות המוקדמות בין בעלי הדין, מתווה הדיון הפרטיקולרי עליו הם הסכימו, והצורך ללכת לפי מתווה זה ולא לסטות ממנו כדי להבטיח את טובתה של הקטינה…..

המבקש טוען כי ההחלטה קמא גרמה לו עיוות דין קשה. לטענתו, עיוות דין כאמור נובע מכך ששתי הערכאות אישרו את החלטת המטפלת לחסות את חילופי הדברים שלה עם הקטינה ללא בקורת שיפוטית ומבלי לעיין ברישומי הטיפול מושא המחלוקת – כל זאת, בהתעלם מהשלכותיו הקשות של הליך ההגירה. כמו כן, סבור המבקש כי המקרה דנן מעורר שאלות בעלות חשיבות ציבורית-כללית באשר להיקפו של חסיון הטיפול הפסיכולוגי שניתן לקטין ובכל הנוגע לכפיית טיפול פסיכולוגי בקטין על אחד מהוריו… המבקש מוסיף וטוען כי בהיותו האפוטרופוס של הקטינה, הוא זכאי לדרוש מהמטפלת למסור לעיונו את מסמכי הטיפול בקטינה – זאת, כאמור סעיף 18 לחוק זכויות החולה… ובסעיף 7 לחוק העובדים הסוציאליים… לא נעשה [עמו] שום תאום ציפיות וכי ממילא אין הצדקה ליצירת חסיון מוחלט, שמונע את גישתו לרישומי הטיפול, ושפורס מעטה של סודיות מעל העברות מידע למומחה מטעם בית המשפט על ידי המטפלת. באשר להחלטה בענין המשך הטיפול בקטינה – טוען המבקש כי הערכאות קמא שגו משלא פעלו על פי הכללים שנקבעו בבע"מ 5710/05 [פורסם בנבו] בענינו של טיפול פסיכולוגי בקטין בניגוד לעמדתו של אחד מהוריו. נטען כי לא ניתן לכפות על המבקש את הענקת הטיפול בבתו הקטינה במסגרת תביעת הגירה, ללא חוות דעת של מומחה; ובוודאי שאין זה נכון שטיפול כאמור – שנחיצותו אינה במחלוקת – יופקד בידי המטפלת שאינה מקובלת עליו…

כפי שכבר צוין על ידי, בקשה זו מעלה מספר שאלות חשובות בענינם של חסיונות טיפוליים המוקנים לקטינים, אולם הכרעה בשאלות אלה איננה נדרשת לנוכח המתווה הדיוני עליו הסכימו בעלי הדין… המשך הטיפול בקטינה על ידי המטפלת, שאושר בשתי הערכאות, הוא ענין שכל כולו נטוע בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה. המבקש טוען אמנם כי המטפלת מוטה נגדו, אולם המומחה מטעם בית המשפט קבע כי בטענה זו אין ממש והערכאות קמא אימצו את עמדתו וכן קבעו – על בסיס העקרון של 'טובת הילד' – כי הקטינה תמשיך לקבל טיפול אצל המטפלת. אחרי שידעתי שכך הוא הדבר, לא נותר לי אלא לדחות את הבקשה ככל שזו מתייחסת להמשך פועלה של המטפלת… לזאת אוסיף כי הסתמכות המבקש על הכלל שנקבע בבע"מ 5710/05 הנ"ל [פורסם בנבו] פסק דין שענינו מתן טיפול פסיכולוגי לקטין חרף אי-הסכמה של אחד מהוריו – איננה במקומה. פסק דין זה נסוב על שליחת הקטין לטיפול פסיכולוגי שטרם ניתן, בעוד שכאן עסקינן בהמשך הטיפול בקטינה שכבר מטופלת בהסכמת שני ההורים, כאשר אחד מהם מתנגד לזהות המטפל ומורה על הפסקת הטיפול באופן חד-צדדי בניגוד להסכם המוקדם… באשר למקור הסמכות השיפוטית לתת הוראה כאמור – סמכות זו מעוגנת בסעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות… ועל כך עוד אעמוד בהמשך דברי.

באשר לבדיקת החסיון הטיפולי והסרתו ביחס לרישומי הטיפול – אין לי אלא לחזור על המתווה הדיוני עליו הסכימו הצדדים בבית המשפט לעניני משפחה… כי בית המשפט… יכריע בענין הגירת הקטינה במחיצת אמה… וזאת, בהתחשב, בין היתר, בעמדת הפסיכולוג הקליני אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט בהסכמת הצדדים. כמו כן קבע המתווה כי הקטינה תקבל טיפול רגשי אצל המטפלת. לצרכיו של טיפול זה, נעשה תאום ציפיות עם המבקש והמשיבה ובמהלכו הבהירה המטפלת כי השיחות הטיפוליות שתנהל עם קטינה תהיינה חסויות. כמו כן ציינה המטפלת כי סודיותן המוחלטת של שיחות כאמור הינה הכרחית ליצירת האמון בינה לבין הקטינה ומהווה – מבחינת המטפלת – תנאי הכרחי למתן הטיפול ולהצלחתו. הבהרות אלה היו מקובלות על בעלי הדין; ולטעמי, יש לראות בהן בשל כך חלק ממתווה הדיון המוסכם. לא נעלמה מעיני טענת המבקש אשר מכחישה את מתן הסכמתו לסודיות הטיפול, אולם נראה כי טענה זו מנוגדת לעובדות, והיא ממילא לא יכולה להועיל למבקש מאחר שקביעותיהן של הערכאות קמא באשר לתנאי המתווה ולתאום הציפיות בנוגע לטיפול הן בגדר ממצא עובדתי שאינו פתוח להשגה ערעורית ב'גלגול שלישי'. בנסיבות אלו, הנני מוצא הצדקה רבה בהחלטותיהן של הערכאות קמא שלא לאפשר למבקש עיון ברישומי הטיפול – זאת, מן הטעם הפשוט: הסכם, הוא הסכם, הוא הסכם. יתרה מכך: היענות לבקשת המבקש היתה משבשת את הטיפול הרגשי בקטינה ואף גורמת למטפלת להפסיק את הטיפול, שמבחינתה היה מותנה מעיקרו בכיבוד הסודיות. תוצאה זו היתה מנוגדת לטובת הקטינה, כפי שקבעו הערכאות קמא. כך או אחרת: קביעותיהן של הערכאות קמא בענין הסודיות וישום המתווה הדיוני נטועות בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה אשר נדון בפניהן… המבקש טוען כי החלטות הערכאות קמא שלא לעיין בעצמן ברישומי הטיפול הסבו לו עיוות דין, ולא היא. כפי שקבעו הערכאות קמא, הרישומים שבהם עסקינן מוגנים על ידי החסיון של עובד סוציאלי המעוגן בסעיף 50א לפקודת הראיות. חסיון זה, כמו שאר החסיונות היחסיים, מאפשר לבית המשפט להורות על גילוי החומר הראייתי החסוי אם 'מצא כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשית צדק עדיף על הענין שיש שלא לגלותה'. לשם כך, ולשם בדיקת החסיון גופו, רשאי בית המשפט לעיין בראיה החסויה. סמכות כאמור מעוגנת כעת בתקנה 59(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, מחליפתה של תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. סמכות זו איננה סמכות שבחובה, אלא סמכות שבשיקול הדעת. הווה אומר: בית המשפט רשאי לעיין בראיה חסויה כדי להחליט בדבר הסרת החסיון, וככלל עליו לעשות כן, שכן זוהי דרך המלך… אולם בית המשפט יכול גם שלא לעיין בראיה כאשר הדבר כרוך בפגיעה בבעל החסיון ולראיה שבה עסקינן יש תחליף, או שאינה נחוצה… במקרה דנן, הערכאות קמא קבעו כי הטלת החיוב על המטפלת לחשוף את שיחותיה עם הקטינה על ידי הצגת רישומי הטיפול לבית המשפט, או בדרך אחרת, תפגע בטיפול ובשלומה הנפשי של הקטינה. בהקשר זה אציין כי המומחה קיבל מהמטפלת – בידיעת הקטינה ובהסכמתה – עדכון כללי על אודות הטיפול והטמיע אותו בממצאיו ובהמלצותיו לבית המשפט, אשר הובאו לידיעתם של בעלי הדין. כמו כן אשוב ואדגיש את כלליו של המתווה הדיוני ואת תאום הציפיות שעשתה המטפלת עם הורי הקטינה, שכאמור הבטיח למטפלת ולקטינה סודיות מלאה באשר לתוכן שיחותיהן. בנסיבות אלה, קשה לומר שהערכאות קמא הפעילו את שיקול הדעת שניתן להן באופן שגוי או מוטה – נהפוך הוא. כך או אחרת: מדובר בהפעלה פרטנית ונקודתית של שיקול הדעת, החלטה אשר בוססה על נסיבות המקרה היחודי שנדון בפני הערכאות קמא… למבקש, כמובן, שמורה הזכות להציג כל שאלה ממין הענין למומחה שמונה, ובזכות זו – שלצדה הזכות לקבל תשובות ברורות מהמומחה – עליו להסתפק…..

למרות האמור, לאור חשיבותם של טיפולים פסיכולוגיים ופסיכותרפיים למטופלים מתבגרים – ובפרט, לילדים – פטור בלא כלום אי-אפשר. טיפולים פסיכולוגיים ופסיכותרפיים אשר ניתנים לילדים, ולנערים ולנערות מחייבים לעתים קרובות מסירת מידע למטפל שהמטופל אינו מוכן לחלוק עם הוריו. שיקולים שמניעים את המטופל הקטין שלא לחלוק את צפוּנות נפשו עם איש זולת מטפלוֹ יכולים להיות שונים ומגוונים. שיקולים אלה כוללים, בין היתר, פחד, מבוכה, רגשות בושה, רצון הקטין לשמור על תדמית חיצונית כזאת או אחרת בעמדו מול סביבתו, הבדלים בין-דוריים בתפיסת העולם, ולעיתים – לדאבוננו – אף פגיעה והתעללות שהקטין סבל מידי הורהו או מידי אחד אחר, שעליה יהא המטפל חייב לדווח לרשויות… במקרים כאלה ובלא מעט מקרים אחרים, הצלחת הטיפול תלויה במידה רבה בשמירה הדוקה על סודיות הטיפול כזכות אשר מוקנית לקטין המטופל ללא תלות ברצון הוריו… אשר על כן, אתייחס בקצרה לשאלות העקרוניות שהעלה המבקש ביחס לחסיונות הקשורים לטיפולים כאמור. סבורני כי טענות המבקש בכגון דא נדונו לכשלון גם בהתעלם מהמתווה הדיוני המוסכם, ואנמק. כללי החסיון הטיפולי אשר נוגעים לעניננו-שלנו קובעים ב'רחל בתך הקטנה' כי המטופל הוא בעל החסיון ורק הוא יכול לוותר עליו… על כך המבקש אינו חולק, כאשר הוא מפנה גם לאמור בסעיף 7 לחוק העובדים הסוציאליים ובסעיף 18 לחוק זכויות החולה, שענינם סודיות וזכות המטופל – לא של הורה המטופל – לקבלת מידע על אודות הטיפול. לדברי המבקש, הוא זכאי לוותר על חסיונה של בתו הקטינה, הנעדרת כשרות משפטית, וכן על זכותה לסודיות, מתוקף היותו אביה והאפוטרופוס שלה. בדרך זאת מבקש המבקש להסיר את החסיון ולקבל לידיו את רישומי הטיפול כמידע שבו יש לו זכות בעמדו בנעלי בתו הנעדרת כשרות משפטית. דא עקא, אמה של הקטינה – שגם לה נתונות סמכויות האפוטרופסות ביחס אליה – מתנגדת לכך בתוקף… בנסיבות אלו, נכנסים לתמונה סעיפים 19 ו-68 לחוק הכשרות המשפטית, אשר מסמיכים את בתי המשפט – ובפרט, את בית המשפט לעניני משפחה – להכריע במחלוקת הורים לגבי השימוש בזכות הנתונה לצאצאם….. במקרה דנן, הערכאות קמא הכריעו במחלוקת שנתגלעה בין בני הזוג הגרושים בקובען כי סודיותם של רישומי הטיפול בקטינה תכובד. הכרעה זו מעוגנת היטב בהוראות הדין, ובה אין כל עילה להתערב. יתרה מכך: לאחר שידענו מפיהם של המומחה והמטפלת כי בקשת המבקש מנוגדת לרצון הקטינה לשמור את שיחותיה עם המטפלת בסודיות מלאה, וכן לרווחתה הנפשית של הקטינה, ואחרי שלמדנו כי השיחות הללו אינן מכילות בתוכן מידע שאי-חשיפתו טומנת בחובה סכנה לשלום הקטינה או לסובבים אותה – על כורחנו מגיעים אנו למסקנה כי בית המשפט לעניני משפחה צריך היה לדחות את בקשת המבקש לוותר על החסיון לא לו, מטעם זה בלבד…..

סבורני כי שיקולים אלה, לצד שיקולים רלבנטיים נוספים, צריכים להנחות את בתי המשפט שלנו במצבים דומים. עיקריהם כוללים, כאמור: (1) את טובת הקטין וההשפעה שתהא להסרת החסיון על רווחתו הנפשית ועל יציבותו; (2) הבטחתו של הליך הוגן להורה הקטין לאור חשיבותו הראייתית של המידע החסוי; (3) האפשרות להשיג מידע שווה ערך ממקור אחר מבלי לפגוע בחסיון; וכן (4) ההשלכות אשר תהיינה לשמירת החיסיון ולהסרתו על צדדים שלישיים… עוד אציין כי בארצות הברית קיימות שלוש גישות להתמודדות עם דרישת ההורה להסיר חסיון טיפולי השייך לצאצאו הקטין, אשר מעונין בשמירת הסודיות: (1) הכרעה על ידי בית משפט בפניו עולה הדרישה על פי אמות המידה שציינתי; (2) מינוי אפוטרופוס לדין לקטין; (3) הפקדת סמכות ההחלטה בידי רשויות הרווחה… מבלי לקבוע מסמרות בסוגיה זו, אציין כי בתי המשפט שלנו – ובפרט, בתי המשפט לעניני משפחה – מוסמכים לפעול לפי כל אחת משתי הגישות הראשונות, בהתאם לנסיבות. ההחלטות שניתנו על ידי הערכאות קמא בענין שלפנינו תואמות את הגישה הראשונה; וכן ברי הוא, כי לפי כלליה של גישה זו, המבקש לא היה זכאי לקבל לידיו את רישומי הטיפול בשעה שבתו והמטפלת שלה זקוקות לסודיות ומבקשות לקיימה והמבקש יכול לקבל את המידע הדרוש ביחס לבתו בראי הגירתה המבוקשת… מהמומחה מטעם בית המשפט".

