ליטיגציה (התדינות משפטית) היא בעיני תמצית – או פיסגת – העיסוק המשפטי (נכון, איני אובייקטיבי). היא יכולה להיות כרוכה באינספור תחומים משפטיים; ואפילו אחרי שנים רבות, עדיין ניתן ללמוד לפעמים דבר-מה חדש.

ליטיגציה היא חקיקה ופסיקה; טקטיקה ואסטרטגיה; סדרי דין, סמכות מקומית וענינית, ראיות, עדים, חקירה נגדית; ליטיגציה היא דיבור וגם כתיבה. והיא מחייבת לעתים יכולת ללמוד (את הרקע המשפטי, ואת העובדות הקונקרטיות), ולפעול, במהירות וביעילות.

עו"ד עשוי להיות מיומן מאד בעריכת חוזים, למשל, אך "לשכוח" מושגים בסיסיים מדיני החוזים (כגון "מסוימות", "הצעה וקיבול", "גמירות דעת", "אומד דעת"), שאינם נחוצים לעבודתו היומיומית; בניגוד לליטיגטור, שעשוי להזדקק לכל אלה, אם יחסי הצדדים למו"מ/להסכם יעלו על שרטון.

ליטיגציה אינה "מתחילה ונגמרת בבימ"ש". לעתים היא מתחילה, לא רק לפני שיש "תביעה" (ואפילו לפני "מכתב התראה"), אלא לפני שיש בכלל סכסוך, או משא ומתן. "הצלחה" היא מושג "חמקמק" בליטיגציה – שתלוי באינספור גורמים, שחלקם אינם ב"שליטה" או אינם צפויים, אלא תלויים בגורם שלישי (וזו אחת הסיבות לתועלת שטמונה, לעתים, בישוב מחלוקות ללא הליך משפטי).

במרוצת השנים הופעתי בכל ערכאה שיפוטית ו"מעין שיפוטית" – בתימ"ש שלום ומחוזיים, ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"צ או כערכאת ערעור, ביהמ"ש לענינים מנהליים, ביהמ"ש לעניני משפחה, בתי"ד אזוריים לעבודה וביה"ד הארצי לעבודה, בימ"ש לענינים מקומיים, המפקח על הבתים המשותפים; וכמובן גם בבוררויות, גישורים, ועדות ערר וכו'.

במקרים מסוימים אני מעניק יעוץ בלבד, לגבי הליכים קיימים או עתידיים – מבלי לייצג בפועל (לעתים מדובר בבעלי דין מיוצגים, שמעונינים בדעה מקצועית נוספת).

מלבד ה"אני מאמין" שלי (ראו לשונית "מי אני"), מנחים אותי כמה כללים, ובעיקר: (א) איני מקבל לטיפולי ענין כלשהו, אלא אם אני משוכנע כי אני בקיא בתחום, וכי ביכולתי להעניק ללקוח את השירות הטוב ביותר. מובן כי איני בקיא ב"כל" תחום (בוודאי לא ברמה הגבוהה ביותר) – ואם יהיה צורך – אשלים ידיעותי; (ב) כל לקוח ישמע את דעתי המקצועית כפי שהיא, ללא כחל וסרק – אפילו הוא מצפה (או מעונין) לשמוע ממני אחרת; (ג) לקוח לא יחתום על מסמך, או יאשרו, אלא אם אשתכנע כי הוא מבין את תוכנו ומסכים לו, וכי האמור במסמך משקף את רצונו (ורצונו שלו בלבד).

להלן דוגמאות לעיסוקַי בתחום הליטיגציה.