אפוטרופוס טבעי

בתמצית, אפוטרופוס הינו אדם או תאגיד, שתפקידו לדאוג לעניניו של מי שאינו מסוגל (או מתקשה) לנהל בעצמו כראוי את עניניו (כולם או חלקם), באופן זמני או דרך קבע. הנושא מוסדר בהרחבה ובפירוט (בעיקר) בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ”ב-1962 (להלן: “החוק“). סקירות קודמות דנו ב”אפוטרופוס על פי מינוי” וב”אפוטרופוס למעשה” (“אפוטרופוס לדין” יִדון בסקירה עתידית). סקירה זאת תעסוק ב”אפוטרופוס טבעי”.

לפי סעיף 14 לחוק, “הורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים“. כאמור בע”א 7805/02, “האפוטרופוס הטבעי, כשמו כן הוא. עם הולדתו של ילד ועד הגיעו לבגרות נעשים הוריו – מכוח הלידה – אפוטרופסיו בלי שבית המשפט מינה אותם. אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה ואת הזכות לדאוג לצרכיו של הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם, וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו וכן הסמכות לייצגו”.

מיהו קטין? לפי סעיף 3 לחוק, “אדם שלא מלאו לו 18 שנה הוא קטין; אדם שמלאו לו 18 שנה הוא בגיר”. ככלל, לפי סעיף 2 לחוק, “פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמת נציגו; ההסכמה יכולה להינתן מראש או למפרע לפעולה מסוימת או לסוג מסויים של פעולות…” – ובהתאם לחוק מוטלות מגבלות שונות על ביצוע פעולות משפטיות בידי קטין (למעשה, מדובר במגבלות על תוקפן של פעולות אלו, ביחס לצדדים שלישיים), ובמקרים (ובתנאים) מסוימים, מאפשר החוק לבטל פעולות שנעשו על ידי קטין, תוך הבחנה (עקרונית) בין פעולות “שדרכם של קטינים בגילו לעשות כמוה”, לבין פעולות אחרות (כגון “רכישת נכס באשראי או במקח-אגב-שכירות, שכירות נכס או קבלת שירות באשראי”); וכפי שנראה בהמשך, החוק אף מחייב קבלת אישור מראש מבית משפט לביצוע פעולות מסוימות וכתנאי לתוקפן.

 

כאמור, לפי סעיף 14 לחוק, “ההורים הם האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים”; בעוד שעל הקטין חלה חובה כללית, שקבועה בסעיף 16 לחוק (“הקטין חייב, תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם”), על ההורים חלות חובות רבות, שמפורטות ברמת פירוט גבוהה יותר: לפי סעיף 15 לחוק, “אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו”; ולפי סעיף 17 לחוק, “באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין”. סעיף 22 לחוק מסייג את אחריות ההורים: “ההורים לא ישאו באחריות לנזק שגרמו לקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אלא אם פעלו שלא בתום לב או לא נתכוונו לטובת הקטין; הם לא ישאו באחריות לנזק שגרמו לרכושו של הקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אם פעלו בתום לב ונתכוונו לטובת הקטין”.

יצוין כי הורים אינם חבים באחריות “שילוחית” ישירה בגין מעשי ילדיהם (או בגין נזקים שהם גרמו); אך יתכן שהם יחויבו מסיבות אחרות (כגון התרשלותם בהשגחה, בניגוד למצופה מ”הורה סביר”).