6.11.22

פסק דין מיום 3.10.22 (פורסם ב"נבו"), במסגרת א"פ 20381-03-22: "התובעת עותרת ליחוד האפוטרופסות כלפי ילדיה הקטינים, על רקע עזיבת האב את הארץ. מצאתי כי דין התביעה להתקבל, ולהלן נימוקי… הצדדים נישאו בנישואין אזרחיים ב[חו"ל] שם נולדה בתם הבכורה. בשנת 2012 עלו עמה ארצה, ופה נולד בנם השני. בשנת 2015, בסמוך ללידת הקטין, עזב המשיב את הארץ ל[חו"ל], שם הוא מתגורר דרך קבע עד היום. עזיבתו של האב התרחשה בין היתר על רקע מחלתו, סכיזופרניה פרנואידית…..

לגופו של ענין, המבקשת עומדת על קשיים רבים הכרוכים במצב הנוכחי, בסוגיות הקשורות לבריאות וחינוך הקטינים – קושי ברישום למוסדות החינוך, בחידוש דרכונים כאמור, וקבלת טיפולים רפואיים. הנתבע לטענתה אינו אדם בריא, ואושפז בעבר. הלכה למעשה הוא אינו אב מתפקד ואינו זמין לצורכי הקטינים. עוד לדבריה, אין סיכוי שהנתבע ישוב ארצה, ומזכירה שהנתבע פגש בקטין 4 פעמים מאז לידתו. לדבריה אינה צריכה להיות תלויה בהסכמתו וגחמותיו של הנתבע, כל שכן שעה שאינו מביע התענינות בקטינים, ואינו לוקח חלק בגידולם וחינוכם…"

בית המשפט דן תחילה בכמה סוגיות שאינן רלוונטיות במישרין לסקירה זאת (המצאת כתב התביעה לנתבע/האב, העדר תגובה מטעם היועמ"ש ואי-הגשת תסקיר), ופסק, בין היתר: "בנסיבות הענין, כשעומד לפני ענינם של הקטינים והקושי הברור עמו מתמודדת התובעת, ושעה שהנתבע אינו מוצא צורך להתגונן מפני התביעה, לא מצאתי מקום להוסיף ולעכב את הכרעתי בהמתנה לעמדת היועמ"ש ולהגשת תסקיר, ובשלה העת להכריע בתובענה… דומה שנקודת המוצא להכרעה שבפני, אינה משפטית והיא בבחינת אמיתה חברתית-אנושית, שאדם הוא האפוטרופוס הטבעי לילדיו, ונתונה לו החירות לקבל כל החלטה הנוגעת לילדיו, לטובתם, בריאותם, רווחתם וחינוכם. המחוקק אימץ עיקרון זה באופן שאין בהיר ממנו בסעיף 14 לחוק הכשרות… 'ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים'. בית המשפט העליון הטעים מפי כבוד הנשיא מאיר שמגר: '"זכותם של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם כראות עיניהם היא זכות חוקתית יסודית, זכות טבעית הטבועה ועולה מן הקשר בין הורים לצאצאיהם. המסגרת המשפחתית אינה עומדת בצד המערכת החוקתית, אלא היא חלק אינטגרלי ממנה. במסגרת היחידה המשפחתית נתונות להורים זכויות המוכרות על ידי המשפט החוקתי והמוגנות על ידיו. זכותם של הורים להחזיק בילדיהם ולגדלם, על כל הכרוך בכך, היא זכות חוקתית טבעית וראשונית, בבחינת ביטוי לקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם' (ע"א 2266/93…) סעיף 15 לחוק הכשרות יוצק תוכן לעקרון האפוטרופסות הטבעית… ודוק: העובדה שהתובעת היא ה'משמורנית' ולה נתונה האחריות ההורית כלפי הקטין, אינה שוללת את האפוטרופסות הטבעית הנתונה לנתבע, שחירותו אינה מתמצית ב'חובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין', אלא שנתונה לו החירות להוסיף ולקבל החלטות לגבי צרכיו, חינוכו ובריאותו של הקטין… הנה כי כן, ה'שיתוף בין ההורים' נקוב בחוק הכשרות, שרואה את חירותם של שני ההורים כשוות מעמד, תוך החרגת ענינים שאינם סובלים דיחוי, כלשונו של סעיף 18(א)… אך לאחר דברים אלה, הרי שהחירות הנתונה להורה לקחת חלק בהחלטות הנוגעות לילדיו, אינה טומנת בחובה אך את הזכויות הנובעות מן ההורות, כי אם, וביתר שאת, את החובות הכרוכות בה… מהו איפוא הבסיס להתערבותו של בית משפט זה באוטונומיה הנתונה להורה מתוך היותו אפוטרופוס טבעי לילדיו? הוראה מפורשת הנוגעת להגבלת האפוטרופסות מצויה בסעיף 27 לחוק הכשרות… נסיבות אלה אינן מתקיימות בעניננו. סעיף 27א לחוק הכשרות מקנה את שיקול הדעת לשלול אפוטרופסות מהורה שהורשע או הואשם בעבירה פלילית חמורה, ואף הוא אינו נוגע לעניננו. סעיף 26 לחוק הכשרות עוסק ב'הורה שאינו מסוגל למלא חובותיו לפי פרק זה בנוגע לרכושו של ילדו הקטין, או מזניח חובות אלה'. סבורני שאין מקום לפנות להוראות סעיף זה כמקור להגבלת האפוטרופסות של הנתבע בעניננו. מחלתו ואופייה אינם מאפשרים לבית המשפט לקבוע כממצא, שהנתבע מזניח חובותיו באופן רצוני, או שמא אינו מסוגל למלאן. מה גם שיש מקום לפרש הוראה זו כהוראה הנוגעת לשמירה על רכושו של הקטין. יחד עם זאת, הדין השולל מהורה את מעמדו כאפוטרופוס שווה זכויות, אינו מתמצה בהוראותיו המפורשות של חוק הכשרות. אמנם חוק הכשרות מקנה בידי הורה את האפוטרופסות הטבעית כלפי ילדיו, אך מקום בו הורה מתנער מ'החובה והזכות לדאוג לצורכי הקטין', כלשון סעיף 15 לחוק הכשרות, בית המשפט יתערב באוטונומיה של ההורה, ויגרע ממנה. כאמור, העובדה שהאחריות ההורית אינה נתונה בידי הנתבע, אינה פוטרת אותו מהחובה לדאוג לטובתו ולבריאותו של הקטין, לחינוכו ולרווחתו. מקל וחומר, שאין לקבל נסיבות בהן הקטינים ייפגעו בשם כיבוד האוטונומיה של ההורה האחד, והיא תהווה משקולת על רגליו של ההורה שנושא בעול גדול הקטינים…..

בתי המשפט ניצבים לא אחת מול נסיבות בהן ההורה האחד מושך ידיו מטיפול בקטינים, במידה בה אינו שם עצמו זמין אף לשם מימוש הורותו ה'רשמית', לשם קבלת הסכמתו בפני צדדים שלישיים בענינים הקשורים לילדיו, ועל אף שהדבר מתמצה לרוב בחתימת יד. לדברים משנה תוקף בעת הנוכחית, בה האמצעים הטכנולוגיים מאפשרים לקבל את הסכמת מאן דהוא מרחוק ובאפיקים דיגיטליים. כאמור, יש בכך להפוך את הטיפול השוטף בקטינים לדרך חתחתים. הדברים משתקפים בעיקר בסוגיות הקשורות לקבלת טיפול רפואי, ובסוגיות הנוגעות לרישום למוסדות החינוך. בהינתן שהורי הקטין גרושים, יידרש ההורה המטפל להציג את הסכמת ההורה האחר, ועלול לעמוד בפני שוקת שבורה. מבין עיסוקיו נדרש בית המשפט כמעשה יום-יום להליכים מצד ההורה המטפל, למתן צווים לרישום קטינים למוסדות החינוך או לקבלת טיפול רפואי, בהעדר הסכמת ההורה האחר – להבדיל ממחלוקות לגיטימיות בין הורים בנושאי חינוך, בריאות או מקום מגורים. ואכן, מקום שבית המשפט השתכנע שהורה משך ידיו מעיסוק בצרכי הקטין, ואינו נוטל חלק אף לא בהורותו ה'רשמית' ומהווה נטל על הטיפול השוטף בקטין, ואף במימוש צרכיו הבסיסיים לבריאות וחינוך, יגביל את האפוטרופסות הנתונה לאותו הורה נמנע, גם אם טבעית היא…..

מן הכלל אל הפרט… בעניננו מצאתי לנכון לנקוט משנה זהירות בהתיחסותי למחדליו של הנתבע, או בקביעת ממצאים בהקשר זה, בעיקר משום מחלתו ואופיה. מחד גיסא, הנתבע עזב את הארץ ואינו מתגורר בה מזה שנים ארוכות. הוא אינו זמין למימוש צרכי הקטינים, וגזר על עצמו מרחק גאוגרפי שאינו בר-גישור. מאידך גיסא, מכתב התביעה עולה שהאב עומד בקשר עם הקטינים, באמצעות 'סקייפ'. לטענת התובעת, מתכונת זו כרוכה בקשיים רבים עבורה ועבור הקטינים, וספק בעיניה אם תקשורת זו מיטיבה עמם. טענות אלה אינן עומדות לבירור בהליך דנן… יחד עם זאת, אין בידי לקבל את אדישותו של הנתבע להליך דנן ולמבוקש על ידי האֵם. שוכנעתי שהנתבע מודע להליך דנן ולמבוקש על ידי התובעת, ושעה שהלה מתגורר בחו"ל, מתוך בחירה, ולא עושה רושם שבכוונתו לשוב לישראל, ושעה שעול גידול הילדים מונח כולו על כתפי התובעת, מצופה היה שלא יתנגד לסעד המבוקש ויעניק לתובעת את מלוא האפשרויות לגידול מיטבי של הילדים. הסכמתו לא היתה כרוכה במאמץ כלשהו, ואף על פי כן התעלם מהמבוקש ומפניותיה הישירות של ב"כ התובעת. לחלופין, לא ביקש להתגונן מפני התביעה. חוק הכשרות מונה בסעיף 15 את חובותיו של הורה, כל הורה, כלפי ילדיו… חובות אלה מונחות על כתפיו של הורה, בין אם יהיה 'משמורן' ובין אם לאו; בין אם מתגורר בקרבת הקטין ובין אם מפריד ביניהם ים. הנתבע אינו רשאי להתנער מחובות אלה. יתרה מכך, החובות המנויים בסעיף 15 לחוק הכשרות אינם רשימה סגורה (רע"א 5587/97…) לא אתקשה לקבוע שמבין חובות אלה אפשר וצריך למנות אף את חובתו של הורה לתת את הסכמתו, היכן שהיא דרושה, לשם מימוש זכותו הבסיסית של קטין לשמירה על חייו, קבלת טיפול רפואי והקניית חינוך, או אם נמצה, הורותו ה'רשמית'. אשוב ואזכיר שהדברים אינם מכוונים כלפי ההורה, המעלה התנגדות לגיטימית להתערבות רפואית, או למוסד חינוך כזה או אחר. עניננו במי שאינו זמין או אינו מעמיד עצמו זמין לשם מתן הסכמתו, או אי-הסכמתו, לפעולה או מחדל הנדרשים לטובת קטין, או לחלופין בהורה המביע סירוב גורף, בלתי עניני וממניעים זרים, לתת הסכמתו למימוש זכויות הקטין. מאפיין נוסף של אותן נסיבות שתצדקנה את שלילתה או הגבלתה של אפוטרופסות טבעית, הוא התמשכות ההפרעה מצד ההורה הסרבן, או אם נמצה, הכרוניקה שבנסיבות. בעניננו, בעטיו של הנתבע נגזר על התובעת לפעול למימוש זכויות הקטינים, כשידה האחת קשורה מאחורי גבה. אבי הקטינים אינו בנמצא כדי לתת הסכמתו ולממש את הורותו הרשמית. התובעת חיה בידיעה שאין בכוחה לבצע פעולות בסיסיות – לעיתים בנאליות, כמו רישום לבית ספר או לחוג, יציאה לטיול או למשלחת לימודית, או כל התערבות רפואית שכיחה. יש בכך משום פגיעה ישירה, מניה וביה בקטינים… לא אתקשה לקבוע, שמצב דברים זה אינו הולם את טובתם של הקטינים…..

היקף הסעד: מתוך אותה זהירות מתבקשת בנסיבות המקרה דנן, סבורני שלצד הענקת סמכויות יחודיות לתובעת, שיש בהן לכרסם ואף לשלול למעשה את האפוטרופסות הטבעית של הנתבע כלפי ילדיו, אין להוסיף ולשלול את האפוטרופסות של הנתבע גם להלכה. כאמור, הנתבע עומד בקשר עם ילדיו, בהיקף כזה או אחר, ועניננו אינו באב אלמוני או נפקד, שמקום מושבו אינו נודע, למצער נכון לעת זו. לצד ההכרח להגן על הקטינים ועל התובעת מפני הפרעה – אקטיבית או פסיבית – מצד הנתבע, במהלך חייהם התקין, ולאפשר לתובעת את מרחב הפעולה הנחוץ לשם מימוש זכויות הקטינים, יש מקום לריסון, ומצאתי לנכון להימנע משלילת האפוטרופסות של הנתבע, ותחת זאת להשהותה לתקופה בלתי מוגבלת. בכך יש משום איזון ראוי בין הצורך להגן על הקטינים, לבין זכויותיו הטבעיות של הנתבע כהורה, ומשום הותרת צוהר לעתיד, ובמידה ויבקש הנתבע לזכות במעמדו כאפוטרופוס שווה זכויות (ר' פסק דינו של כבוד סגן הנשיא (כתוארו אז) אסף זגורי בא"פ (נצ') 36918-06-14 לעיל)…{הערה: ראו גם התיחסות לעיל, בתוספת מיום 3.1.22, לפסק דין שניתן במסגרת א"פ (נצרת) 11916-07-21}

על בסיס כל הנקוב לעיל, אני קובעת כדלקמן: א. תביעת התובעת מתקבלת. נקבע בזאת שלתובעת נתונה הסמכות והרשות הבלעדית לקבל כל החלטה הנוגעת לקטינים, לתת הסכמה, או לסרב לתת הסכמה, ולחתום בחתימת ידה היכן שדרושה, בכל ענין הקשור לטובתם, בריאותם, ביטחונם, רווחתם, חינוכם, זכויותיהם או רכושם של הקטינים, וכך מבלי להיזקק לחתימתו או הסכמתו של הנתבע. ב. בנוסף, לתובעת נתונה הסמכות הבלעדית להחזיק בקטינים, לייצגם ולקבוע מקום מגוריהם. ג. הסמכויות המנויות לעיל ונתונות לתובעת באופן בלעדי, אינן נתונות בידיו של הנתבע, והן מופקעות מידיו לתקופה בלתי מוגבלת, ועד להחלטה אחרת של בית המשפט המוסמך. ד. התובעת תיידע את הנתבע על קיומו של פסק הדין".

22.5.23

ביום 12.2.23 ניתן בבית המשפט המחוזי מרכז, פסק דין מעניין (עמ"צ 37758-10-22; עמ"צ 37758-12-22), אשר במרכזו השאלה, "האם ניתן להקנות מעמד הורה מכח חוק אימוץ ילדים… לבן זוגו של הורה גנטי, שהרה בעזרת תרומה מתורם זרע ידוע, ולחלופין, האם ניתן למנותו כאפוטרופוס נוסף לקטין?"; בפסק הדין נדון בהרחבה ובפירוט נושא נוסף – מהן הדרכים האפשריות בדין הישראלי הקיים, לשימוש בתרומת זרע לצורך ביצוע הפריה חוץ גופית (ראו סקירה זאת, וזאת).

