צוואה בעל-פה (‘שכיב מרע’ ו’מי שרואה עצמו מול פני המוות’)

לא בכדי, כותרת הסקירה הינה “צוואה בעל-פה (‘שכיב מרע’ ו’מי שרואה עצמו מול פני המוות’)”. לעתים קרובות ישנה אמנם התיחסות (שגויה) לצוואה בעל-פה ולצוואת שכיב מרע כאל מונחים “נרדפים”; אך צוואה בעל-פה אינה “תמיד” (או “בהכרח”) צוואת “שכיב מרע” – אלא היא יכולה גם להיות צוואה (בעל-פה) של מי שראה עצמו “מול פני המוות”. לפי סעיף 23(א) לחוק הירושה, התשכ”ה-1965 (להלן: “חוק הירושה“): “שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו”. אין מדובר ב”תנאים מצטברים”, אלא בשתי חלופות. ראו, למשל, תיק ע”ז 2130/96: “אין אלה תנאים מצטברים כפי שטוען ב”כ המתנגדים. לכל ידוע כי אין המחוקק משחית מילותיו לריק. לו רצה המחוקק להורות כי יהיו אלו תנאים מצטברים, לא הייתה מניעה מלרשום ‘שכיב מרע הרואה עצמו’ וגו’. משלא כך הדבר, המסקנה המתבקשת היא שהמחוקק התכוון לשתי חלופות, כאמור”.

צוואה בעל-פה, הינה הנדירה מבין כל סוגי הצוואות המוכרים בישראל. מספר הבקשות לקיום צוואות בעל-פה הינו זעום, ובכל מקרה, הבקשות מועברות “אוטומטית” מן הרשם לעניני ירושה לדיון בבית משפט – וכך נקבע במפורש בסעיף 67א(א)(3) לחוק הירושה: “…בקשה לצו ירושה או לצו קיום שהוגשה לרשם לעניני ירושה תועבר לבית המשפט בכל אחד מאלה: … (3) הצוואה נושא הבקשה היא צוואה בעל-פה כמשמעותה בסעיף 23″.

בתי המשפט מתייחסים ב”חשדנות טבעית” לצוואות בעל-פה. בע”א 138/64 נכתב בקצרה: “הלכה פסוקה היא כי בבקשה לקיום צוואה שנעשתה בעל-פה יש צורך בראיות חזקות. טעמיה של הלכה זו מובנים באשר יש צורך להבטיח כי אכן אותם דברים המיוחסים למנוח כדברי צוואתו אמנם נאמרו על-ידיו, וכי מה שאמר נאמר על-ידיו בשעה שהיה שפוי בדעתו וללא לחץ כלשהו. הלא אין אפשרת לשמוע את בעל הדברים עצמו שהרי הוא הלך לעולמו ואין מי שיוכל להכחיש או להסביר את דבריו ולהכחיש את גרסת העדים ובמצב דברים זה נוצרת האפשרות לאנשים בלתי-מהוגנים להביא עדויות שקר בתקווה שלא יוכחשו. מסיבה זו, על בית המשפט להיזהר משנה זהירות ולבדוק היטב אם אכן ניתן לסמוך על העדים המעידים על הצוואה שנעשתה בעל-פה”. הלכה זו שבה ונשנית בפסיקת בית המשפט העליון, כמו גם בפסיקת ערכאות נמוכות יותר (למשל, תע”ז 3272/87 – “בתי המשפט קבעו תנאים קפדניים ומגבלות חמורות שעה שבאים לבקש קיום צוואה בעל-פה”; ת”ע 40622-12-09 – “הפסיקה התיחסה בחשדנות רבה לצוואה בעל-פה ועל מבקש הקיום של צוואה בעל פה רובץ הנטל להוכיח את אמיתותה”; ועוד). יתר על כן, כאשר מדובר (בעיקר) בצוואת שכיב מרע, הרי שמלכתחילה מדובר באדם שמצבו הרפואי קשה (ראו להלן), ולנטל הכבד להוכחת אמיתות הצוואה הנטענת, נוסף גם נטל להוכיח את “כשירותו” של אותו אדם לצוות. בת”ע 106350-08, למשל, לא קוימה “צוואה” נטענת, בין היתר, לאחר שמומחה שמונה על ידי בית המשפט, חיווה דעתו כי “התיאור של מצבו הקליני של המנוח ביום שנתן המנוח את צוואת השכיב מרע מעלה ספק רב לגבי כשירותו לערוך צוואה…. קשה לקבל שאדם הנתון בכאבים, בלבול ותנודות במצב ההכרה עם חרדה מהצפוי לו, מסוגל אכן לערוך צוואה באופן שקול… להערכתי במצב זה לא היה המנוח כשיר לערוך צוואה”.