סעיף 18(א) לחוק משקף את המצב ה”שכיח”, בוודאי כאשר מדובר בהורים המגדלים יחדיו את ילדם הקטין: “בכל ענין הנתון לאפוטרופסותם חייבים שני ההורים לפעול תוך הסכמה; הסכמתו של אחד מהם לפעולתו של רעהו יכולה להינתן מראש או למפרע, בפירוש או מכללא, לענין מסוים או באופן כללי; וחזקה על הורה שהסכים לפעולת רעהו כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר. בענין שאינו סובל דיחוי רשאי כל אחד מההורים לפעול על דעת עצמו”. סעיף 19 לחוק מתייחס לאי-הסכמה בין ההורים, בעניני רכוש או בענינים אחרים: “לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בענין הנוגע לרכוש הקטין, רשאי כל אחד מהם לפנות לבית המשפט והוא יכריע בדבר. לא באו ההורים לידי הסכמה ביניהם בענין אחר הנתון לאפוטרופסותם, רשאים הם יחד לפנות לבית המשפט, ובית המשפט, אם לא עלה בידו להביאם לידי הסכמה ואם ראה שיש מקום להכריע בדבר, יכריע הוא בעצמו או יטיל את ההכרעה על מי שימצא לנכון”. הסעיף אינו מבחין בין הורים המגדלים יחדיו את ילדם הקטין לבין מצבים אחרים, אך הוא רלוונטי במיוחד, מטבע הדברים, להורים פרודים או גרושים. בהקשר זה, ראוי לציין גם את סעיף 24 לחוק (“היו הורי הקטין חיים בנפרד – בין שנישואיהם אוינו, הותרו או הופקעו בין שעדיין קיימים ובין שלא נישאו – רשאים הם להסכים ביניהם על מי מהם תהיה האפוטרופסות לקטין, כולה או מקצתה, מי מהם יחזיק בקטין, ומה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע; הסכם כזה טעון אישור בית המשפט והוא יאשרו לאחר שנוכח כי ההסכם הוא לטובת הקטין, ומשאושר, דינו – לכל ענין זולת ערעור – כדין החלטת בית המשפט”) ואת סעיף 25 לחוק (“לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את הענינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת”). כדי להשלים את התמונה, יובהר כי לפי סעיף 32 לחוק, “הוראות פרק זה [סעיפים 14-31 לחוק – ד.ר.] אינן גורעות מחובת ההורים לתשלום מזונות לילדיהם הקטינים לפי הוראות חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי”ט-1959”.

אחד הענינים שמגיעים לא אחת לפתחו של בית המשפט, הינו סירוב או התנגדות של הורים – או של אחד מהם – לחיסון ילדם הקטין. למשל: בתמ”ש 16505-06-15 נדונה “בקשה דחופה שהגיש אב כנגד אם, להורות על מתן חיסונים לבנם המשותף, קטין כבן שנתיים ותשעה חודשים, וזאת בהתאם להמלצות משרד הבריאות או הרופא המטפל לקראת כניסתו של הקטין לגן בשנת הלימודים הקרובה… ביום… הוגשה חוות דעתו של המומחה [שמינה בית המשפט – ד.ר.]… כידוע, העקרון המנחה את בית המשפט בכל הנוגע לעניניהם של קטינים הוא טובת הילד… לאחר שבחנתי היטב את טענות הצדדים, חוות דעתו של המומחה וחקירתו לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות דנן טובת הקטין היא בקבלת הבקשה”; בתמ”ש 18421-01-19 נדונה “בקשה דחופה שהגישה התובעת (להלן: האם) כנגד הנתבע (להלן: האב) ליתן צו המאפשר לה לחסן את בתם המשותפת, קטינה בת 12 שנים… כנגד מחלת החצבת, בהתאם להמלצות משרד הבריאות או הרופא המטפל” – וזאת על רקע התנגדות האב (ההורים גרושים). נפסק: “כידוע, העקרון המנחה את בית המשפט בכל הנוגע לעניניהם של קטינים בהעדר הסכמות בענינים המסורים לסמכותם של ההורים כאפוטרופסים טבעיים של ילדם, הוא טובת הילד… הגעתי למסקנה כי במקרה דנן ובאופן מובהק, טובת הקטינה היא בקבלת הבקשה, וזאת אף בהעדר חוות דעת מומחה רפואי, בשים לב כי הענינים שעל הפרק הם מושכלות יסוד של טיפול והשגחה בקטינים…”; ובתלה”מ 48713-06-19 נדונה “בקשת האב לחייב את האם להסכים לחסן את הקטינים כנגד נגיף השפעת. שני הקטינים בני פחות משנתיים… איש מן הצדדים לא הגיש חוות דעת רפואית לתמיכה בנחיצות החיסון ובטיחותו מצד אחד, וביעילות החיסון וסיכוניו מהצד האחר. לא הוגש כל מסמך או סיכום רפואי המתייחס לקטינים ולתועלת החיסון עבורם… אני מוצאת כי אין דין שפעת, בגינה יש להתחסן מדי שנה, כדין חצבת, טטנוס, או פוליו, שנדונו בפסיקה… לטעמי נסיבות הבקשה ועיתויה מצדיקות הפנית הצדדים להגעה להסכמה, שכן המתנה לחוות הדעת [של מומחה – ד.ר.] עלולה להביא לכך שההחלטה לא תהיה רלוונטית לחורף זה”. במקרים אחרים, ההתנגדות לחיסון משותפת לשני ההורים; למשל: בא”פ 14284-07-19 נדונה “בקשה דחופה להורות על ביצוע פעולה רפואית לקטין… לצורך מתן חיסון סביל נגד חידק הטטנוס” (שהגיש ב”כ היועמ”ש במשרד הרווחה). הבקשה התקבלה: “אינני מתעלם מעמדתם של ההורים ומזכותם של ההורים לקבל החלטות הנוגעות לבנם הקטין, לרבות החלטות מהותיות, וצודקת ב”כ המשיבים כי אכן מדובר בזכות חוקתית הנוגעת גם לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. התרשמתי כי מדובר בזוג הורים טובים ומיטיבים אשר דואגים לבנם הקטין, ופעולותיהם, כך על פי ראות עיניהם, נועדו לטובת בנם הקטין ולרווחתו. עם זאת, יש לזכור כי טובתו של קטין הינו השיקול הראשון במעלה, ושעה ששוכנעתי כי במקרה ספציפי זה, לנוכח פציעתו של הקטין, הרווח ממתן החיסון גדול משמעותית מהסיכונים הטמונים במתן החיסון, דומני כי לא ניתן להשלים עם עמדת ההורים ועל בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו ובשיקול הדעת המוקנה לו”; מקרה כמעט זהה נדון בא”פ 58792-08-20, וגם הכרעת בית המשפט היתה זהה.