מפאת אורכו של פסק הדין, ראו כאן תדפיס של פסק הדין (שהורד מאתר הרשות השופטת).

30.5.23

פסק דין מיום 15.2.23 (פורסם ב"נבו"), שניתן במסגרת תמ"ש 14937-07-20: "תביעה שהגיש אב הקטינה, במקורה לקביעת זמני שהות בינו לבין הקטינה בין כותלי בית הסוהר. התובע מרצה עונש של מאסר עולם, לאחר שהורשע ונגזר דינו בגין רצח רעייתו, אמה של הקטינה ז"ל. הנתבעים 4-5 הינם דודתה של הקטינה ובעלה, המשמשים כמשפחת אומנה לקטינה. .. ביום… צורף לתיק פסק דינה של ערכאת ערעור בבית המשפט העליון, במסגרתו נדחה ערעור האב על הכרעת הדין וגזר הדין, ונתקבל ערעור המדינה… [ו]נגזר עליו לרצות עונש של מאסר עולם.

על פי הוראות סעיף 27א(א) לחוק הכשרות….. {ראו לעיל תוספת מיום 11.3.21} …התובע הבהיר כי מבוקשו עתה, במצב המשפטי הקיים, הינו בקביעת מתווה, במסגרתו יוכל לקבל תמונה עדכנית של הקטינה מדי חצי שנה, או כל תקופה אחרת שתיקבע. לטענת הנתבעים 2-3 אין בסיס משפטי לבקשתו של התובע, לאור הוראות החוק דלעיל, עת אפוטרופסותו כלפי הקטינה נשללה, משפסק דינה של ערכאת הערעור הפך חלוט. הנתבעים מתנגדים לכל קשר בין התובע לקטינה וטוענים כי הימשכות ההליך מהווה עינוי דין של ממש עבורם ועבור הקטינה. לעמדת האפוטרופא לדין, יש לדחות את בקשת התובע, ואין מקום להיעתר לבקשה, שמשמעותה חיוב הורי האומנה לשמור על קשר ישיר עם התובע. ב"כ היועמ"ש סבורה שיש לדחות הבקשה. לעמדתה, משנשללה אפוטרופסותו של התובע, לא מוקנית לו זכות לקבל תמונות של הקטינה, ולכל היותר, יש לבחון בקשתו לאור הוראות סעיף 68(א) לחוק… לשיטתה, על התובע היה להוכיח כי העברת התמונות לידיו נדרשת לשם שמירת עניניה של הקטינה ולטובתה, ונטל זה לא הורם.

לאחר שעיינתי בעתירתו של התובע, שצומצמה לכדי בקשתו לקבל תמונות מדי תקופה של הקטינה, ולאחר שעיינתי בעמדות יתר הצדדים, המתנגדים כולם לבקשה, לא מצאתי מקום לקבלה. נסיבות ניתוק הקשר שבין התובע לקטינה, נכפו על הקטינה בעטיו של התובע, שבמעשיו רצח את אמה של הקטינה בעת שהותה של הקטינה בבית. התובע הורשע בפסק דין חלוט. מדובר במעשה קשה וחמור מאין כמותו, שתוצאתו על פי הוראות החוק דלעיל, שלילת אפוטרופסות אינהרנטית של הורה כלפי ילדו. לא מצאתי שהתובע הניח כל הצדקה בנסיבות חמורות מעין אלה, לכפות קשר – גם אם עקיף – גם אם באמצעות תמונות – בינו לבין הורי האומנה והקטינה, הנדרשים לתעצומות נפש ולליווי וטיפול תומך, בהתמודדות יום יומית עם אירוע טראומטי של רצח אם הקטינה. הזיקה שבין התובע לקטינה, כאפוטרופוס טבעי עבורה, נותקה כליל. לא די שהתובע סבור שאין בבקשתו כדי לפגוע בקטינה או בשגרת יומה, וספק של ממש אם כך יהיו פני הדברים גם בראה צופה פני עתיד, אלא שהתובע גם לא הניח כל תשתית לסבור, שיהא בקבלת תמונות כדי לשמור על עניניה של הקטינה…"

1.6.23

פסק דין מיום 18.4.23 (פורסם ב"נבו"), שניתן במסגרת תלה"מ 15160-10-20 (ותיקים נוספים), אשר נפתח כך: "עיקר המחלוקת המונחת בפני מתמצית בשאלה – האם אב הלוקה בנפשו, יכול לחלוק אחריות הורית משותפת עם האם על בתם". תמצית הרקע העובדתי, כמתואר בפסק הדין: "הצדדים הורים של ל', ילדתם המשותפת… כיום בת 17 ו-11 חודשים (להלן: הקטינה). הוריה גרושים עוד משנת 2012. האם מתגוררת עם בן זוגה… מטופלת בשני פעוטות. לבן הזוג ילדה נוספת בת ארבע, מזוגיות קודמת. הקטינה, לאורך השנים היתה במשמורת אמה, עם זמני שהות נרחבים אצל אביה… הקטינה עברה לפנימיה לשנתיים. מאז מאי 2021 מתגוררת הקטינה עם אביה וסביה… ושוהה רוב הזמן עימם. אביה של הקטינה מוכר למערכת בריאות הנפש, על רקע אבחנה של סכיזופרניה, והיה מאושפז בכפיה ארבע פעמים. האשפוז האחרון היה – 23.4.21 עד 5.5.21. מתוך סיכום האשפוז: 'אושפז בכפיה עקב מצב פסיכוטי חריף, מלווה בתוקפנות כלפי הזולת וכלפי המשפחה. אובחן כחולה סכיזופרניה בתחלואה כפולה. שימוש בסמים. תובנה לקויה, שיפוט פגום… שוחרר לביתו בתום הוראת אשפוז, בתיאום עם אמו, במצב נפשי משופר (תכנים פסיכוטיים כרוניים ללא השפעה על התנהגותו) ללא סימני מסוכנות מיידית'. מצבו הנפשי והתפקודי של האב לקוי, ואין לו יכולת לגדל את הקטינה ללא תמיכת הוריו. בענינם של הצדדים התנהלו הליכים קודמים… [האב הגיש] תביעה לביטול מזונות… במקביל לתביעה לאחריות הורית על הקטינה, בטענה שהיא עזבה את הפנימיה ועברה לחזקתו, במגורים משותפים עמו בבית סביה… האם מצידה הגישה… תביעה לחיוב האב במחצית הוצאות חינוך… בהליך לקביעת אחריות הורית של הקטינה, ניתן על ידי פסק דין ביום 20.11.21, המורה על אחריות הורית משותפת, בכפוף לכך, שהקטינה ואביה ימשיכו להתגורר בבית הסבים, עד הגיעה לגיל בגרות. כמו כן, קבעתי כי הקטינה תבקר בבית אמה פעם עד פעמיים בשבוע, כפי שהיא נוהגת לעשות כיום. פסק הדין ניתן על ידי בניגוד להמלצות העו"ס בתסקיר הראשון, מיום 3.8.21… ולאחר שקיימתי ראיון מקיף עם הקטינה. העו"ס המליצה על משמורת אם, לאור מצבו הנפשי של האב, וזאת חרף העובדה כי הקטינה גדלה בפועל עמו בבית סביה… ולה יחסים טובים עימם, והם אלו שנותנים את הטון ההורי, וזהו גם רצונה, ללמוד עם חבריה במקום אליו שייכת. הקטינה בראיון עם המותב, הגדירה את בית סביה מצד האב כביתה העיקרי. סיפרה כי אוהבת את שני הוריה אך מרגישה יותר קרובה לאביה… על פסק הדין שניתן לענין אחריות הורית של הקטינה, הוגש ערעור… שהתקבל, והורה על החזרת הדיון לבית משפט, על מנת שישמע את ראיותיהם של הצדדים, תוך הותרת המצב הקיים בעינו לעניין מגורי הקטינה עם אביה בבית סביה, וזמני השהות עם אמה….. לאור הוראת ערכאת הערעור, הוריתי… כי הצדדים ישלימו את תצהירי עדותם הראשית לענין זהות ההורה האחראי העיקרי על הקטינה. בנוסף, הוריתי לעו"ס לסדרי דין… להגיש תסקיר משלים בדבר האחריות ההורית על הקטינה, תוך מתן הדעת לגילה, לרצונה, לנסיבות שהשתנו מאז מתן התסקיר הראשון, ולטענות ההורים. לאחר קבלת תסקיר משלים מיום 26.5.22, חקירת עו"ס לסדרי דין וניהול דיון הוכחות, והגשת סיכומי הצדדים בכתב, הגיעה העת ליתן את הכרעתי בתביעות…"

לאחר שפורטו עמדות האב והאם, נפסק, בין היתר [אצטט מפסק הדין רק בנוגע לשאלת האחריות ההורית]: "במסגרת ההליך הקודם, פסקתי כי הקטינה תהיה באחריות הורית משותפת של הוריה, בכפוף לכך שהקטינה ואביה ימשיכו להתגורר בבית הסבים, עד הגיעה לגיל בגרות. באותו הליך, הוגש תסקיר עו"ס לסדרי דין מיום 3.8.21, בו צוין כי הקטינה, אשר נמצאת באופן רשמי באחריות הורית של האם, נמצאת בחודשים האחרונים בבית הורי האב… עזבה את הפנימיה שבה התחנכה בשנתיים האחרונות, ומביעה רצון חד משמעי להשתלב בתיכון… יחד עם כל חבריה. העו"ס הסבירה את מורכבות סוגית האחריות ההורית. לקטינה קושי רגשי עמוק מול האם ובן זוגה, קושי בתחושת השייכות לביתם ולמשפחתם, וכעס על מצב היחסים הקיים, כל זאת אל מול רצונה ללמוד עם חבריה… מנגד, לקטינה יחסים טובים עם סביה מצד האב, והם מהווים מקור בטחון ומשענת עבורה. ניכר כי מי שנותן את הטון ההורי הינם הסבים. עם זאת, להתרשמות הועדה לתכנון וטיפול והערכה, לולא האב היה מתגורר בבית הוריו, לא יכול היה לגדל בגפו את הקטינה, לאור מצבו הנפשי הלא יציב, האשפוזים החוזרים, והתכחשותו למצבו. העו"ס המליצה על אחריות הורית של האם, וזמני שהות מורחבים עם האם… האם, בהליך הקודם, הודיעה על הסכמתה להמלצת העו"ס לסדרי דין, בעוד האב התנגד להמלצות, הואיל וכבר למעלה משנה ומחצה שהוא משמש כהורה אחראי בפועל, והקשר של הקטינה עם משפחתו טוב יותר… ביום 3.11.21 נפגשתי עם הקטינה בנוכחות עו"ס יח"ס. התרשמתי מנערה בוגרת, רגישה וורבלית שעברה דרך ארוכה בחייה והגיעה כעת אל המנוחה והנחלה. הקטינה סיפרה שהינה לומדת… טוב לה, היא השתפרה בלימודים ויש לה חברים. היא לא מתחברת לסביבת… והיא לא מסתדרת עם בן הזוג של האם. יחסיה עם הסבים מצד האב מעולים, הם כמו הורים בשבילה… לדבריה 'סבתא יודעת עלי הכל… מגיל קטן אני מחוברת לסבתא ולסבא שלי מצד אבא'. הקטינה נוסעת לאם פעם עד פעמיים בשבוע… אצל אמה היא לנה בסלון, וכשהיא צריכה ללמוד למבחן היא נסגרת בחדר. הקטינה הגדירה את בית סביה מצד האב כביתה העיקרי. סיפרה כי אוהבת את שני הוריה אך מרגישה יותר קרובה לאביה. ציינתי כי עוד שנתיים תגיע לגיל בגרות, ויש ליתן משקל רב לרצונה… הקטינה לא יכולה לעמוד בחלוקת זמני השהות המורחבים עם האם….. עוד קבעתי, כי הקטינה פחות מחוברת לסביבת מגורי האם, ויחסיה מול האם ובן זוגה מקשים על תחושת השייכות לביתם… סברתי כי בשל מצבו הנפשי הלא יציב של האב, האשפוזים החוזרים, והתכחשותו למצבו, לא ניתן להמליץ עליו כהורה בעל אחריות הורית עיקרית. למעשה, הורותו של האב לקטינה תלויה במגוריו בבית הוריו, וכל עוד הם מתגוררים תחת חסותם, הקטינה מקבלת את כל צרכיה וגדלה באווירה חמה ומשפחתית….. ביום 25.5.22 נערך תסקיר משלים. העו"ס ציינה כי בחודשים האחרונים ישנה יציבות ורגיעה מבחינת זמני שהות ואיכות הקשר של הקטינה עם אמה. הקטינה תיארה אוירה נעימה וטובה יותר בבית האם מאשר בעבר… מהשיחה עם הקטינה עולה הרושם כי יש הטבה משמעותית במצבה הלימודי, התפקודי, החברתי והרגשי, בהשוואה למועד בו נכתב התסקיר הקודם… מחנך הכיתה של הקטינה דיווח כי מגיעה לביה"ס בזמן עם הציוד הנדרש, מקבלת סמכות ובעלת הישגים טובים, פעילה ואהובה חברתית, וניכר כי עסוקה בענינים משפחתיים. העו"ס דיווחה כי המשפחה לא פנתה לקבלת הטיפולים שהומלצו, הקטינה אינה מעונינת בטיפול, בטענה כי אינה פנויה ואינה זקוקה לכך… העו"ס הציגה את עמדת האם, לפיה מבקשת להגדירה כבעלת אחריות הורית בלעדית, היות וחשוב לה להיות מעורבת בקבלת ההחלטות הנוגעות לקטינה. באשר לרצון הקטינה, ציינה העו"ס כי 'בהתיחסותה של ל' לבקשת האם, אמרה בנוכחות האם כי זה רק בגלל מזונות. ל' ביקשה מהאם להפסיק את המאבקים הללו ולאפשר לה שקט. ניכר כי ל', בבגרות ובמודעות, יודעת כיצד לתת מקום לשני הוריה בחייה, מבינה את מסוגלותם ואת יכולותיהם, ובהתאם לכך נעזרת בהם בתחומים השונים'… עו"ס המליצה על אחריות הורית משותפת, בכפוף למגורי האב אצל הוריו וקיום זמני שהות רציפים עם האם.