בע”א 8991/04 שב ופסק בית המשפט העליון (בעקבות ע”א 436/01), כי “חמש דרישות קבע המחוקק בסעיף 23 לצורך מתן תוקף לצוואה שנעשתה בעל פה”, והן: (א) על הטוען לקיומה (שעליו הנטל), להוכיח כי המצווה היה “שכיב מרע” או “מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות”; (ב) אמירת דברי הצוואה בפני שני עדים המבינים שפת המצווה; (ג) רישום זכרון דברים על ידי העדים וחתימה עליו; (ד) הפקדת זכרון הדברים בבית המשפט; (ה) על הרישום, החתימה וההפקדה להעשות ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם. לכך יש להוסיף את התנאי, שאינו כלול במפורש בסעיף 23 לחוק הירושה, אך אין חולק על חשיבותה, “שלשם קיום צוואה יש צורך להראות שהיתה ‘גמירת דעת'” (בהמשך נראה, כי לדרישה האחרונה ניתן בפסיקה משקל נכבד מאד).

עם זאת, וכאמור בסקירה קודמת, אמנם לגבי כל אחד מארבעת סוגי הצוואות המוכרים בדין, נקבעו בחוק הירושה דרישות קונקרטיות, אולם בסעיף 25(א) לחוק הירושה ישנה אבחנה בין “מרכיבי יסוד” – אשר חייבים להתקיים לגבי כל סוג צוואה (לפי הענין); לבין פגמים בקיום יתר הדרישות, אשר לא יובילו בהכרח לפסילת הצוואה: “התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23, או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור”. מרכיבי היסוד של כל אחד מסוגי הצוואות מפורטים בסעיף 25(ב) לחוק הירושה, ועל צוואה בעל-פה חל סעיף משנה 25(ב)(4): “בסעיף זה ‘מרכיבי היסוד בצוואה’ הם: … (4) בצוואה בעל-פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות“.

בע”א 120/84 נפסק: “המחוקק אמנם יצר את האפשרות של עריכת צוואה  בעל-פה, אך בעשותו כן לא פרץ את כל הגדרות אלא קבע מערכת תנאים מינימאלית, אשר תוחל גם על צוואה בעל-פה. נקודת המוצא של המחוקק היתה, כי מסוכן לסמוך אך ורק על דברים הנאמרים בעל-פה בפני עדים, בלי שזכרם מועלה על הכתב. הזכרון עלול להתעוות בהעדר הדיוק, אשר עלול לנבוע מן ההסתמכות על אמירות בעל-פה בלבד, והעדר זה יכול להביא לאי-הבנות, אשר במקרים כגון אלה שלפנינו אינן ניתנות לתיקון. עם זאת, הלך המחוקק ויצר אפשרות של ויתור על התנאים הפורמאליים, וזאת כאשר המחוקק איפשר בסעיף 25 את קיומה של צוואה על-אף פגם או חסר שבצורתה. אולם, גם הויתור האפשרי על ענינים שבצורה אינו מאפשר ויתור על קיומו של הנתון המכריע, והוא, כי המצווה יהיה בין סוגי האנשים, אשר עליהם חל סעיף 23 מעיקרו”. בע”א 430/73 נכתב, “במקרים של צוואת שכיב מרע יש להקפיד על מילוי הוראות סעיף 23(ב) ורק במקרים נדירים יוכל השופט להשתמש לגבי מקרים כאלה בסעיף 25 לחוק”.

בד”נ 40/80 נפסק, כי ישנם שני סימני היכר לצורך הכרה בצוואה בעל-פה: היות המצווה במצב של שכיב מרע, או שהוא רואה עצמו מול פני המוות; וחוסר כל ספק בדבר תוכן הצוואה ואמיתותה.

מה משמעות המונח “שכיב מרע”? בע”א 252/70 נפסק: “הכנסת הוסיפה את האפשרות של עשית צוואה בעל-פה על ידי שכיב מרע, שלא היתה כלולה בהצעת חוק הירושה… המונח ‘שכיב מרע’ לא הוגדר בחוק והוא נקלט בו מן המשפט העברי… מותר לנו איפוא להיזקק לעקרונות כלליים של ההלכה העברית בסוגיה זו ‘בתמצית ובקירוב’… מצבו הגופני של שכיב מרע מוגדר בשולחן ערוך… ‘חולה שתשש כח כל הגוף וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק והרי הוא נופל על המיטה’…”; קנה המידה שעל פיו נקבעת ההגדרה של מצווה כ”שכיב מרע”, הינו אובייקטיבי, ומתמקד במצבו הגופני של האדם (אגב, בד”נ 40/80 הנ”ל ציין השופט ש. לוין, כי אין מניעה כי שכיב מרע, המסוגל לעשות צוואה בכתב, ולא נִקְרו לפניו עדים, יערוך “צוואה בכתב יד“, לפי סעיף 19 לחוק הירושה…)

אשר לביטוי “רואה עצמו מול פני המוות”, נפסק בע”א 516/73 כי “פירושו של דבר שדרוש גם אלמנט אובייקטיבי וגם אלמנט סובייקטיבי. האובייקטיבי, היינו סכנת מוות ממשית אורבת לו [למצווה] ומבחינה סובייקטיבית, כי תהיה למצווה תחושה זו“.