ניתן להניח, כי הורים רואים עפי”ר לנגד עיניהם את טובת ילדיהם הקטינים, אך סעיף 20 לחוק אינו “מסתפק” בכך ומונה פעולות, הטעונות אישור מראש של בית משפט: “ואלה הפעולות שבהן אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין בלי שבית המשפט אישרן מראש: (1) העברה, שעבוד, חלוקה או חיסול של יחידה משקית בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, או של דירה; (2) פעולה שתוקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על פי חוק; (3) נתינת מתנות, זולת מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות הענין; (4) נתינת ערבות; (5) פעולה משפטית בין הקטין לבין הוריו או קרובי הוריו, זולת קבלת מתנות הניתנות לקטין”. הדוגמא המובהקת ל”פעולה שתוקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על פי חוק” הינה עיסקה במקרקעין. סעיף 21 לחוק מגן על צד שלישי: “פעולה של הורים הטעונה אישור לפי סעיף 20(5) תהא בת-תוקף אף באין אישור אם נעשתה כלפי אדם שלא ידע ולא היה עליו לדעת שהיא טעונה אישור”. מסעיף 21 לחוק משתמע לכאורה, כי לפעולות המפורטות בסעיפים 20(1) עד 20(5) – ובמיוחד כשמדובר בעסקה במקרקעין – לא יינתן תוקף, אלא אם אושרו מראש בבית משפט. במקרה מסוים התעוררה מחלוקת, שהגיעה עד לדיון נוסף בבית המשפט העליון (ד”נ 17/75) – דעת הרוב גרסה כי חוזה שענינו עסקת מקרקעין, שעושה נציגו של קטין בשמו, נכנס לתוקף רק עם אישורו על ידי בית המשפט, ובאשר לשאלה בדבר השלב שבו נדרש האישור, נדחתה העמדה לפיה נדרש האישור רק לפעולת הרישום, ונקבע כי “עצם מתן ההתחייבות על ידי האפוטרופוס לעשות עסקה במקרקעין של הקטין טעון אישור מראש על ידי בית המשפט”. מכל מקום, אין חולק (הדוגמא מובאת מע”א 2409/10) כי “אין תוקף לחוזה {השני} בין הצדדים וזאת משלא קיבל את אישורו של בית המשפט כנדרש בחוק”. קיימת זהות בהקשר זה בין סעיף 20 לחוק לבין סעיף 47 לחוק (שחל על אפוטרופוס ממונה), ובשני המקרים נקבע בפסיק כי “האישור הנדרש מבית המשפט הוא קונסטיטוטיבי ובלעדיו אין נפקות כלל לפעולה שנעשתה…”