כידוע, השיקול הבלעדי בהכרעת שאלת המשמורת ע"י בית המשפט, הינו בהתאם לעקרון 'טובת הקטין', אשר הוכר כעקרון על במשפט הישראלי. המונח 'טובת הקטין' הינו מושג רחב, היוצק את תוכנו הקונקרטי בהתאם למצב העובדתי הנתון בכל מקרה ומקרה. בטרם תינתן הכרעה, יבחן בית המשפט את השיקולים הבאים לענין משמורת קטינים: הבטחת סיפוק צורכיהם הפיסיים, הרגשיים, החברתיים והחינוכיים, תוך התיחסות ליכולת ההורים ונכונותם; הבטחת שמירת קשר איכותי של הקטינים עם הוריהם; הגשמת אינטרס הקטינים למסגרת יציבה, במידה המירבית; צמצום ככל האפשר [של] הפגיעה בשל הגירושין. כבר נכתב רבות על חשיבות הקשר שבין הורה לילד, והזכות של הילד לגדול ולהתחנך על ברכי ההורה, כמו זכות ההורה לגדל את הילד ולחנכו, ולקיים כלפיו את חובותיו כהורה….. בהיבט טובת הקטין, היחסים עם הורים הם בעלי חשיבות רבה בהתפתחות הרגשית, האישית והקוגניטיבית….. באשר לאנשים עם מוגבלויות שכליות ונפשיות, אלו חווים קשיים הנוגעים פעמים רבות לשורשיה המהותיים של ההורות. קיומם של קשיים אלו מעורר שאלות לגבי מסוגלותם ההורית ולגבי יכולתם לספק לילדיהם צרכים רגשיים והתפתחותיים בסיסיים הכרוכים באחריות לילד ולגידולו. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, והאמנה הבינלאומית בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, אשר נחתמה ואושררה בישראל, מעגנים את מחויבותה של המדינה לקדם שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. בעוד חוק השוויון אינו מזכיר את תחום המשפחה וההורות באופן מפורש, האמנה מייחדת לתחום זה סעיף מפורש (23) לפיו על המדינה לקדם את זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות גם בתחום ההורות, לרבות אי אפלייתם לרעה, ומתן ההתאמות והסיוע הנדרשים להם להביא ילדים לעולם ולגדלם……

לעניננו, מהתסקיר המשלים של העו"ס ומעדותה עולה כי הקטינה מצאה קן חם בבית הסבים, האוהבים את נכדתם ומרעיפים עליה רוב טוב, היא מגיעה להישגים מרשימים בלימודים, ואף לאחרונה החלה לעבוד. זאת ועוד, גם ביחסים ובתקשורת מול האם חל שיפור משמעותי. להתרשמות העו"ס, מדובר בנערה בוגרת ורגישה, שכל מבוקשה בעולם הוא לגדול בשקט ובאווירה רגועה. העו"ס העידה כי השארת המצב על כנו משרת את טובת הקטינה…… האם טוענת כי התסקיר המשלים הוגש שמונה חודשים לאחר הגשת התסקיר הקודם, מבלי שעו"ס לסדרי דין נפגשה כלל עם האב, מבלי שקיבלה מידע עדכני אודותיו, מבלי להתייעץ עם גורמי מקצוע, ומבלי שהיתה בקשר עם המשפחה, והיא אף אישרה בחקירתה כי בכל הקשור לאב, כל שקיימה היא שיחת טלפון עמו. ולמרות שהמלצתה הקודמת של העו"ס, התבססה על החלטות שהתקבלו בועדה לתכנון וטיפול, הרי שזו שינתה את דעתה ולפתע המליצה על אחריות הורית משותפת. לטענת האם, מדובר בהמלצת עו"ס שהשתנתה מקצה לקצה – מבלי שחל שינוי בקביעות הקשות אותם קבעה העו"ס על אי יכולתו של האב לשמש כהורה משמורן, ואי מסוגלתו לקיים אחריות הורית משותפת, בשל היותו סובל מבעיות נפשיות קשות… לדעתה, המלצת העו"ס על אחריות הורית משותפת אינה מבוססת כלל, לא נתמכת בדבר וסותרת המלצה קודמת, ובאופן בו הוגשה אף בלתי סבירה וחסרת אחריות – ואין בשום אופן לקבלה. עו"ס נחקרה בעדותה על המלצותיה השונות בשני התסקירים… הסבירה כי בתסקיר הקודם נמנעה מלהמליץ על האב כמשמורן, בשל הנסיבות. אך בעת עריכת התסקיר המשלים, ההתבוננות היא שונה ומתמקדת על ההתנהלות בפועל של אחריות הורית משותפת מכח החלטה שיפוטית, והשלכותיה על הקטינה, והמציאות הקיימת מדברת בעד עצמה… האב מחויב לגור בבית הסבים ובמצב נתון זה 'הסבים הם שנותנים טון סמכותי', ולהתרשמותה הקטינה מטופלת כראוי ותמשיך להיות מטופלת גם אם תהיה נסיגה במצבו של האב. לכן גם לא מצאה לנכון להתייעץ עם גורמים רפואיים, אלא להתמקד במצבה של הקטינה… לשאלת בית משפט, האם מתן משקל לרצון הקטינה לגבי מרכז חייה הוא אחד הגורמים העיקריים שהביא לשיפור שנצפה במערך יחסיה מול האם, ומבחינה לימודית וחברתית, השיבה עו"ס לסדרי דין, כי הקטינה יודעת לדייק את הצרכים שלה, וכי מאז מתן פסק הדין קיימת רגיעה ושיפור במערכת היחסים ובמצב הקטינה… האב צירף לסיכומיו סיכום ביקור פסיכיאטרי… [בו] נרשם כי לדבריו שולל מחשבות רדיפה פעילות, ישן טוב בלילה, והפסיק שימוש בקנביס וסמים אחרים לפני כחצי שנה. בשיחה נפרדת שערכה הפסיכיאטרית עם האב ועם הקטינה, נשללה התנהגות אלימה או סיכון מצדו, גם בשיחה טלפונית עם הסבתא, היא שללה אירועים חריגים או אלימות. צוין כי היה בטיפול מרפאתי כפוי לאחר אשפוז נוסף… בבדיקה נמצא האב שקט, רגוע ומסודר, לא מגלה סימנים פסיכוטיים, לא מגלה סימני דכאון או מאניה, ללא מחשבות אובדניות, לא מגלה מסוכנות לעצמו או לזולת. נוטל כדורים. לסיכום, צוין כי המטופל כעת במצב רמיסיה, לא מגלה סימנים פסיכוטיים פעילים, לא מסכים לטיפול אנטי פסיכוטי, ומומלץ על המשך מעקב פסיכיאטרי.

סבורני כי למסמך של סיכום ביקור פסיכיאטרי, משקל ראייתי רב למצב נפשי יציב של האב, ובצירוף לשאר הנסיבות, לרבות השיפור שחל במצב הקטינה בכל המישורים, ובפרט ביחסיה עם אמה, מאז שהוכר האב כהורה שווה זכויות לאם, באחריות כלפי הקטינה, יש כדי לבסס את כשירותו לשמש כהורה משמורן (אשר תלויה במגוריו בבית הוריו). ואדגיש, אין בעצם היות האב חולה נפש, כדי למנוע ממנו לחלוק אחריות הורית על הקטינה כאשר הוא מטפל באופן ראוי בביתו בסיוע הוריו.  כפי שקבעתי בפסק הדין שניתן על ידי ביום 20.11.21, בשל מצבו הנפשי הלא יציב של האב, האשפוזים החוזרים והתכחשותו למצבו, לא ניתן להמליץ עליו כהורה בעל אחריות הורית עיקרית. למעשה הורותו של האב לקטינה תלויה במגוריו בבית הוריו, וכל עוד הם מתגוררים תחת חסותם, הקטינה מקבלת את כל צרכיה וגדלה באווירה חמה ומשפחתית. לאור כל האמור לעיל, אני חוזרת ופוסקת כי הקטינה גדלה ותגדל באחריות הורית משותפת של הוריה, בכפוף למגורים עם אביה בבית הסבים עד הגיעה לגיל בגרות. זוהי טובתה של הקטינה ואין בילתה…"

19.7.23

החלטה מיום 7.6.23 (פורסמה ב"נבו") במסגרת תלה"מ 61580-05-23: "בקשת אֵם לאשר ביצועו של ניתוח כפתורים והסרת שקד שלישי, לבתם הפעוטה של הצדדים, קטינה… המתוכנן ליום 11.6.23. ההורים עצמם אינם חיים בצוותא. כפי שהתברר היום בדיון, הם נפרדו בפעם האחרונה לפני כחודשיים. כעולה מהדברים שנשמעו בדיון היום, בין ההורים קיים קונפליקט חריף. הבקשה הוגשה כבקשה לאישור ביצוע ניתוח כפתורים ביום 4.6.23, במסגרת תובענה לאחריות הורית שהגישה האם ביום 24.5.23. הגם שהבהרתי בהחלטתי מיום 5.6.23 כי הבקשה הוגשה בהליך שאיננו מתאים לכך, לאור סד הזמנים ומועד הניתוח המתוכנן, הוריתי על קבלת עמדת האב, כמו גם ב"כ היועמ"ש שבמשרד הרווחה. האב הגיש אתמול תגובה, במסגרתה התנגד נחרצות לקיום הניתוח. זאת לטענתו, הואיל והאם מונעת ממנו זמני שהות וממדרת אותו. לדבריו, 4 ימים בלבד לפני הגשת התגובה נודע לו על קיומו של הניתוח, תוך שלא נשקלו חלופות, ולא ניתנה לו האפשרות לבחון את הסיכונים, כמו גם טיפול אלטרנטיבי שאיתר. הואיל ולא מדובר בניתוח חירום, עתר האב למחוק את הבקשה ולהגישה במסגרת המתאימה.

היום הגישה האם סיכום מידע רפואי של הרופא המטפל והמנתח… מומחה מנתח אף אוזן גרון, כירורגית ראש וצוואר, המבהיר את אופי הטיפול. על פי התיעוד, הקטינה בטיפולו של הרופא ובמעקבו, בשל דלקות אוזניים חוזרות ונשנות, וחסימה אפית כתוצאה משקד שלישי, עת טיפול אנטיביוטי חוזר ונשנה לא הועיל, והדלקות חוזרות פעם אחר פעם. על פי המסמך, לקטינה ירידת שמיעה בשל הנוזלים בחלל האוזן התיכונה, ולפיכך, מיועדת לעבור ניתוח כפתורים וכריתת השקד השלישי, מה שצפוי לשפר את השמיעה מיידית; לסלק את הנוזלים באוזניים, וכפועל יוצא, הקטינה אמורה לחוות הרבה פחות דלקות, אם בכלל, אשר ככל שיופיעו, צפויות להיות קלות, ולא יצריכו טיפול אנטיביוטי. עוד הבהיר המומחה כי הסרת השקד השלישי צפויה לשפר את החסימה האפית; את שנת הלילה; להקטין את הנזלות, ולמנוע את החסימה של התעלה… ניתוח הכפתורים והסרת השקד השלישי מתבצע על פי המומחה בהרדמה כללית, עתיד להימשך כעשר דקות ואיננו מצריך אשפוז.

שמעתי את הצדדים בדיון היום. התברר בדיון, כי אין זה המועד הראשון לניתוח המתוכנן, והלכה למעשה, לקטינה תוכנן אותו הניתוח בדיוק מספר חודשים קודם לכן, בידיעתו ובאישורו של האב, עת עדיין ניהלו קשר זוגי. אלא שמועד זה בוטל, עקב דלקת שתקפה את הקטינה. האב לא נתן בדיון טעם משכנע, מדוע חזר בו מהסכמתו לביצוע הניתוח, חזרה שסמוכה כרונולוגית לא מעט למועד שבו הוא והאם חדלו מלקיים קשר זוגי. האב, אשר מאשר כי ידע על מצבה הרפואי של הפעוטה, ואף היה מודע לניתוח שתוכנן להתקיים לפני כשלושה חודשים לערך, השיב כי לא ביקש חוות דעת שניה, ככל שהתעוררו אצלו עם הזמן חששות, הואיל ולא היה לו זמן… במסגרת הדיון הגיש ב"כ היועמ"ש עדכון מטעם עו"ס סדרי דין וראש צוות באגף לשירותים חברתיים בקרית מלאכי, אשר בין היתר, עולה הימנו שהקונפליקט ההורי התעצם לאחרונה, תוך שעד לפני כשלושה שבועות על פי האם התקיים שיח בין ההורים.

לאחר שעיינתי במכלול המצוי בתיק הגעתי לכלל מסקנה שיש מקום לאשר את ביצוע הניתוח לקטינה, המתוכנן כאמור ליום ראשון הקרוב, 11.6.23. אכן, ככלל היה מקום לנהל את הדיון בבקשה במסגרת דיונית נפרדת לכך. אולם שיקול דיוני זה, איננו יכול להוביל לסילוק הבקשה, עת עסקינן בפעוטה, אשר אין מחלוקת שסובלת מזה חודשים ארוכים. מקום בו הלכה למעשה ניתנה אפשרות התייחסות וטיעון, הן לאב והן לב"כ היועמ"ש, איני מוצא נפקות אמיתית לשאלת המסגרת הדיונית הנפרדת, שבה לכאורה היה מקום לנהל את ההליך. לגופם של דברים, התרשמתי שההורים שניהם, ובמובנים רבים האב במיוחד, אינם מפרידים כדבעי בין הקונפליקט ההורי, ובין צרכיה הספציפיים של הקטינה. האם מאשרת, כי ידעה עוד בתחילת חודש מאי על מועד הניתוח המתוכנן עתה, קרי המועד השני, אלא שבקשתה לאשר את ביצוע הניתוח הוגשה לפני יומיים בלבד, ודומני שהטיעון, לפיו האב איננו מנהל איתה שיח מזה כשלושה שבועות, היה צריך להדליק אצלה 'נורה אדומה' מבעוד מועד. במובן זה, יכול וגם למבקשת לא אצה הדרך להגיש את הבקשה שלפני. האב, מנגד, מדבר כמדומני בשני קולות. מחד, בתגובת בא כוחו הכתובה, וגם בדברי בא כוחו בדיון היום, טוען שלמעשה התנגדותו היא על מנת לאפשר לו לבצע הערכת סיכונים נכונה ומקיפה, לרבות בדרך של חוות דעת שנייה, בדבר הצורך בניתוח, הסיכונים הצפויים לקטינה ממנו, ואפשרויות טיפול חליפיות. אלא שלמעשה, בה בעת, הוא עצמו הבהיר בדיון, כי התנגדותו היא נחרצת, ואיננו מוכן לאשר את הניתוח… אף תמוהה עמדתו הכתובה, אל מול העובדה שהתבררה בדיון, לפיה הלכה למעשה האב ידע גם ידע על הצורך בניתוח, ואף הסכים לניתוח במועדו הראשון, עת הצדדים עדיין ניהלו זוגיות. לא לחינם, כפי הנראה, הביע ב"כ היועמ"ש את עמדתו, לאחר עיון בסיכום הרפואי, כי הוא תומך בבקשה, שעה שלכאורה נדמה ששיקולי האב טומנים בחובם גם יסודות מתחום הקונפליקט ההורי, ואין הצדקה שהקטינה אשר סובלת מדלקות אוזניים חוזרות ונשנות, תמשיך ותסבול ללא טיפול במשך חודשים רבים נוספים. עת למעשה האב הבהיר שהתנגדותו היא נחרצת, כך ב"כ היועמ"ש, הרי שפרק זמן [נוסף] לשקול ולבחון את הסוגיה, איננו צפוי לשנות את עמדתו.