סעיף 23(ב) לחוק הירושה, קובע כי “דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה…..” לפי תקנה 9(א) לתקנות הירושה, התשנ”ח-1998, “היו במרשם הארצי צוואה או זכרון דברים על צוואה שבעל-פה ונודע לרשם לעניני ירושה על מותו של המצווה, ונתמלאו התנאים שבסעיף 76 לחוק, יפתח הרשם לעניני ירושה את המעטפה, יעיין בה, ימסור עליה הודעה בדואר רשום לזוכים על פיה…..”; ולפי תקנה 18(א), “הוגשה בקשה לצו ירושה או לצו קיום, יברר הרשם לעניני ירושה במרשם הארצי אם נמסרה או הופקדה צוואה או אם נמסר או הופקד זכרון דברים על צוואה שבעל-פה“.

מצד אחד, מרכיבי היסוד של צוואה בעל-פה, מתייחסים לצוואה ולמצווה (“הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו… בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות”), ולעדים (“שני עדים”; ו”השומעים את לשונו”), אך לא לזכרון הדברים, או להפקדתו. מצד שני, הפסיקה, אשר מתייחסת, כאמור, ב”חשדנות” רבה לצוואות בעל-פה, מעניקה משקל מיוחד למהימנות (או אי-מהימנות) העדים, בכלל, ובין היתר, לקיומו (או אי-קיומו) של זכרון דברים, לנסיבות עריכתו, או לנסיבות הפקדתו, לתוכנו וכיוצא באלו. “הטוען לקיומה של צוואת שכיב מרע, הנעשית בעל-פה, לשכנע בראיות חזקות שיש לקיימה, כאשר על בית המשפט להיזהר במשנה זהירות ולבחון היטב אם ניתן לסמוך על העדים המעידים על צוואה שנעשתה בע”פ” (ת”ע 39062-10-17). ככלל, ככל שהאמון שניתן בעדים גבוה וחד-משמעי, מוכנים בתי המשפט להקל במשמעות פגמים שנפלו בזכרון הדברים. למשל, במקרה שנדון בע”א 8991/04, חלפו כשנתיים עד הפקדת זכרון הדברים. בית המשפט העליון ציין, כי “במספר פסקי דין קבע בית משפט זה כי גם איחור קצר בהרבה בהעלאת הצוואה על הכתב והפקדתה בבית המשפט אינו עומד בדרישות סעיף 23”; נסיבות המקרה היו מיוחדות, אך בית המשפט קבע כי “בנסיבות מסתבר שלא ניתן היה לצפות כי העדים יהיו מודעים לדרישות החוק הישראלי, ומשום כך אין לראות באי העמידה בתנאיו ראיה לאי אמיתות הצוואה, אך מכאן ארוכה הדרך לקביעה כי התקיימו דרישות סעיף 23(ב)”; בסופו של דבר, הצוואה קוימה, לאור האמון הבלתי-מסויג בעדים מצד בית המשפט המחוזי. במקרה שנדון בע”א 580/84 קוימה צוואה בעל-פה, אשר זכרון הדברים שנערך לגביה הופקד שבועיים לאחר עשייתה. בתע”ז 3272/87 נפסק, כי הפגם שנפל באותו מקרה – הפקדת זכרון הדברים למעלה מחודש לאחר עריכתו – ניתן לתיקון, שכן פעולתם של העדים היתה בתום לב ודרך התנהגותם רגילה.

במקרה שנדון בת”ע (חיפה) 32072-10-13 (אשר נזכר בסקירות קודמות בהקשרים אחרים – ראו כאן, וכאן), הצדדים לא היו חלוקים על כך שהמנוחה היתה “שכיב מרע” במועד שבו יוחסה לה צוואה בעל-פה, ואף המסמכים הרפואיים תמכו בכך, אך בית המשפט דחה את גרסת העדים ודחה את הבקשה לקיום ה”צוואה” הנטענת. לפיכך לא נדרש בית המשפט לשאלה, האם העדר זכרון דברים הוא פגם הניתן לריפוי, לגופה (על אף עמדתו העקרונית כי הדבר אפשרי).