 

למרות שאפוטרופסות של הורים על ילדיהם הקטינים היא “טבעית”, על כל המשתמע מכך, ישנן נסיבות לא שגרתיות, בהן מוגבלת, ואף נשללת, האפוטרופסות של אחד ההורים, ואף של שניהם, על ילדם הקטין; וכפי שניווכח בהמשך, לעתים אף ממונה לקטין אפוטרופוס שאינו הורהו – בנוסף על ההורה (או ההורים) או במקומם, לענינים מסוימים או לתקופה מוגבלת (ואף ללא הגבלה).

ראשית, לפי סעיף 26 לחוק, רשאי בית המשפט להחיל על “הורה שאינו מסוגל למלא חובותיו לפי פרק זה בנוגע לרכושו של ילדו הקטין, או מזניח חובות אלה, או שנשקפת ממנו סכנה לרכושו של הקטין”, הוראות חוק מסוימות, שבדרך כלל חלות על אפוטרופסות “רגילה” (על פי מינוי), כגון, הוראות בדבר ניהול כספים, הגשת פרטה ודו”חות, הפקדת ערובה וכיוצא באלה.

לפי סעיף 2 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש”ך-1960, “קטין הוא נזקק כשנתקיים בו אחד מאלה: (1) לא נמצא אחראי עליו; (2) האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה; (3) הוא עשה מעשה שהוא עבירה פלילית ולא הובא בפלילים; (4) הוא נמצא משוטט, פושט יד או רוכל… (5) הוא נתון  להשפעה רעה או שהוא חי במקום המשמש דרך קבע מקום עבירה; (6) שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת; (7) הוא נולד כשהוא סובל מתסמונת חסר בסם (סינדרום גמילה)”. במקרה זה רשאי בית משפט לנוער, בין היתר, “לתת לקטין או לאחראי עליו כל הוראה הנראית לבית המשפט דרושה לטיפול בקטין או להשגחה עליו, כולל לימודיו, חינוכו ושיקומו הנפשי”, “להעמיד ידיד לקטין שישמש גם יועץ לאחראי עליו ולקבוע סמכויותיו ותפקידיו”, וכיוצ”ב; לעניננו, לפי סעיף 27 לחוק, רשאי בית משפט לעניני משפחה, במקרים ממין אלו, לשלול מן ההורה של הקטין את אפוטרופסותו על הקטין או להגבילה. בהמשך תידון השאלה, האם מדובר בנסיבות היחידות בהן ניתן לשלול אפוטרופסות מהורה.

לענין מינוי אפוטרופוס שאינו הורה לקטין: כפי שכבר צוין, לפי סעיף 2 לחוק, “פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמת נציגו” – ואמנם, בסעיף 80 לחוק, מוגדר “‘נציג’ של אדם – הוריו או אפוטרופסו הממונה…”

לפי סעיף 29 לחוק, “הוגבלה אפוטרופסותו של אחד ההורים, רשאי בית המשפט, בנוסף על ההורים, למנות לקטין אפוטרופוס לענינים שיקבע”; למרות שהסעיף מציין רק נסיבות של “הגבלת” אפוטרופסות, הוא חל לדעתי (מקל וחומר) גם על נסיבות של “שלילת” אפוטרופסות (ענין שיִדון, כאמור, בהמשך).