כידוע, סעיף 18 לחוק הכשרות… מתווה להורים דרך פעולה, והיא פעולה בהסכמה בענינים הקשורים עם אפוטרופסות לילדם. אלא, שכבר קבעה הפסיקה, כי הוראת חוק זו לא נועדה לאפשר להורים במה להעצים ואולי להעתיק את הקונפליקט ההורי לזירה לא לה, קרי זירת צרכיהם וטובתם של  קטינים….. במקרה שלפני כאמור, לא מצאתי טעם טוב מדוע האב –  אשר לדבריו נכח בתחילת הטיפולים אצל המומחה, והסכים לביצוע ניתוח, שבסופו של יום, בשל פעם נוספת שבמהלכה חלתה הקטינה, בוטל –  רק לאחר פרידתם של הצדדים, החליט להתנגד. לא מצאתי טעם  טוב, מדוע האב לא יכול היה במשך כל אותם חודשים ארוכים, בחלקם  ניהלו עדיין הצדדים מערכת יחסים זוגית, לסור עם הפעוטה לקבלת חוות דעת נוספת; או לבקש במשך כל אותה התקופה, במהלכה הקטינה שבה וסובלת מדלקות אוזניים חוזרות ונשנות, לנסות טיפול אלטרנטיבי, שרק עתה מצא להציע. לא ניתן להתעלם מסימן השאלה המשמעותי, שמציבה כאמור סמיכות הזמנים, שבין פרידתם של ההורים  ובין התנגדותו של האב.

עם כל ההבנה לטענות מתחום האחריות ההורית והקשר ההורי, שלהן בוודאי יהיה מקום להידרש במידת הצורך בנפרד, על בית המשפט להידרש, בראש ובראשונה, לשיקולים מתחום טובתה של הפעוטה. קרי, זכויותיה, האינטרסים שלה והצרכים שלה. הקטינה צריכה וזכאית לטיפול רפואי. לקטינה זכות להתפתח ולגדול מבלי סבל מיותר, ומבלי שיגרם לה נזק רפואי, דוגמת הירידה בשמיעה, שכבר מאובחנת. זכות זו איננה צריכה להידחות, אך ורק על מנת שההורים יסדירו את מנגנוני התקשורת וקבלת ההחלטות ביניהם. כאמור, הקטינה מטופלת מזה חודשים ארוכים, ולפחות בתחילתם בידיעתו והסכמתו של האב, אצל מומחה אף אוזן גרון; אשר הציע תוכנית טיפול, הכרוכה אמנם בהתערבות ניתוחית. אלא שכעולה מהאמור בסיכום הרפואי, מדובר בהתערבות קלה יחסית, בת כעשר דקות, אשר איננה מצריכה כל  אשפוז. ברי, שכל פעולה רפואית פולשנית, טומנת בחובה סיכונים, לרבות סיכונים הכרוכים עם ביצוע ההרדמה (וספק רב בעיני, אם האב אמנם לא היה מודע לסיכונים אלה מלכתחילה, עת הסכים לביצוע הניתוח, כפי שביקש לטעון היום בדיון). אלא שבהתחשב בכך שעסקינן בהתערבות ניתוחית שגרתית, שאיננה מצריכה אשפוז, ובמיוחד בהתחשב במצבה של הקטינה, כמפורט לעיל, אני בהחלט סבור כי הכף נוטה לכיוון אישור הבקשה, וכך אני מורה… אני מתיר לאם לחתום לבדה על ההסכמה לביצוע הפעולה הניתוחית המתוכננת ליום 11.6.23, קרי ניתוח כפתורים וכריתת שקד שלישי…"

8.8.23

כאמור בסקירה זאת, "בנסיבות חריגות מאד (חריגה מסמכות, סטיה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי) יכולה גם פסיקת בתי דין רבניים לעמוד תחת בקורת מצומצמת של בג"צ" – פסק דין מיום 2.8.23, במסגרת בבג"ץ 3972/23, מהווה דוגמא להתערבות בפסיקת בית דין רבני: "ענינה של העתירה במחלוקת באשר למוסד הלימודים שבו תלמד בשנת הלימודים הבאה העותרת 1 (להלן: הילדה), קטינה שהיא בתם המשותפת של העותרת 2 (להלן: האם) והמשיב 1 (להלן: האב)… שני ההורים הם בני זוג לשעבר, שהתגרשו זה מכבר. על רקע אורח החיים החילוני של האם ואורח החיים הדתי-חרדי של האב, הם היו חלוקים ביניהם באשר לחינוך הילדה עוד בהיותה בגיל הגן. מלכתחילה החלה הילדה להתחנך בגן ממלכתי דתי בהתאם להחלטתו של בית הדין האזורי מיום 16.10.2020. לאחר מפגשי תיאום הורי ביניהם במשך תקופה של שנה, הגיעו הצדדים להסכמה ביום 17.1.2021 (להלן: ההסכם בין ההורים), שבה נקבע כך: '1. 2 ההורים יחתמו לטובת שילובה של [הילדה] בגן ממ"ד למשך שנתיים הבאות. 2. רישום לביה"ס – 2 ההורים מסכימים כי הרישום לכיתה א' יהיה לבי"ס עפ"י החלטת האם (מונטסורי ו/או דמוקרטי) והצורך של [הילדה] אם לא יימצא בי"ס אחר ע"י האב שמוסכם ע"י הצדדים שהוא טוב יותר. 3. האם תשלם את כל הוצאות ביה"ס אליו תרשום את [הילדה]". אם כן, ההורים הסכימו כי בשלב הראשון תינתן עדיפות לרצון האב, כך שהילדה תמשיך להתחנך בגן דתי עד למועד בו תעלה לכיתה א', ואילו בשלב השני תינתן עדיפות לרצון האם, והילדה תעבור לחינוך חילוני על פי החלטתה, אלא אם כן תהיה בין הצדדים הסכמה על מוסד חינוכי אחר. לאור ההסכמה שלעיל, ניתנה החלטתו של בית הדין הרבני מיום 22.3.2021 לפיה 'ביה"ד שמח להיווכח כי הטיפול ההורי בין ההורים הצליח וכי סלעי המחלוקת יושבו בהסכמה'. הילדה אכן המשיכה לבקר בגן ממ"ד במשך שנתיים בהתאם להסכם בין ההורים, וזאת עד סוף שנת הלימודים הנוכחית. בשנה הבאה צפויה הילדה להתחיל את לימודיה בבית הספר. האם פנתה לבית הדין הרבני כדי שיכריע בענין בית הספר אליו תרשם הילדה, תוך שהיא מסתמכת על ההסכם בין ההורים. האב טען כי יש לשלוח את הילדה למוסד חרדי, וכי ההסכם שנערך בין ההורים אינו מחייב. ביום 22.1.2023 ניתנה החלטתו של בית הדין הרבני האזורי לפיה דרך המלך היא 'דרך האמצע', וכי לפיכך תתחנך הילדה במסגרת ממלכתית-דתית. בהחלטה נוספת ביום 25.1.2023 הבהיר בית הדין כי הדברים אמורים בשלב זה בשנת הלימודים הבאה בלבד. נקדים ונציין כי ההחלטות האמורות התקבלו מבלי שהוזמנו בענין זה חוות דעת או תסקירים בענינה של הילדה ואפשרויות שילובה במוסדות חינוכיים שונים בהתאם לעמדות ההורים. האם הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית הדין האזורי לבית הדין הרבני הגדול, שדחה את בקשתה, בקובעו כי בית הדין האזורי הכריע באופן סופי בנושא, והורה על רישום הילדה למסגרת חינוכית ממלכתית-דתית. בנוסף, בית הדין הרבני הגדול קבע כי דין הסכמות הצדדים (קרי, ההסכם בין ההורים) להתבטל מאחר ש'לא מדובר בהסכם כלכלי או רכושי, אלא בהסכמות בין הורים בעניינה של ילדה, שטובתה גוברת על כל סיכום'. בית הדין הרבני הגדול הוסיף וקבע, כי יש לתת משקל מכריע לטובת הילדה, כאשר לפי הבנתו של בית הדין האזורי שמכיר את הצדדים – טובתה היא להתחנך במסגרת המיועדת גם לילדים המגיעים מבתים חילוניים, ולומדים להכיר ולכבד את היהדות אותה היא תפגוש בבית האב. על החלטה זו הוגשה העתירה שלפנינו….."

בית המשפט סקר את טענותיהם של העותרת (האם), של האב ושל היועץ המשפטי מטעם השיפוט הרבני, במסגרת הדיון שהתקיים ביום 11.7.23, אשר בסופו "ניתן צו על תנאי בהתאם לסעדים נושא העתירה. כן הורינו כי אגף הרווחה יחיש ככל האפשר את מתן התסקיר ביחס לילדה כדי שיעמוד בפנינו תסקיר לקראת דיון ההמשך" (שהתקיים ביום 31.7.23). התסקיר שהוגש לפני הדיון "סוקר את המידע שעלה בידי שירות הרווחה לקבל במסגרת לוח הזמנים הדחוק שעמד לרשותו. בכלל זה מתוארות: עמדתה של האם, והקשיים שתוארו על ידיה שעמדו בפני הילדה בשנים בהן היא התחנכה בחינוך דתי – כאשר רוב זמנה עובר עליה בבית האם, אשר מנהלת אורח חיים חילוני; עמדתו של האב וחששותיו מפני האפשרות כי הילדה תתחנך בחינוך דתי; ועמדת הילדה – שהביעה את רצונה ללמוד בבית הספר בו עתידים ללמוד חבריה מהשכונה. בתסקיר צוין כי בפרק הזמן הקצוב שעמד לרשות עורכות חוות הדעת, הן לא הספיקו לקבל את מלוא המידע הרלוונטי לגבי הילדה, אך בכל זאת הובאה בו תמונה עדכנית ביחס למצבה של הילדה ולנסיון המצטבר ביחס לחינוכה. בין השאר, תוארו בו הקשיים שחווה הילדה בשל המתח הקיים בין אורח החיים של אמה עמה היא מתגוררת, למסגרת החינוכית שבה היא נמצאת, כדוגמת הימנעותם של חברים מלהגיע לביתה. במסגרת התסקיר נקבע כי חששו של האב מובן, וכך גם מובן רצונה של האם. עוד הובהר כי ישנה חשיבות לקבלת החלטה מיידית לטובת הילדה – אשר מלבד המתח והחשש הטבעיים מפני תחילת הלימודים בכיתה א', מתמודדת גם עם אי הוודאות והקונפליקט בין ההורים. בהינתן כל האמור, המליצו עורכות התסקיר כי הילדה תעלה לכיתה א' במסגרת חינוכית 'שתשקף את אורח חייה הדומיננטי במהלך השבוע, ותאפשר לה תנאים לביסוס קשרים חברתיים'. באופן יותר קונקרטי, הומלץ לבחון אפשרות כי הילדה תלמד במסגרת תל"י ככל שהדבר יתאפשר, ולא – כי היא תעלה לכיתה א' בבית ספר ממלכתי 'אשר מחד ישמור על תוכני לימוד על פי תוכנית הלימוד של משרד החינוך, שמבטיח תכני מסורת יהודית, ומאידך מאפשר לילדה חווית רצף ושייכות למרחב החברתי בו מתנהלת ביום יום". כפי שצוין בתסקיר, מפאת סד הזמנים הדוחק לא נבחנה המסגרת החינוכית שאליה מעונינת האם לרשום את הילדה ולא התקבל כל מידע לגביה, וכן לא התקבל מידע ביחס למסגרות חינוכיות נוספות אפשריות. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו ניתנה אפשרות לצדדים להתייחס לאמור בתסקיר…..

לאחר ששמענו את טענותיהם של הצדדים, ובכלל זה את האם ואת האב, ולאחר שעיינו בכל החומר שהונח לפנינו, אנו סבורים כי דין העתירה להתקבל. ראשית, אין חולק כי ההורים הגיעו להסכמות שמצאו ביטוי מפורש בכתובים במסגרת ההסכם בין ההורים. בהתאם להסכם זה, הילדה היתה אמורה ללכת לגן ממלכתי-דתי, ולאחר מכן – ניתנה לאם האפשרות לקבוע לאיזה בית ספר היא תרשם. זאת – אלא אם כן יגיעו ההורים להסכמה אחרת. יתרה מכך, במסגרת ההסכם בין ההורים צוין במפורש כי החלטת האם לגבי בית הספר תתייחס לבית ספר 'מונטסורי או דמוקרטי'. האם מילאה את חלקה בהסכם ושלחה את הילדה לגן ממלכתי דתי, למרות שלגישתה הדבר עורר קשיים לא מעטים – הן עבורה והן עבור הילדה. האב מצדו לא העלה את טענותיו ביחס לתוקפו של ההסכם בין ההורים כל עוד הילדה הלכה בהתאם להסכם זה לגן ילדים ממלכתי-דתי. לטעמנו, בנסיבות אלה לא ניתן לקבל היום את טענות האב ביחס לתוקפו של ההסכם. האב טען כזכור כי הוא לא היה סבור שלהסכם יש משמעות שכן כך נאמר לו לטענתו; וכן כי הוא חתם על ההסכם בתנאים של כפיה. ראשית, טענות האב אינן מבוססות על תשתית עובדתית או ראייתית שנדונה על ידי בית הדין הרבני. יתרה מכך, האב לא העלה כל טענה ביחס לתוקפו של ההסכם בסמוך לאחר ההתקשרות בו, ולא ניתן לכן לקבל את הטענות שהועלו על ידיו למעלה משנתיים לאחר מכן. כידוע, צד לחוזה המבקש לבטלו בטענה של כפייה, צריך להודיע על כך לצד השני לחוזה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה… זאת ועוד. העלאת הטענות על ידי האב רק לאחר שהילדה התחנכה מכוח ההסכם וללא התנגדות האם במשך שלוש שנים בגן ילדים ממלכתי-דתי, ורק כאשר הגיע 'תורה' של האם בהתאם להסכם בין ההורים להחליט על אודות המוסד החינוכי בו תלמד הילדה, היא בעייתית מאוד. לטעמנו, האב מושתק בנסיבות אלה מלהעלות את טענותיו, לאחר שההסכם קוים ובוצע על ידי האם, שכיבדה את חלקה בו במלואו.

אכן, הסכם בין הורים אינו מחייב כאשר חל שינוי נסיבות מהותי או כאשר מוגשת תביעה עצמאית של הקטין (ראו בג"ץ 4407/12…) אולם, המשיבים לא טענו לשינוי נסיבות ולא הוגשה בעניננו תביעה עצמאית על ידי הילדה. משכך, על פני הדברים היה מקום לתת תוקף להסכם בין ההורים ביחס לחינוך הילדה. הסכם זה הוא תולדה של תהליך שארך כשנה, והוא מביא לידי ביטוי את עמדותיהם של שני ההורים, כאשר מלכתחילה ניתנה עדיפות לגישתו של האב, ורק בשלב שלאחר מכן – ניתנה עדיפות לעמדת האם. בנסיבות הענין, החלטותיהם של בתי הדין הרבניים לא ייחסו משקל להסכם בין ההורים. בית הדין הגדול קבע כי בדין לא ניתן כל משקל להסכם זה, שכן טובת הילדה גוברת על כל סיכום, מה עוד שמדובר בהסכם שנעשה לאחר שהמחלוקת בין הצדדים הוכרעה, ושנועד בעיקר להפחית את המתח בין הצדדים ולאפשר להם לתקשר זה עם זה. אולם, שאלת טובתה של הילדה לא נבחנה בהתייחס לנסיבותיה הקונקרטיות של הילדה, וכפי שהובהר, התסקיר שהוזמן רק בדיעבד, אינו תומך כלל בהחלטות שהתקבלו.