בע”א 580/84 נפסק, כי הדרישה של שני עדים לצורך קיום צוואה בעל-פה היא דרישה קונסטיטוטיבית. עם זאת, הציווי אינו חייב להיות בפני שני העדים יחדיו, ואפשר שיהיה בפני שני עדים במועדים שונים ובנפרד.

בסקירה שעסקה בקיום צוואה בשפה זרה (אנגלית או אחרת), צוין, בין היתר, כי הציווי בעל-פה יכול להיות בכל שפה שהיא, ובלבד שזו תהא שפה מובנת לעדים. למשל, בת”ע 42901/04 נקבע כי “בית משפט הדן בצוואתו של מת, ובעיקר בצוואת שכיב מרע, כל עניינו בקיום רצונו האחרון האמיתי של המת. משהוברר רצונו האחרון של המת, נותרת שאלת השפה, שבה נאמרו דברי המת, חסרת חשיבות, ובלבד שהעדים שולטים באותה שפה”. יתר על כן, אין חובה לערוך את זכרון הדברים בשפת הציווי, וניתן לעורכו בעברית. במקרה שנדון בע”א 88/88, דברי המנוחה נאמרו ברומנית, שפה ששני העדים שלטו בה, אך זכרון הדברים נערך בעברית, ותחילה התקבלה התנגדות לקיום הצוואה, בין היתר מטעם זה. בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקיים את הצוואה, בעומדו על כך, שכל שדורש סעיף 23 לחוק הירושה, הינו כי העדים ישלטו בשפת המצווה. מאום לא נאמר בחוק על כך, שזכרון הדברים חייב, כביכול, להיכתב באותה שפה. יתרה מזו, זכרון הדברים מיועד להימסר לבית משפט ששפתו היא עברית, ואין פסול בהיותו כתוב בעברית. ובמקרה שנדון בת”ע 42901/04 הנ”ל, נדונה, בין היתר, השאלה, “האם שמעו העדים את לשונו של המצווה, דהיינו, האם דיבר המצווה בפני העדים בשפה המובנת להם?” ובית המשפט לא נתן אמון בגרסת העדות, בין היתר, בציינו כי “מלבד שלל הגרסאות הסותרות לגבי תוכן הדברים, נתגלו סתירות בין דברי העדוֹת גם באשר לשפה בה נאמרו הדברים. בזכרון הדברים לא נזכר כלל שהמנוח השתמש בשפה ההונגרית…” משמע, יש לציין בזכרון הדברים, באיזו שפה השתמש המצווה; העובדה כי באותו מקרה “לא צוין בזכרון הדברים שהמנוח אמר את הדברים בשפה ההונגרית וכי ס’ תרגמה את הדברים לעברית”, היתה אחד מן הטעמים לחוסר האמון מצד בית המשפט כלפי גרסת העדות.

כאמור, “לשם קיום צוואה יש צורך להראות שהיתה ‘גמירת דעת'” – ובפסיקה ניתן משקל נכבד לדרישה זו. לגמירות הדעת הנדרשת יש שני היבטים: אמירת המצווה היתה מכוונת לשמש צוואה, והיתה לו גמירות דעת לגבי תוכן הציווי. בת”ע 39062-10-17, למשל, נפסק כי “סבורני כי אין בדברים שאמרה המנוחה בפני שלושת העדים משום גמירות דעת לעריכת צוואה, שכן המנוחה לא נקטה בלשון ציווי, ואף לא כיוונה את דבריה לאשר יתרחש לאחר מותה…”

ב”הקדש” על פי חוק הנאמנות, התשל”ט-1979 תעסוק סקירה עתידית; לצורך סקירה זו יצוין כי “הקדש” משמעו “הקדשת נכסים לטובת נהנה או למטרה אחרת”, אשר “טעונה מסמך בכתב” (“כתב הקדש”), וממילא, לא ניתן ליצור הקדש בצוואה-בעל פה. ואכן, “הקדש” יכול להיווצר בשלוש דרכים, ובכלל זאת “צוואה של יוצר ההקדש, למעט צוואה בעל-פה” (סעיף 17(א)(2) לחוק הנאמנות).

***

 הסקירה לעיל הינה כללית, לא ממצה ולא מחייבת, ואין בה משום חוות-דעת או יעוץ משפטי; וממילא, בכל מקרה ספציפי יש לפנות לקבלת יעוץ משפטי מעו”ד.

 אין לעשות שימוש בסקירה ללא אישור בכתב ומראש מעו”ד דגן רותם.

כתוב/כתבי תגובה

דילוג לתוכן