לפי סעיף 28 לחוק, “מת אחד ההורים, תהא האפוטרופסות על הקטין להורה השני; ואולם רשאי בית המשפט, בנוסף על אותו הורה, למנות לקטין אפוטרופוס באופן כללי או לענינים שיקבע בית המשפט; והוא הדין אם אחד ההורים הוכרז פסול-דין, או שאינו מסוגל למלא חובותיו לפי פרק זה, או שבית המשפט קבע, בהחלטה מנומקת, כי ההורה נמנע, ללא סיבה סבירה, מלמלא את חובותיו האמורות, כולן או מקצתן או שהאפוטרופסות לקטין נשללה ממנו על ידי בית המשפט, וכן אם אחד ההורים אינו ידוע, או שלא היה נשוי להורה השני ולא הכיר בקטין כבילדו”. ראוי לציין, כי לפי סעיפים 28א ו-28ב לחוק, אם מת הורהו של קטין, רשאי בית המשפט לדון ולהחליט בענין הקשר בין הוריו של ההורה שמת, לבין הקטין.

לפי סעיף 30 לחוק, “לא ימנה בית המשפט אפוטרופוס בנוסף על הורה, אלא אם ראה סיבה מיוחדת לכך לטובת הקטין ולאחר שניתנה הזדמנות להורה להשמיע טענותיו; מונה אפוטרופוס כאמור, יחולו הוראות הסעיפים 45 ו-46 בשינויים המחויבים” (סעיפים 45 ו-46 לחוק עוסקים במינוי של יותר מאפוטרופוס אחד).

סעיף 33(א) לחוק, שנדון (בעיקר קשר למינוי אפוטרופוס לבגיר) בסקירה זאת, “משלים” את הסעיפים שצוטטו וקובע, בין היתר: “בית המשפט רשאי למנות אפוטרופוס – (1) לקטין ששני הוריו מתו או שהוכרזו פסולי-דין או שהאפוטרופסות לקטין נשללה מהם לפי סעיף 27, או הוגבלה לפי סעיף 29 או שהם אינם מסוגלים למלא כלפי הקטין את חובותיהם לפי הפרק השני או שהם נמנעים, ללא סיבה סבירה, מלמלא את חובותיהם האמורות, כולן או מקצתן; (2) לקטין – בנסיבות האמורות בסעיף 28 או בסעיף 29…” (כאמור לעיל, ענינם של סעיפים 28 ו-29 לחוק במותו של אחד ההורים, ובהגבלת אפוטרופסות של אחד ההורים, בהתאמה); לפי סעיף 35(ב) לחוק, “במינוי אפוטרופוס לקטין לפי סעיף 33(א)(1) יתן בית המשפט עדיפות לאדם מתאים שהוא בן משפחתו של הקטין, אלא אם כן מצא כי בנסיבות הענין יהיה זה לטובת הקטין למנות לו אפוטרופוס שאינו בן משפחתו; בסעיף קטן זה, ‘בן משפחה’ – אח, אחות, הורה של הורה, אח או אחות של הורה, בן זוג או בת זוג של הורה”.