נקודת המוצא לדיון נמצאת בעקרון העל של טובת הילד, המנחה אף את פסיקותיהם של בתי הדין הדתיים. כידוע, סעיף 79 לחוק הכשרות… קובע כי הוא 'אינו בא להוסיף על סמכויות השיפוט של בתי דין דתיים ולא לגרוע מהן; ומקום שבית דין דתי מוסמך על פי דין לשפוט, יראו כל הוראה בחוק זה – פרט לסעיף 75 – שמדובר בה בבית משפט כאילו מדובר בה בבית דין דתי'. הדברים אמורים גם ביחס להסכמות בין ההורים הנוגעות לקטין ולסטיה מהן, כפי שעולה מסעיף 25 לחוק האמור, הקובע כלהלן: 'לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את הענינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת'. אכן, סעיף 24 לחוק הכשרות מדבר בהסכם שקיבל אישור בית המשפט, אך סעיף 25 משקף את עקרון טובת הילד, וכפי שנאמר במקרה קרוב לעניננו, שם התחנך הילד בגיל הגן במסגרת ממלכתית-דתית ובית המשפט הורה כי בהגיעו לגיל בית ספר, יתחנך בבית ספר ממלכתי: 'בסכסוך הנסב על מעמדו של קטין, טובתו של הקטין היא עמוד האש היא עמוד הענן שיוליכונו הדרך. טובתו של הקטין היא שיקול-העל, והיא שתכריע… […] ואולם, על דרך הכלל – וברובא-דרובא של המקרים – לא יקבע בית משפט טובת הילד מהי, עד אשר יונחו לפניו חוות דעתם של מומחים – מומחים לבריאות הגוף, ובעיקר מומחים לבריאות הנפש, קרי רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים, בשאלה מה היא טובת הילד ומה היא רעתו, מה ייטיב לילד ומה ירע לו (בג"ץ 5227/97… (להלן: ענין דויד)). ענין דויד יפה לעניננו על דרך של קל וחומר, מאחר שבאותו מקרה לא היה הסכם בין ההורים כמו במקרה דנן. למעשה, כאמור, גם בתי הדין הרבניים סברו כי השיקול המרכזי שצריך להנחות אותו הוא השיקול של טובת הילדה. אולם, בהיבט היישומי, ההחלטה שהתקבלה התבססה על תפיסה כללית של 'אמצע' בין ההורים, ולא על בחינת טובתה הקונקרטית של הילדה. הדברים מתחדדים נוכח התסקיר שהוגש לקראת הדיון שהתקיים לפנינו. התסקיר מתייחס כאמור בפירוט לחומר שהיה בפני עורכות התסקיר. הגם שלא כל החומר הגיע לעיונן, לאור לוח הזמנים הצפוף, שנובע מהצורך לרשום את הילדה לבית הספר לשנת הלימודים שעתידה להיפתח עוד חודש, מסקנתן של עורכות התסקיר היא ברורה. ראשית, ברור מהאמור בתסקיר כי עורכות התסקיר סבורות כי לימודים במסגרת דתית לא תהיה לטובת הילדה. עולים ממנו באופן ברור הקשיים שחווה הבת על רקע המתח בין אורח החיים בביתה לאורח החיים בבית חבריה לגן. כך צוין כי לדברי האם, הילדה נבוכה כאשר האם מגיעה לאסוף אותה מהגן כי היא 'שונה בלבושה משאר האמהות'; וכי 'חברות מהגן אינן יכולות להתארח בבית לאחר שעות הגן שכן הבית לא כשר'. העמדה שהציגה האם עולה במידה רבה בקנה אחד עם ההמלצה החלופית של אגף הרווחה, ואנו מייחסים לכך משקל.

ההחלטות שהתקבלו אינן יכולות איפוא לעמוד. שקלנו אם בשלב זה יש להורות על השלמת התסקיר שכאמור, נערך בסד זמנים דוחק, אך בנסיבות הענין, נוכח הקירבה לתחילת שנת הלימודים, וחוסר האפשרות המעשית לקיים דיון מלא בשאלה, סברנו כי אין זה מן הראוי לעשות כן. זאת מאחר שכאמור שנת הלימודים עומדת בפתח, ונדרשת כבר עתה החלטה אופרטיבית. גם אם היו בתסקיר ניואנסים, הרי שמסקנה אחת עלתה ממנו בבירור – ההחלטה שהתקבלה אינה תואמת אף אחת מן החלופות הטנטטיביות שצוינו כאפשרות על ידי אגף הרווחה. אנו מורים איפוא על הפיכת הצו על-תנאי למוחלט, במובן זה שהאם תהיה רשאית לרשום את הילדה לבית הספר שנבחר על ידיה, ושנמצא בשכונת מגוריה. רשמנו לפנינו את התחייבותה של האם, לרשום את הילדה לשיעורי ההעשרה ביהדות במסגרת בית הספר…"

15.11.23

פסק דין מיום 8.11.23 (פורסם ב"נבו") במסגרת רמ"ש 57452-09-23: "בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה… שהעניק למתאם הורי שמינה, סמכויות הכרעה במחלוקות שבין הצדדים, לרבות בעניני רפואה של בנם הקטין…"

לאחר סקירה מפורטת של הרקע העובדתי ושל ההליכים הקודמים, כמו גם של טענות הצדדים (על אלה ניתן יהיה ללמוד מהכרעת הדין), נפסק, בין היתר: "ראשית, יש לדון בשאלה הפרוצדורלית: האם יש צורך ברשות ערעור, או שיש זכות ערעור על פסק הדין, וכן, האם ניתן להכריע בבקשה בדן יחיד, או שיש צורך במותב תלתא? פסק הדין ניתן במסגרת הליך בקשה לצו הגנה, לפי החוק למניעת אלימות. אכן, ההוראות הנוספות לא היו קשורות לבקשה לצו הגנה, ואולם מאחר שהן ניתנו כחלק מפסק הדין בבקשה לצו הגנה, חל עליהם סעיף 37(ב)(7) לחוק בתי המשפט, ולמבקשת יש זכות ערעור על פסק הדין והוא נדון בדן יחיד ולא בהרכב. אם נראה בהוראות הנוספות, בגדר החלטה שניתנה כהשלמה לפסק הדין ממאי, וכטפלות לו – שהרי הן ניתנו לאור מחלוקת שהתעוררה בין הצדדים בנוגע למקום המפגש שממנו האב צריך לקחת את הקטין ובנושא הקייטנה של הקטין – אזי אכן יש צורך בקבלת רשות ערעור… במקרה דנן, ניתן לראות בפסק הדין שהורה על מינוי מתאם הורי מכריע, כטפל לפסק הדין ממאי, שהורה על אחריות הורית משותפת, וכאמצעי ליישומו… בכל מקרה, לאור חשיבות השאלה העקרונית שמעלה המבקשת בבקשתה, והעוסקת באפשרות לחייב הורים לפנות לתיאום הורי, ובאפשרות להעניק למתאם הורי סמכות הכרעה, יש לתת רשות ערעור ולפיכך, אדון בערעור לגופו.

(א) האם חרג ביהמ"ש קמא מסמכותו, עת שינה את ההסכמות שקיבלו תוקף של פס"ד בפסק הדין ממאי? במסגרת ההסכמות שהצדדים גיבשו בדיון שהתקיים בבית המשפט קמא ביום 16.5.23, ושניתן לו תוקף של פסק דין (פסק הדין ממאי), נקבע שהצדדים יפעלו בהתאם להמלצת הגורם הטיפולי שימונה, ואם מי מהצדדים לא יפעל בהתאם להמלצת הגורם הטיפולי, יוכל הצד שכנגד להגיש בקשה בתיק יישוב סכסוך. הצדדים הסכימו כי 'הסכם זה ממצה את כל הטענות ו/או הדרישות ו/או התביעות בין הצדדים ובכפוף לאישורו ייסגרו כל התיקים התלויים ועומדים'. מכאן, שלא ניתן היה לשנות את פסק הדין ממאי, שאישר את הסכמת הצדדים, ולא ניתן היה לקבוע מנגנון חלופי, בדמות מינוי מתאם הורי עם סמכויות הכרעה, שעה שאף אחד מהצדדים לא עתר לכך, ובמיוחד שעה שמנגנון זה סותר את הסכמת הצדדים שהושגה בחודש מאי. נטילת חלק מסמכויות ההורים מתוקף היותם אפוטרופסים של הקטין, והעברתם למתאם הורי, לרבות בנושא הטיפולים שיוענקו לקטין, סותרת את הסכמות הצדדים שעוגנו בפסק הדין ממאי, שבו נקבע מנגנון של מינוי גורם טיפולי, ובהעדר הסכמה לקבל את המלצתו, פניה לבית המשפט בבקשה לישוב סכסוך. ביהמ"ש קמא לא נימק כיצד ההוראות הנוספות עולות בקנה אחד עם פסק הדין ממאי, ומכח מה שונו ההסכמות מחודש מאי. בנוסף, ההוראות הנוספות ניתנו מבלי שמי מהצדדים עתר לקבלן. הדיון שבמסגרתו הן ניתנו עסק בבקשה לצו הגנה, ואף אחד מהצדדים לא ביקש מינוי מתאם הורי, ובטח שלא ביקש להעניק סמכויות הכרעה למתאם הורי. לפיכך, משלא התבקשה כלל עמדת המבקשת לאפשרות זו, ולא ניתנה לה זכות טיעון בשאלה מהותית זו, לא מוסמך היה ביהמ"ש להעניק סעד זה, שכלל לא נתבקש.

(ב) האם ניתן להעניק סמכויות הכרעה גורפות למתאם ההורי, במיוחד מבלי שהן הוגדרו ותוחמו כדבעי? סעיף 19 סיפא לחוק הכשרות קובע כי: 'לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בענין אחר הנתון לאפוטרופסותם, רשאים הם יחד לפנות לבית המשפט, ובית המשפט, אם לא עלה בידו להביאם לידי הסכמה, ואם ראה שיש מקום להכריע בדבר, יכריע הוא בעצמו, או יטיל את ההכרעה על מי שימצא לנכון'. בבע"מ 421/17… [פורסם בנבו]… (להלן: פס"ד פלוני) דן ביהמ"ש בפרשנות סעיף זה, בכל הנוגע להענקת סמכויות לעו"ס להכריע במחלוקות הנוגעות לאפוטרופסות, ונקבע כי: 'בסופו של יום, עסקינן בכלי הגיוני כשלעצמו, נוכח קרבת העובדות הסוציאליות על בסיס שוטף למשפחה, ובלבד שבית המשפט יקבע בפירוט ככל האפשר את המסגרת הראויה, הן לגבי הסמכויות, הן לגבי התקופה, תוך אפשרות השגה לבית המשפט לפי הצורך". מכאן, שקיימת אפשרות למנות עו"ס להכריע בנושאים נקודתיים, וזאת תוך מתן אפשרות להשגה בפני בית המשפט. בפס"ד פלוני נפסק כי: 'ככלל, תפקידה של העובדת הסוציאלית הוא לסייע לבית המשפט ולחוות את עמדתה המקצועית, אולם תפקיד ההכרעה השיפוטית מסור מטבע הדברים לבית המשפט. אכן, הדעת נותנת כי יתכנו ענינים שבשגרה, בהם נדרשת החלטה מהירה, לטווח קצר, ומכאן יש מקום להחלטה על ידי גורם שאינו שיפוטי; אולם ראוי להישמר מכך, כאשר מדובר בשינוי הסדרי משמורת שנקבעו על ידי בית המשפט, באופן ארוך טווח. על כן, במקרה של שינוי מהותי או ארוך טווח, הדעת נותנת כי הצדדים יוכלו לפנות לעובדת הסוציאלית, וזו תמליץ לבית המשפט כך או אחרת – אולם בית המשפט יהיה זה שיחליט האם לאשר את השינוי, תוך שיתן משקל משמעותי לעמדת גורמי המקצוע בכל הנוגע לטובתו של קטין… ואולם ההכרעה מסורה, בראש וראשונה, לידי בית המשפט. כמו כן, משניתנה הסמכות לעובדת הסוציאלית כבעניננו, עליה לנמק החלטותיה בכתב, ולו בקצרה, כך שבמידת הצורך – אם יבקש זאת אחד הצדדים – יוכל בית המשפט לדון בהחלטתה ובהשגות הצדדים עליה… במבט צופה פני עתיד, ראוי כאמור כי החלטות המשנות את הסדרי המשמורת לטווח הארוך, ככל שאין מדובר בשינויים המקובלים על שני הצדדים כאחד, ייעשו על ידי בית המשפט, ולא על ידי העובדת הסוציאלית, לא מתוך כוונה חלילה לפגוע במעמדה, אלא בשל כוונת המחוקק לחלוקת תפקידים ראויה, בין הגורם הממליץ לגורם המכריע. לא כן, כאמור, באשר להחלטות קצרות טווח הנדרשות ביומיום'. במקרה דנן, בית המשפט לא העניק את סמכויות ההכרעה לעו"ס, אלא למתאם הורי פרטי. הליך התיאום ההורי, הוא הליך שביסודו הוא גישורי, והוא מצריך גמישות, שיתוף פעולה, ורצון טוב משני הצדדים. מטרת התיאום ההורי היא להקטין את החיכוך והמתח שבין ההורים, ולגבש הסכמות ככל הניתן… מאחר שמנגנון התיאום ההורי הוא מטבעו הליך מעין גישורי, וקיימת חשיבות שכל צד ירגיש חופשי לומר את כל מה שעל ליבו, ולפרט את מלוא עמדתו, ללא כל חשש ומורא שדברים מסוימים שיאמר יוכלו לשמש כנגדו באם לא יושגו הסכמות, אין להעניק למתאם ההורי סמכות הכרעה. הענקת סמכות הכרעה למתאם הורי תפגע אנושות ביכולת לקיים הליך תיאום הורי מועיל, כן, פתוח, ועניני. אם ההורים ידעו שניתן יהיה לעשות שימוש בדברים שיאמרו בתיאום ההורי, במידה והתיאום ההורי ייכשל, ממילא הם יפחדו לומר את כל שיש על ליבם, והתוצאה תהיה שהליך התיאום ההורי ייפגע אנושות. זו הסיבה שככלל בהליך גישור קיים חסיון מלא, מאחר שאם לא יוענק חסיון מלא, וניתן יהיה לעשות שימוש במידע שעלה בגישור, תסוכל מטרת הגישור, והצדדים יימנעו מלדבר באופן חופשי ופתוח, ולספק את כל המידע הרלוונטי. הוא הדין בהליך תיאום הורי, שמהותו הוא הגעה להסכמות במחלוקות, ולא הכרעה שנכפית על הצדדים. לכן, קיים קושי אינהרנטי להעניק סמכויות הכרעה למתאם הורי…

אף אם ניתן עקרונית להעניק סמכויות הכרעה למתאם הורי, בהתאם לסעיף 19 או 68 לחוק הכשרות, יש להגדיר באופן מפורט ומדויק את היקף סמכויותיו. לא ניתן להעניק למתאם הורי סמכויות של גורם מכריע במחלוקת, מבלי שהן הוגדרו ותוחמו היטב. שהרי, אם ביהמ"ש העליון קבע בפס"ד פלוני, שלא ניתן להעניק סמכויות גורפות לעו"ס שהיא בעלת הסמכה, רשיון ופיקוח של רשויות המדינה, על אחת כמה וכמה שלא ניתן להעניק סמכויות כה נרחבות למתאם הורי פרטי, שלא ידוע מה הסמכתו, ואין עליו כל פיקוח… בכל הכבוד, בית המשפט לא יכול 'להפריט' את סמכות ההכרעה שהוענקה לו בדין, ולהאצילה לגורם חיצוני פרטי, במיוחד שלא מדובר בסמכויות הכרעה נקודתיות ומוגדרות, אלא ביחס ל'עניינים השנויים במחלוקת בין ההורים'. אכן, הצדדים בתיק זה הירבו בהליכים ובמחלוקות, והעסיקו את בית המשפט גם בזוטי דברים. אולם, הפתרון לריבוי בהליכים ובבקשות אינו יכול להיות באמצעות הפנית הצדדים לגורם חיצוני שיכריע, אלא באמצעות הטלת הוצאות נכבדות, כלפי מי שבקשתו לא היתה מוצדקת, או שעמדתו נדחתה.  בעמ"ש 65367-08-22… [פורסם בנבו]… ציינתי בנוגע למקרה שבו העניק ביהמ"ש קמא סמכויות לעו"ס, ונטענה טענה בערעור, בדבר העדר סמכותו של בית המשפט להורות כך, כי: 'מדובר רק ביישום קונקרטי של הוראות פסק הדין, ולא מדובר בשינוי כלשהו בהיקף חלוקת זמני השהות שנקבעו בפסק הדין. חלוקת החגים באופן שווה כפי שנקבעה בפסק הדין נותרה על כנה, והעו"ס רק הוסמכה לקבוע, האם, למשל, הקטינה תהיה ביום א' של סוכות אצל האם או שתהיה אצלה בשמחת תורה. לא מדובר בשינוי כלשהו בפסק הדין'. במקרה דנן, סמכויות המתאם ההורי לא הוגבלו, וניתנה לו סמכות הכרעה בכל מחלוקת בין הצדדים, תוך שימת לב לפסקי הדין שניתנו. סמכות כה גורפת, שהיא לא מתוחמת ומוגדרת ליישום ספציפי של הוראות פסק הדין, לא ניתן להעניק למתאם הורי. קל וחומר, שלא ניתן לקבוע שהכרעתו תגבר על המלצת הגורם הרפואי, במיוחד שעה שהצדדים הסכימו עוד בחודש מאי על מנגנון בנושא הטיפולים שהקטין נזקק להם… כשם שלא ניתן להקנות סמכות לבורר, על מנת שיכריע בנושאים הקשורים להסדרי שהות  ואפוטרופסות, כך לא ניתן להעניק סמכות הכרעה, במיוחד ללא הסכמת הצדדים, למתאם הורי….. בכל הכבוד, לא מובן גם מדוע קבע ביהמ"ש קמא, שהכרעת המתאם ההורי תגבר על המלצת רופא המשפחה של הקטין, בכל הנוגע למתן טיפולים לקטין ו'מחלוקות פרטניות'. שהרי, ברור שלרופא יידע בתחומים אלו, שאין למתאם ההורי. המנגנון שנקבע בפסק הדין ממאי, הוא המנגנון הראוי, למקרה שתתעורר מחלוקת בין ההורים בנוגע להמלצות הרופא.

(ג) האם ניתן לחייב את ההורים להשתתף בהליך של תיאום הורי? במקרים רבים מומלץ בתסקיר או בחוות דעת של מומחה שמונה, שההורים ישתתפו בתיאום הורי. גם במקרה דנן המליץ ד"ר שרי ממכון שלם על הפנית הצדדים לתיאום הורי, ובנספח לחוות דעתו… ניתן פירוט קצר על מודל התיאום ההורי. בין היתר נאמר, שמטרת תהליך התיאום ההורי הוא: 'הקטנת החיכוך הבין הורי לטובתם של הילדים… התיאום ההורי הינו תבנית פתרון לקונפליקט גבוה, מעבר לגישור… בתהליך זה הילד הוא במרכז והמטרה להוציא אותו מהמלכוד באמצע המאבק בין ההורים'. מתיאור ההליך עולה, שעל הצדדים לחתום על 'חוזה תיאום הורי, הכולל הסכמה, הבנה ומחויבות לתהליך', ואחד מהעקרונות המנחים של ההליך הוא 'מחויבות לדיאלוג ושיתוף פעולה בין ההורים'. לעתים, בתי המשפט לעניני משפחה מחייבים הורים ליטול חלק בתיאום הורי. לדוגמא: בתמ"ש 29188-05-14… [פורסם בנבו]… חייב כב' השופט זגורי הורים להשתתף בתיאום הורי, וקבע כי: 'מובהר להורים ולבאי כוחם, כי שיתוף הפעולה עם המתאמים ההוריים אינו בגדר המלצה או בקשה, אלא מהווה צו שיפוטי לכל דבר וענין. הפרת הצו השיפוטי עלולה להוביל לנקיטת סנקציות כספיות, הכרזה על הקטינים כולם או חלקם כנזקקים… ו/או הגבלת האפוטרופסות של מי מההורים'. ביהמ"ש מצא בסעיפים 19 ו-68(א) לחוק הכשרות, את העיגון המשפטי לסמכות זו. מאחר שמדובר בהליך, שבו יש צורך לדיאלוג ודו שיח בלתי אמצעי בין ההורים, המבקשת סירבה ליטול בו חלק, וטענה שלאור האיומים שהיא קיבלה מהמשיב שיהרוג אותה – בגינם אף הוגש כנגד המשיב כתב אישום, והוא הורשע על פי הודאתו בעבירה של איומים – אין לחייב אותה לקיים קשר בלתי אמצעי עם המשיב. אני סבור שבנסיבות מקרה דנן, שבו אף התנהל הליך פלילי כנגד האב, יש לכבד את רצונה של האם, שלא לשבת בחדר אחד עם האב שאיים להרוג אותה. אכן, יתכן שטובת הקטין היא שהאם תעבור על מידתה, ותסכים לשבת בחדר אחד עם המשיב במסגרת התיאום ההורי. ברם, לא ניתן לחייב את האם לפעול כך, וזכותה לא לפגוש את המשיב. יש לכבד ולהתחשב בטענתה שישיבה בחדר אחד עם אדם שאיים להרוג אותה, עלולה לפגוע בה מעבר לפגיעה שהיא כבר חוותה. ניתן להקיש לעניננו אף מתקנה 16(6) לתקנות ישוב סכסוך, המורה שבמקרה שבו הוגש כתב אישום כנגד מי מהצדדים להליך, תקוצר תקופת עיכוב ההליכים, ולא יתקיים הליך ישוב סכסוך אם הצד הנפגע מבקש זאת. אם כך נקבע לגבי פגישת מהו"ת, קל וחומר ביחס להליך תיאום הורי, שהוא הליך תכוף הרבה יותר, שלא מתקיים בחסות הרשויות, ושבו יש צורך בקיום דיאלוג אינטנסיבי והדוק בין ההורים, ולא עסקינן רק במסירת אינפורמציה ואפשרויות לפתרון הסכסוך. יצוין כי על אף שהאם הסכימה לתיאום הורי בשנת 2020, אירוע האיומים שבגינו הורשע המשיב, אירע שנה לאחר מכן, ולפיכך לא ניתן להיתלות בהסכמתה לתיאום הורי בעבר, לאור שינוי הנסיבות שאירע מאז. ממילא, אף אם האם תחויב להשתתף במפגשי התיאום ההורי, לא יהיה כל טעם ותועלת במפגשים אלו ללא שיתוף פעולה שלה. לכן, לאור התנגדותה הנחרצת לכך, אין לחייבה להשתתף בתיאום ההורי…… יש גם קושי בחיוב הצדדים לשלם עבור תיאום הורי, שניתן ע"י איש מקצוע פרטי. ודוק: לא עסקינן בחיוב ההורים לשלם עבור טיפול שהקטין זקוק לו. מדובר על הליך, שאמור בסופו של דבר לסייע לקטין, ואולם התיאום ההורי הוא כלי עזר לפתרון הסכסוך בין ההורים עצמם, ולא מדובר בהליך שהקטין משתתף בו.

סיכומו של דבר: יש לקבל את הערעור, ולבטל את ההוראות הנוספות שבפסק הדין, מנימוקים אלו: ביהמ"ש קמא לא היה מוסמך לשנות את ההסכמות שגובשו בין הצדדים, ושעוגנו בפסק הדין ממאי, ושבמסגרתו נקבע מנגנון, לפיו הצדדים יפעלו בהתאם להמלצת הגורם הטיפולי המקצועי של הקטין, ואם מי מהצדדים לא יפעל בהתאם להמלצתו, תהיה פניה לבית המשפט במסגרת הגשת בקשה לסעד דחוף בתיק ישוב סכסוך. בית המשפט גם לא היה מוסמך להעניק סעד זה, שכלל לא התבקש, ואף לא ניתנה לצדדים זכות טיעון לגביו. בנוסף, בנסיבות מקרה דנן, לא ניתן היה לחייב את המבקשת להשתתף בתיאום הורי, ולא ניתן היה להעניק סמכויות הכרעה רחבות למתאם ההורי, במיוחד שמדובר בגורם פרטי. כמו כן, לא ניתן היה לקבוע שהוראות המתאם ההורי, יגברו על המלצות רופא המשפחה של הקטין".

28.11.23

פסק דין מיום 14.11.23 (פורסם ב"נבו"), שניתן במסגרת א"פ 74057-10-21: "לפני בקשה למינוי אפוטרופוס נוסף לקטינה ר', ילידת 00.00.10 (להלן: הקטינה). המבקשת 1 היא אמה הביולוגית של הקטינה (להלן: המבקשת), שתיהן אזרחיות xxxxx. הקטינה עם לידתה נרשמה ללא זהות אב, והמבקשת משמשת כאפוטרופוסה יחידה עליה. המבקשת והמבקש 2 (להלן: המבקש) מנהלים מערכת יחסים זוגית משנת 2013, ונישאו זל"ז בxxxxx ביום 00.00.19. בשנת 2020 הגיעו המבקשים לישראל (ארץ מולדתו של המבקש), והחליטו להשתקע בה דרך קבע. ביום 00.00.22 נולדה למבקשים בת משותפת, אחותה למחצה של הקטינה. לטענת המבקשים, מאז תחילת זוגיותם, המבקש מגדל את הקטינה יחד עם המבקשת כבר עשור, והמבקש הוא האב היחיד שהקטינה מכירה מאז היותה פעוטה. לטענתם הקטינה רואה בו את אביה ואף פונה אליו בכינוי 'אבא'. המבקשים עותרים להסדיר את מעמדו של המבקש כאפוטרופוס נוסף, בעל זכויות וחובות שוות למבקשת ביחס לקטינה. ב"כ היועמ"ש מתנגדת לבקשה למנות את המבקש כאפוטרופוס נוסף על הקטינה, הן משום העדר עילה בדין, ונסיבות מיוחדות המצדיקות מינוי אפוטרופוס נוסף, והן משום החשש לעקיפת דיני ההגירה, באמצעות יצירה פיקטיבית של יחסי אפוטרופסות, מאחר והמבקשת והקטינה נמצאות בהליך מדורג לקבלת מעמד בישראל… תסקיר הוגש ביום 29.09.22, ובו לא הומלץ על מינוי אפוטרופוס נוסף לקטינה, בהעדר התרשמות כי במקרה זה קיימות סיבות מיוחדות המצדיקות מינוי אפוטרופוס נוסף. ביום 02.10.22 הודיעה ב"כ היועמ"ש כי היא מוותרת על הגשת תצהירים מטעמה, אולם ביקשה להגיש מסמכים רלוונטיים לענין פרטי מרשם, וביום 20.10.22 הגישה תעודת בירור פרטים על נוסע, בנוגע לכניסותיו ויציאותיו מישראל של המבקש, אשר עובד כטייס בxxxx. ביום 27.10.22 הגישו המבקשים שאלות הבהרה לעו"ס, וביום 24.11.22 הגישה העו"ס תשובות לשאלות הבהרה. או אז ביקשו המבקשים לחקור את העו"ס על עריכת התסקיר. בתאריך 06.06.23 התקיים דיון, בו נשמעו הצדדים והעו"ס. משלא הושגה הסכמה בין הצדדים לסיום ההליך, הוחלט בתום הדיון כי הם יסכמו טיעוניהם בכתב לצורך הכרעה בהליך.

תמצית טענות המבקשים: טובתה של הקטינה היא כי המבקש ימונה כאפוטרופוס נוסף עליה, שכן בפועל הוא משמש ככזה, אלא מאחר שרשמית הוא אינו רשאי להחליט החלטות, אותן רק אפוטרופוס יכול לקבל, ולחתום בגינן בנוגע לקטינה, יכולתו למלא את המטלות המוטלות עליו מוגבלת. פרטי האב הביולוגי אינם ידועים למבקשת ולקטינה, והאב היחיד שהיא מכירה הוא המבקש, שמגדל אותה מזה כעשור. המבקשים אף החלו בהליכי אימוץ בxxxxx במסגרתם המבקש היה צפוי לאמץ את הקטינה כבת באופן פורמלי, אולם ההליכים נקטעו עם מעברם לישראל. המבקש משמש הורה משמעותי עבורה, והוא גם אביה הביולוגי של אחותה. המבקש הוא האב היחיד בעיני הקטינה, אולם הוא נתקל בקשיים בטיפול השוטף של הקטינה מול צדדי ג', בשל העדר אפוטרופסות פורמלית. בהעדר מינוי רשמי, קיים חשש כי אם חלילה ייבצר מהמבקשת לדאוג לעניניה של הקטינה, היא תיוותר ללא אפוטרופסות, ולמבקש לא יהיה כל מעמד. בנוסף, המבקשת מתקשה לטפל בעניני הקטינה, בהיותה חדשה בארץ. המבקשים צירפו חוות דעת מומחה לדין בxxxxx… לפיה אין אב ידוע לקטינה, וכי המבקש מגדל יחד עם המבקשת את הקטינה, מאז היותה בת 3, רואה בה את בתו, ומחויב להתפתחותה הפיזית והרגשית, וטובתה נמצאת בראש סדר העדיפויות שלו…

היועמ"ש מתנגד לבקשה, בהעדר סיבה מיוחדת כבדת משקל, המצדיקה מינוי אפוטרופוס נוסף. לטענתו, בהתאם להוראות הדין, ברירת המחדל היא שלא ימונה אפוטרופוס נוסף, אלא אם כן מתקיימת אחת מהעילות המנויות בחוק, ואם ישנה סיבה מיוחדת לטובת הקטינה, מה שלא מתקיים בעניננו… לא הוכח כי טובת הקטינה נפגעת, כאשר יש לה אם כשירה ומתפקדת, המתגוררת עמה ודואגת לכל צרכיה. ענינה של הקטינה אינו עולה לכדי מצב של 'חוסר ברירה', כמקים עילה או נסיבה מיוחדת, הנדרשת לטובת מינוי אפוטרופוס נוסף לקטינה. עוד לטענתה, קיים חשש כי מדובר בנסיון לעקוף את סמכות משרד הפנים, בכל הנוגע להסדרת מעמדם של נתינים זרים בישראל. קבלת הבקשה עשויה להעניק מעמד לקטינה המצויה באמצע הליך מדורג, והדבר יביא להצפת בתי המשפט לעניני משפחה, בבקשות רבות שמטרתן לעקוף את מדיניות ההגירה… קיומם של קשיים בחיי היום יום אינם מצדיקים מינוי אפוטרופוס נוסף על הקטינה, אשר בגילה כבר לא נדרש אישור אפוטרופוס לחלק ניכר מהפעולות שבחיי היום יום. בנוגע לחשש כי יימנע מהמבקשת למלא תפקידה, ניתן להידרש לכך במסגרת בקשה דחופה מתאימה במידת הצורך, כמו במקרים רבים אחרים.