בתמ”ש 53687-07-13 נדונו השאלות, “האם ניתן לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לשלול או להגביל אפוטרופסותו של אב שהורשע באינוס שתיים מבנותיו ותקיפה והתעללות ביתר בני ביתו? האם ניתן להסתפק במתן הסמכה לאם לפעול כאפוטרופא יחידה או שמא נדרש למצוא פתרון המנתק הקשר המשפטי והפיזי בין האב לבין הילדים? כיצד יושלם החסר בחקיקה?” כפי שעולה מן השאלה האחרונה, הניח בית המשפט כי החוק אינו מאפשר – בנסיבות הספציפיות שנדונו בפסק הדין – לשלול אפוטרופסות מהורה; וביתר פירוט – בית המשפט הניח כי ניתן לשלול אפוטרופסות מהורה רק בנסיבות המפורטות בסעיף 27 לחוק (שנדון לעיל), אשר לא התקיימו באותו מקרה (הקטינים טופלו ע”י אמם ולא הוכרזו כ”נזקקים”). בית המשפט החיל מכח “היקש” את הוראות חוק אימוץ ילדים, התשמ”א-1981, על נסיבות המקרה, כמקור נורמטיבי לסמכותו להורות על “ניתוק משפטי ופיסי בין הורה לילדו הביולוגי” {*כאן המקום להבהיר כי סקירה זו אינה עוסקת בהיבטים שונים של אימוץ ילדים} . מדובר היה במקרה קשה, ולפיכך לא ארחיב לגבי נסיבותיו, ואסתפק במסקנות בית המשפט: “ניתן לסכם איפוא כך: א. האב פגע פיזית, נפשית, מינית, רוחנית, מילולית (לאו דווקא בסדר זה) בכל ילדיו. ב. הרשעת האב בפלילים, מלמדת כי פגיעה זו של האב בילדיו הוכחה מעל קיומו של ספק סביר ואין מדובר בפגיעה שהוכחה רק במאזן הסתברויות. ג. האב ומשפחתו המשיכו לפגוע בילדים גם לאחר ניתוקו הפיסי מילדיו בעקבות מעצרו וזאת באמצעות כרוז דתי שאף עלול להעמיד הילדים בסכנת חיים. ד. האב מסכים ומעונין בניתוק הקשר מילדיו. ה. אין די במתן סמכויות ייחודיות לאם כאפוטרופא לקטינים כנהוג במקרים דומים. נדרש ניתוק פיסי ומשפטי בין האב לבין הילדים. כפועל יוצא הגבלת האפוטרופסות ושלילתה חיוניים. ו. לא מתקיימים תנאיו המצטברים של סעיף 27 לחוק האפוטרופסות… ז. עם זאת, ניתן למלא החסר באמצעות היקש מהסדרים שבחוק האימוץ – הסכמת הורה לניתוק קשר עם ילדו ואי מילוי חובותיו של הורה כלפי ילדו כעילה להכרזת הילד כבר אימוץ כלפי אותו הורה. ההיקש משלים את החסר בחוק האפוטרופסות ומשיג את תכלית החקיקה – הגנה וקידום טובתם של ילדים תוך הבטחה שהוריהם הביולוגיים ישמשו כאפוטרופוסים ראויים ואם לאו, הרי שאפוטרופסות זו תוגבל. ח. מדובר במקרה חריג המצריך פתרון קיצוני אך הפתרון הוא היוצא מן הכלל ויש לנקוט בשלילת או הגבלת אפוטרופסות של הורים רק במקרים קיצוניים, אף אם הורשעו בפלילים בפגיעה בילדיהם. מבחן עזר שמסייע לכך הוא שאלת תרומת שימור הקשר הורה-ילד להתפתחותו ושלומו הרגשי והנפשי של הילד. מבחן נוסף הוא רצון שני הצדדים באותו קשר. ט. אם יחול בעתיד שינוי בנסיבות או תתגלינה עובדות חדשות, יוכל בית המשפט לבקר עצמו ולעיין מחדש בהחלטתו…” כפי שעולה מפסק הדין עצמו, הגבלה (ומקל וחומר – שלילת) אפוטרופסות תעשה “רק במקרים קיצוניים”, ובמקרה זה אף היה מדובר בהצטברות של שלל נסיבות חריגות במיוחד.

בעמ”ש 11483-06-14 נדון “ערעור בו אנו נדרשים להכריע בבחירה בגדר ‘הרע במיעוטו’, הואיל ותהא התוצאה אשר תהא, אין בה לענות ולהוות פתרון ראוי ומספק למצב בו מצויה הילדה, אשר בענינה עסקינן…” לפי המתואר בפסק הדין, “המערערת, ילידת הפיליפינים… הינה אמה של הילדה… לאם שני ילדים נוספים. האחת, בת אשר נולדה לה עוד בפיליפינים, אשר מתגוררת שם, בבית אביה של האם, ובן… אביהם של הילדה והבן הינו …. אזרח תורכיה… בעקבות דיווח מהקהילה, ערכו רשויות הרווחה ביקור בית, אשר בעקבותיו אושפזו הילדים בבית חולים. בבדיקה התגלה כי הבן סבל מפגיעות קשות, תת תזונה חמורה, שברים בכל חלקי גופו, ודימום תוך ראשי, שגרם לעוורון קבוע. אשר לילדה, מצבה הרפואי נמצא אמנם תקין, אולם נמצא גם כי תקופה ארוכה היא שהתה בבית בתנאי הזנחה… בחוות הדעת נקבע כי האם הינה בעלת רמה קוגניטיבית המצויה בתחום הנמוך של הממוצע…” בית המשפט לעניני משפחה התבקש להורות, כי הדודים של הילדה (אשר שהו בישראל ללא היתר חוקי, ואף הוצא כנגדם צו גירוש, אשר ביצועו נדחה זמני), ימונו כאפוטרופסים בלעדיים לגופה ולרכושה של הילדה, ויותר להם לצאת מישראל יחד עם הילדה. בית המשפט לעניני משפחה קיבל את הבקשה ו”אף קבע מפורשות כי מבחינת האלטרנטיבות, בין הישארות הילדה בישראל, ללא הדודים, תוך המשך המפגשים בינה לבין אמה, אל מול האפשרות כי הדודים  ימשיכו לגדלה, מחוץ  לישראל, תוך ניתוק הקשר בינה לבין האם, עדיפה בחינת טובת הילדה, האלטרנטיבה האחרונה” – קביעה שאושרה במסגרת הערעור.