דיון: הוראות החוק מכוחן בית המשפט מוסמך למנות אפוטרופוס נוסף לקטינה מצויות בחוק הכשרות… אשר קובע בסעיף 14 כי ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים. סעיפים 28-30 לחוק… מונים את המקרים בהם בית המשפט רשאי למנות אפוטרופוס בנוסף על ההורה, ואלו הסעיפים הרלוונטיים לענייננו….. סעיפי החוק לעיל דנים בנסיבות בהן לקטין יש שני הורים, וכאשר אחד מהם מת או נבצר ממנו לקיים את תפקידו וחובותיו, אז רשאי בית המשפט למנות אפוטרופוס נוסף. כעולה מתעודת הלידה של הקטינה, אין לה אב רשום ואביה הביולוגי אינו מוכר לה… בדרך כלל, ההורות הטבעית-הביולוגית, היא שיוצרת את האפוטרופסות. עם זאת, אין להתעלם מההתפתחויות הדרמטיות שהתרחשו בשנים האחרונות, התפתחויות שעיצבו ועודן מעצבות את מוסד המשפחה וההורות… למעשה, אין מחלוקת עובדתית בין המבקשים לבין ב"כ היועמ"ש… התנגדות ב"כ היועמ"ש מתמקדת בעיקר במניעים להגשת התביעה… לאחר ששקלתי את הדברים, הגעתי למסקנה כי טענות ב"כ היועמ"ש ביחס למניעי התביעה, לא רק שלא הוכחו, ממילא אין בהן כדי להשליך על תוצאת ההליך דנן. בקשות בענין מעמד אינן מצויות בסמכות בית המשפט לעניני משפחה… כל שנדרש בית המשפט הוא להכריע בשאלת מינוי אפוטרופוס נוסף על הקטינה, כאשר שיקול העל המנחה הוא טובת הקטינה במקרה הספציפי. לא הוצג כל חוק או נוהל אשר מכוחו, ככל שהמבקש ימונה לאפוטרופוס נוסף על הקטינה, יוענק לה מעמד בישראל, או שהדבר יהווה עבורה יתרון ויתמוך בבקשתה להסדרת המעמד. מבלי להכריע במחלוקת הצדדים ביחס למניעים להגשת הבקשה, בקשות בענין מעמד תידונה בפני הערכאה המוסמכת ובהתאם לדין. בית משפט זה אמון על טובתה של הקטינה, ואינו אמור לעסוק בשיקולי מדיניות… בית המשפט רשאי למנות לקטין אפוטרופוס נוסף, בין היתר, אם נבצר מאחד ההורים הביולוגיים לקיים את תפקידו וחובותיו. על בית המשפט לבחון את טובת הקטין וזה יהיה תמיד שיקול העל שעל בית המשפט לשקול. אין מחלוקת, כי המבקש מגדל את הקטינה ביחד עם המבקשת מזה כעשור, והקטינה רואה בו אב לכל דבר וענין… אמנם מהותו של הליך זה אינה לקבוע את אבהותו של המבקש, אלא להעניק לו סמכויות כאפוטרופוס נוסף… אך לא ניתן להתעלם מכך כי הקטינה, כבת 14 שנים אינה מכירה אב ביולוגי או אב אחר למעט המבקש, אשר מהווה דמות הורית משמעותית בחייה, ודואג לכל צרכיה. כאן המקום לציין, כי העו"ס שוחחה עם הקטינה, אשר התייחסה למבקש כ'אבא', וסיפרה שהיא מרגישה שהוא מתפקד כאבא, גם כשהיא יודעת שהוא אינו האב הביולוגי שלה… עוד עולה מהתסקיר באופן חד משמעי, כי כל טענות המבקשים נכונות…. המבקש מהווה דמות אב משמעותית לקטינה, כי מערכת היחסים בין המבקשים עצמם חמה וטובה, כמו גם קיומם של יחסים קרובים, חמים ואוהבים בין המבקש לקטינה. בנוסף העו"ס התרשמה כי המבקשים שניהם מיטיבים ומשמעותיים בחיי הקטינה, בנו מערכת משפחתית תומכת ואוהבת עבור הקטינה, ופנייתם מבוססת על דאגה אמיתית לצרכיה. חרף האמור, לדברי העו"ס, האם מסוגלת לשמש כאפוטרופסה יחידה על הקטינה, ולהתרשמותה לא עולות סיבות מיוחדות המצדיקות מינוי אפוטרופוס נוסף. לפיכך, ולאחר התייעצות עם עו"ס מחוזית, ולנוכח מגבלת הוראות הדין, המאפשרות מינוי אפוטרופוס נוסף על הקטינה, אין ביכולתה להמליץ על כך. העו"ס התייצבה לדיון… והעידה כי היא התרשמה שהמבקשים הם שני אנשים בוגרים, שדואגים לקטינה ואוהבים אותה. המבקשת נעזרת בבעלה, המבקש, כדי לתרגם דברים ולהבין את המצב, אך יש לה את היכולת לקבל את ההחלטות בנוגע לקטינה, ולפיכך לא מצאה סיבה מיוחדת למנות את המבקש כאפוטרופוס נוסף. חרף עמדת ב"כ היועמ"ש והעו"ס, המצב בפועל הוא כזה, שהמבקשים שניהם הם המטפלים בקטינה. מדובר במצב נתון, אשר מתקיים בין אם בית המשפט ייעתר לבקשה למינוי המבקש כאפוטרופוס נוסף, ובין אם לאו. ממילא המבקש, ביחד עם המבקשת, מטפל בקטינה ודואג לצרכיה בפועל. לא זו בלבד, אלא שכל הגורמים שעמדתם נשמעה בהליך, תמימי דעים ביחס להיות המבקש דמות משמעותית ומיטיבה לקטינה, אשר משמש הורה לכל דבר וענין עבורה, דואג לכל צרכיה ומחסורה, והוא גם אביה הביולוגי של אחותה, בתם של המבקשים. מתן סמכות למבקש כאפוטרופוס נוסף עבור הקטינה, אינו פוגע במאן דהוא… מינויו של המבקש כאפוטרופוס נוסף לקטינה, יועיל לקטינה, יקבע פורמלית את יחסי ההורות ביניהם, יחזק את התא המשפחתי, ויאזן רגשית בין האחיות. לכך יש להוסיף את החשש המוצדק של המבקשים, כי במקרה של נבצרות המבקשת, המבקש – כמי שאחראי בפועל על הקטינה, לא יוכל לקבל החלטות רפואיות בענינה, באופן דחוף. בענין זה, אני דוחה את עמדת ב"כ היועמ"ש, כי במקרה כזה ניתן לנהל הליך דחוף בפניה לבית משפט. מדוע להכביד על ההתנהלות המשפחתית והאחריות ההורית של המבקש על הקטינה, אם אפשר להקל ולייעל אותה. בנסיבות מיוחדות אלו, מינוי המבקש כאפוטרופוס נוסף לקטינה, ייטיב עמה, ויהווה נדבך נוסף לקשר ההורי המחייב בין המבקש לבינה. מנגד, דחית הבקשה לא תשנה את המציאות הנוהגת בפועל, על פיה המבקש משמש לה כאב, אלא רק תמשיך ההתנהלות המסורבלת, אשר עלולה לפגוע בקטינה. גם במידה והצדדים יחליטו להיפרד ביום מן הימים, טובתה של הקטינה עדיין תישמר, אם ידאגו לה שני אפוטרופסים. בכל מקרה, כשם שבית המשפט ממנה אפוטרופוס נוסף, הוא יכול, בנסיבות מתאימות, גם לשלול את האפוטרופסות הנוספת, במידה וימצא כי היא אינה לטובת הקטינה. לסיכום, טובת הקטינה היא כי יהיו לה שני אפוטרופסים, שאחראים עליה באופן יעיל, ולפיכך, אני נעתרת לבקשה וממנה את המבקש כאפוטרופוס נוסף על הקטינה, ביחד עם המבקשת…"

איני בקיא, כמובן, בפרטי ההליך ובעובדות הרלוונטיות, מעבר לאמור בפסק הדין – ויתכן כי מינוי המבקש כאפוטרופוס נוסף, היה מוצדק, בכלל, ומטעמים של טובת הקטינה, בפרט; אך בכפוף לכך, להלן מספר הערות:

(א) בהתאם לסעיף 33(א)(1) ולסעיף 33(א)(2) לחוק הכשרות, בית המשפט רשאי למנות אפוטרופוס, בין היתר, ל"קטין ששני הוריו מתו או שהוכרזו פסולי-דין או שהאפוטרופסות לקטין נשללה מהם לפי סעיף 27, או הוגבלה לפי סעיף 29, או שהם אינם מסוגלים למלא כלפי הקטין את חובותיהם לפי הפרק השני, או שהם נמנעים, ללא סיבה סבירה, מלמלא את חובותיהם האמורות, כולן או מקצתן"; ו"לקטין – בנסיבות האמורות בסעיף 28 או בסעיף 29". במקרה הראשון (סעיף 33(א)(1) לחוק) מדובר במינוי אפוטרופוס לקטין, אשר שני הוריו אינם יכולים לשמש (או להמשיך לשמש) כאפוטרופסיו הטבעיים (עקב מוות, פסלות דין וכו'); במקרה השני (סעיף 33(א)(2) לחוק), מדובר במינוי אפוטרופוס לקטין, אשר אחד מהוריו נפטר, בנוסף להורה שנותר בחיים (סעיף 28 לחוק), או במינוי אפוטרופוס בנוסף להורים, כאשר הוגבלה אפוטרופסותו של אחד מהם. במקרה שנדון בפסק הדין נשוא תוספת זאת, לא התקיימה, לכאורה, אף לא אחת מן הנסיבות האמורות. בפסק הדין אף צוין, כי "לדברי העו"ס, האם מסוגלת לשמש כאפוטרופסה יחידה על הקטינה, ולהתרשמותה לא עולות סיבות מיוחדות המצדיקות מינוי אפוטרופוס נוסף"; וכי העו"ס העידה כי "התרשמה שהמבקשים הם שני אנשים בוגרים, שדואגים לקטינה ואוהבים אותה. המבקשת נעזרת בבעלה, המבקש, כדי לתרגם דברים ולהבין את המצב, אך יש לה את היכולת לקבל את ההחלטות בנוגע לקטינה, ולפיכך לא מצאה סיבה מיוחדת למנות את המבקש כאפוטרופוס נוסף" – ובית המשפט עצמו מצא כי "המבקשים שניהם [כלומר, גם האם/המבקשת] הם המטפלים בקטינה".

(ב) מפסק הדין משתמע, כי המבקש הינו אפוטרופוס למעשה של הקטינה. כך, למשל, נכתב בפסק הדין, כי "אין מחלוקת, כי המבקש מגדל את הקטינה ביחד עם המבקשת מזה כעשור… מהווה דמות הורית משמעותית בחייה, ודואג לכל צרכיה… כל הגורמים שעמדתם נשמעה בהליך, תמימי דעים ביחס להיות המבקש דמות משמעותית ומיטיבה לקטינה, אשר משמש הורה לכל דבר וענין עבורה, דואג לכל צרכיה ומחסורה". כלשון בית המשפט, "מדובר במצב נתון, אשר מתקיים בין אם בית המשפט ייעתר לבקשה למינוי המבקש כאפוטרופוס נוסף, ובין אם לאו". אמנם, אפוטרופוס למעשה אינו "שווה מעמד", מבחינת צדדים שלישיים, לאפוטרופוס טבעי או לאפוטרופוס על פי מינוי, אך ניתן להעלות על הדעת פתרונות נוספים (מה גם שהעו"ס הביעה דעתה, כי "בגילה [של הקטינה] כבר לא נדרש אישור אפוטרופוס לחלק ניכר מהפעולות שבחיי היום יום").

(ג) בפסק הדין צוין, כי "יש להוסיף את החשש המוצדק של המבקשים, כי במקרה של נבצרות המבקשת, המבקש – כמי שאחראי בפועל על הקטינה, לא יוכל לקבל החלטות רפואיות בענינה, באופן דחוף". מדובר במצב עתידי (ופוטנציאלי בלבד בשלב זה), בו האם תהיה "נבצרת" מלמלא אחר חובותיה ההוריות כלפי הקטינה. כאן המקום לציין את ההסדר המשפטי של "הבעת רצון": בסעיף 64 לחוק הכשרות נקבע, בין היתר: "(א) הורהו של קטין או אפוטרופסו שהוא קרובו… רשאי לציין בצוואתו את שמו של יחיד שהוא מבקש כי ימונה לילדו או לקרובו כאפוטרופוס לאחר מותו; (ב) אדם כאמור בסעיף קטן (א) רשאי לציין במסמך שייערך לפי הוראות סעיף זה (בפרק זה – מסמך הבעת רצון) את שמו של מי שהוא מבקש כי ימונה לילדו או לקרובו כאפוטרופוס, אם בשל מוגבלות הוא יחדל להיות מסוגל לדאוג לילדו או לקרובו ולקבל החלטות לגביו….. (ה) ערך אדם צוואה או מסמך הבעת רצון לפי סעיפים קטנים (א) או (ב), יתן בית המשפט עדיפות למינוי מי ששמו צוין בצוואה או במסמך הבעת הרצון, לפי הענין, כאפוטרופוס לקטין, ויורה לאפוטרופוס לפעול בהתאם להנחיות שבצוואה או במסמך הבעת הרצון, והכל זולת אם ראה שטובת הקטין לסטות מהם ובכפוף לאמור בסעיף 28 בנוגע לאפוטרופסותו של ההורה האחר".

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו"ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו"ד דגן רותם.