 

מסמך הבעת רצון” ו”הבעת רצון בצוואה” נדונו בהרחבה בסקירה קודמת; יצוין איפוא בקצרה, כי לפי סעיף 64(א) לחוק (הבעת רצון בצוואה) – “הורהו של קטין או אפוטרופסו שהוא קרובו {לרבות אפוטרופוס למעשה כמשמעותו בסעיף 67} רשאי לציין בצוואתו את שמו של יחיד שהוא מבקש כי ימונה לילדו או לקרובו כאפוטרופוס לאחר מותו“; ולפי סעיף 64(ב) לחוק (מסמך הבעת רצון) – “אדם כאמור בסעיף קטן (א) רשאי לציין במסמך שייערך לפי הוראות סעיף זה… את שמו של מי שהוא מבקש כי ימונה לילדו או לקרובו כאפוטרופוס, אם בשל מוגבלות הוא יחדל להיות מסוגל לדאוג לילדו או לקרובו ולקבל החלטות לגביו“. בשני המקרים, “אדם כאמור בסעיף קטן (א) או (ב) רשאי לתת הנחיות בענין מהענינים הנתונים לפי חוק זה לשיקול דעת בית המשפט או האפוטרופוס, כדי שיקוימו על ידם לאחר מותו או אם יחדל להיות מסוגל לדאוג ולקבל החלטות לגבי ילדו או קרובו, לפי הענין” (סעיף 64(ג) לחוק); וכן “ערך אדם צוואה או מסמך הבעת רצון לפי סעיפים קטנים (א) או (ב), יתן בית המשפט עדיפות למינוי מי ששמו צוין בצוואה או במסמך הבעת הרצון, לפי הענין, כאפוטרופוס לקטין ויורה לאפוטרופוס לפעול בהתאם להנחיות שבצוואה או במסמך הבעת הרצון, והכל זולת אם ראה שטובת הקטין לסטות מהם ובכפוף לאמור בסעיף 28 בנוגע לאפוטרופסותו של ההורה האחר” (סעיף 64(ה) לחוק). על מסמך הבעת רצון חלות [מרבית] הוראות החוק, שחלות על יפוי כח מתמשך.

בסעיף 64(א) לחוק (שצוטט לעיל) נזכר “אפוטרופוס למעשה כמשמעותו בסעיף 67″ – נושא שנדון גם הוא בפירוט בסקירה קודמת. לפי סעיף 67 לחוק, “מי שפועל כאפוטרופוס, חובותיו ואחריותו כלפי אדם שמונה לו אפוטרופוס או שבית המשפט היה רשאי למנות לו אפוטרופוס יהיו לפי הוראות פרק זה, אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו”. יכולות להיות נסיבות שונות, שבגינן ישנו אפוטרופוס למעשה (שחלקן עולה מסעיף 67 לחוק עצמו); דוגמא אופיינית לכך הינה הורים אשר מטפלים בילדם הקטין, אשר מטעמים שונים זקוק לאפוטרופוס בשל מוגבלות או קושי, אך בהגיעו לגיל 18, הם לא פועלים להתמנות באופן “פורמלי” כאפוטרופסים.

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן